איזה מין שם זה, שער האשפות?!

התשובה לקושיה לוקחת אותנו אחורה כמעט 1400 שנה, אל הסיפור או אולי האגדה שאירעו ביום שבו פרצו אל העיר ירושלים לראשונה בהיסטוריה כוחות מוסלמיים בראשותו של הכובש האגדי, החליף עומר אבן אל כתאב.

הנוצרים, ששלטו עד אז בעיר, מסרו בהכנעה את מפתחות ירושלים לידי הכובשים החדשים, ובפקודתם איפשרו אחרי מאות שנים גם ליהודים להיכנס אל העיר הקדושה.
תהלוכת ניצחון מפוארת, שבראשה עומר, צעדה ברחובות העיר, שוזפת את עיניה ביופי המיוחד, בצבעים העדינים ובמבנים העתיקים. והנה, בקצה העיר, בפרבר הדרומי ביותר, הבחין עומר באישה קשישה שצעדה אך בקושי, ועל כתפיה שק כבד.

עצר עומר את השיירה, ומעל גבי הסוס פנה אל הקשישה ושאלה: "אישה טובה, לאן את נושאת את השק שעל גבך? בואי, תני אותו לאחד מחיילי, ואנו ניקח אותו בחפץ לב לאן שתרצי".

הקשישה, שנרתעה מתשומת הלב ומהמון החיילים, הביטה בפחד בעומר המחייך אליה ואחר כך השיבה בזעף: "לא תודה, עלי לשאת את השק הזה בעצמי, אם ברצוני לקבל את השכר". "שכר?", התפלא עומר, "וכי איזה שכר תקבלי תמורת נשיאת שק כל כך כבד על גבך הכפוף? בואי, תני לנו לעזור לך."



שער האשפות – זבל מי שמלכלך…

Photo: רון פלד

הביטה בו הקשישה הזועפת שוב, אז חייכה קלות ואמרה: "רואים שאתה לא מכאן, הרי כל מי שגר בירושלים, ואפילו ליד העיר, יודע על מה ולמה אקבל שכר בשל שק האשפה שעל גבי". עיניו של עומר נפערו בתדהמה, "שק אשפה?", קרא, "את נושאת שק אשפה על גבך ומצפה לקבל בשל כך שכר?".
בשלב זה הסתקרן עומר כל כך, עד כי ירד מסוסו, ניגש אל הקשישה וביקש הסברים: "מאין את? מדוע את נושאת על גבך שק אשפה ומדוע תקבלי בשל כך שכר?".

"אני אישה נוצריה מבית לחם", השיבה הקשישה והניחה את השק על הרצפה, כשהיא מיישרת את גבה הכואב ונאנחת קלות, "עוד בילדותי סיפרו, כי כל המביא שקי אשפה לירושלים ושופך אותם שם למעלה", היא הצביעה אל גבעה סמוכה, "יזכה לשכר מאת האלוהים וכל עוונותיו יכופרו". עיניו של עומר נפערו עוד יותר. הוא פרש את ידיו לצדדים כלא מאמין והתאמץ שלא לפרוץ בצחוק.

"זהו מנהג עתיק יומין", נעלבה האישה, "כבר שנים אני ונוצרים טובים אחרים מקפידים לקיימו. מנהג עתיק יומין!". "בסדר, בסדר", חייך עומר, "בואי, הראי לי היכן המקום" אמר, והאישה, נושאת בעצמה את השק הכבד, הובילה את השיירה כולה אל הר אשפה גבוהָ ומצחין, שניצב בגבולה הדרום-מזרחי של העיר.

"אני פשוט לא מבין", הצהיר באותו ערב עומר באוזני יועצו האישי, יהודי שהתאסלם בשם כעב אל אחבר, "במשך שנים מאמינים אלפי אנשים תמימים כי אם יביאו שקי אשפה ממרחקים אל ירושלים ויפזרו את תכולתם על גבי הר אשפה, הגבוה ממילא, יזכו לשכר, חסדים וכפרת עוונות מידי האל. איני תופס!", קרא, מתרוצץ אנה ואנה בחדר, "מי מסוגל היה להמציא אגדה כה אווילית וסרת טעם, ולשכנע בה אנשים תמימים? איזו מטרה ביקש להשיג, בהגותו רעיון כה מיותר ואכזרי?". כעב הביט בעומר בעין משועשעת.

"חבל על עצביך, ידידי", יעץ לו, "מדוע אתה מטריד את עצמך בשאלה שאינה נוגעת לך? הרי את העיר כבשת, והנחלת מפלה כבדה לנוצרים. הסר את המחשבות המיותרות מראשך ושכב לישון". למשך דקות ספורות נדמה היה שעומר מקשיב לעצתו של כעב ומתכונן לשינה, אולם לפתע התפרץ: "אני פשוט מרגיש שמשהו מסתתר מאחורי כל העניין הזה", אמר נרגש, "אני ממש חייב לפתור את תעלומת הר האשפה הזה, לפני שאני משתגע".

"לך לישון", צחק כעב, "ואני מבטיח שאנסה לפתור את התעלומה שלך". עומר חייך אל כעב בהקלה ופנה לישון, וכעב שקע במחשבות, כשהוא יונק חרש מן הנרגילה הקטנה שלו. בשעת בוקר מאוחרת חש עומר המנומנם יד רכה מטלטלת את כתפו. "עומר!", הוא שמע את קולו הנרגש של כעב, "עומר, אני חושב שפתרתי את תעלומת הר האשפה שלך".

עומר זינק מן המיטה. "אני מקשיב!", קרא, "אני מקשיב!". "ובכן", פתח כעב, "נגיד ששנינו היינו רוצים להסתיר משהו מעיני זרים, מה היינו עושים?". "היינו מעלימים אותו בתוך קופסא, או טומנים אותו באדמה", השיב עומר. "יפה", אמר כעבּ, "אבל מה היינו עושים לו היה הדבר שרצינו להסתיר גדול מאד מאד?".

"אני מבין!", זינק עומר, "אתה חושב שמי שהמציא את הסיפור על האשפה והשכר וכל זה, ביקש בעצם להסתיר מעין כל משהו גדול כל כך, שרק הררי אדמה או אשפה יוכלו להסתיר!". "נכון", חייך כעב, "והאיש הזה היה חכם דיו, כדי לגרום לאנשים אחרים לעשות בשבילו את העבודה: במקום להתאמץ ולהביא בעצמו טונות של אשפה, הוא בדה את האגדה המוכרת לנו, ואלה שהאמינו לו  השתכנעו. עומר התיישב נרגש על השטיח.

"אני פשוט חייב לדעת מה מסתתר שם", הוא לחש, "עוד היום אשלח לשם את חיילי ואפנה את כל האשפה". "לא, לא", חייך כעב, "למה שלא תעשה אתה את מה שעשה האיש ההוא, ותשכנע אנשים אחרים לעשות במקום חייליך את העבודה?". "אבל איך אעשה זאת?", תמה עומר. "חכה וראה!", השיב כעב.
עוד באותו יום הפיץ כעב אל אחבר שמועה נרגשת בכל רחבי ירושלים, כי מצא שני מטבעות זהב בין ערימות האשפה שבדרום-מזרח העיר. "אני משוכנע", הצהיר באוזני האנשים, שבאו לשמוע אם נכון הדבר, "כי המטבעות מעידים על מטמון עצום, הקבור מתחת לאשפה, וכבר מחר יחרים עומר, השליט החדש, את ההר כולו. אני מציע לכולכם", כך אמר, "לנצל את השעות המעטות שנותרו ולהציל כמה מטבעות לעצמכם".

תוך שעות ספורות מילאו את האזור מאות אנשים, מחפשים ומפשפשים באשפה, ולפנות ערב, כאשר כל האשפה סולקה הצידה, נחשף לעין כל משטח סלע לבן בראש הר קטן, ובמורדו שער עתיק.

"מי היה מאמין", נשנק קולו של כעב אל אחבר למראה הדברים שנתגלו, "זהו הר המוריה, והסלע הלבן כאן – זוהי אבן השתייה, שממנה, כך מאמינים היהודים הושתת ונברא העולם. והשער הזה", הצביע כעב אל השער הקטן, "זהו השער הקרוב ביותר להר הקדוש הזה".

באותו יום הבינו המוסלמים כי במשך שנים ניסו הנוצרים להעלים את הר המוריה, כדי שכנסיית הקבר תהפוך למקום הקדוש ביותר בירושלים ולא הר המוריה. באותו יום הכריז עומר על הר המוריה כמקום הקדוש גם למוסלמים, ועד היום, לזכר אותו סיפור מופלא, נקרא השער הקרוב ביותר להר המוריה "שער האשפות".