מקום אחד יש בירושלים שאני הולך אליו פעם אחת בשנה בחג השבועות וזה קברו של דוד המלך, לפי שדוד המלך חביב עליי מכל היהודים שבעולם. מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים במלחמות עם גוליית הפלישתי ועם שאר הרשעים ואף היהודים, להבדיל, בוודאי היו מטרידים אותו הרבה, אף על פי כן, היה לוקח לו זמן לנגן בכינור ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים. מלך זה, היאך לא אוהב אותו?"                          

                                                                                                     ש"י עגנון (תמול שלשום)

מקומות קדושים בעולם ובארץ ישראל בפרט זוכים לעיתים במהלך השנים למעמד של אתר לאומי בעל חשיבות שאינה דווקא קשורה לאימות העובדתי של המאורעות המייחסים לאתר. 

בארץ ישראל, ארץ הקודש שבה לפי המסורות המקובלות על כלל העולם המונותאיסטי,  מתרחשים אירועי התנ"ך, סיפורי הברית החדשה ואף אירועים המקושרים לנביא מחמד ולחליפים שבאו אחריו, אתרי הקדושה רבים מאד אך בדרך-כלל מפוצלים לדתות השונות. מעטים המקומות שלהם קדושה המקובלת על הדתות המקבילות. הר הבית כדוגמא ביהדות הנו מקום בית המקדש של שלמה, עולי בבל, החשמונאים והורדוס אולם במסורות המוסלמיות המודרניות, מקום בית המקדש היהודי אינו באתר זה וקדושתו מתייחסת למסורות מוסלמיות אחרות. אתר קבר משה רבינו שמזוהה על-ידי המוסלמים בסמיכות ליריחו, נבי מוסא, אינו תואם את המסורת היהודית על קבורתו בהר נבו בעבר הירדן המזרחי ודוגמאות רבות פזורות ברחבי הארץ.



חצר מתחם קבר דוד

Photo: רון פלד

האתר שבו נעסוק, קבר דוד המלך בהר ציון הוא חריג בכך שכל הדתות מקבלות את האיתור (הבעייתי מבחינת המחקר) ומקדשות את המקום ב"זכות" אותה מסורת ולמרות שהוסיפו עליה מסורות שונות,  אין חולק בין המאמינים השונים כי קברו של דוד נמצא באתר המסומן. מסורות נוספות נוספו למתחם הר ציון במרוצת השנים על ידי הדתות השונות, כגון: המסורת על חדר "הסעודה האחרונה" (קנאקולום) במסורת הנוצרית, המספרת על סעודת הערב האחרונה של ישו באולם הכניסה וכתוצאה מכך בניית כנסיה נוצרית בשם "ציון" בסמיכות.

להלן נעסוק בגלגולה של מסורת על קבורת דוד במתחם הר ציון, ממקורותיה עד להעצמתה וקדושת המקום בדורות האחרונים. המחקר יתבסס על מאמרים שנכתבו בנושא המקומות הקדושים בכלל וקבר דוד בפרט על ידי החוקרים שעסקו בתחום ועל סיורי שטח שקיימתי באתר.

קבר דוד המלך – במקורות המסורת היהודית

כל הדתות שואבות את האמונה בקיומו של דוד מלך ישראל – או הנביא דאוד בניסוח האסלאמי – מסיפורי התנ"ך כפי שמופיעים בספר שמואל.  מקום לידתו בבית לחם יהודה כבן הצעיר במשפחתו של ישי, המשכו בסיפור ההרואי על מלחמתו נגד גוליית והגעתו למלוכה. שבע שנים מלך בחברון, בירת שבט יהודה ושלושים ושלוש שנה מלך בירושלים. דוד הוא זה שכובש את יבוס כאשר שבטי ישראל מקבלים אותו למלך עליהם מתוך מטרה לאחד את השבטים1, הופך אותה לבירה ההיסטורית של העם היהודי וקורא לה על שמו: עיר דוד. 

במסורת היהודית נאמר על דוד במפורש שנקבר בעיר דוד, "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד" (מלכים א, ב, 10).  עיר דוד במאה ה-י' לפנה"ס לא התפשטה עדיין מעבר לשלוחה שמעל הגיחון2.  קברי בית דוד היו עדיין ידועים לעולים מבבל בשיבת ציון, "אַחֲרָיו הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן-עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית-צוּר עַד-נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד וְעַד-הַבְּרֵכָה הָעֲשׂוּיָה וְעַד בֵּית הַגִּבֹּרִים" (נחמיה ג', 16). 

מקום הקבר היה ידוע גם לחשמונאים ויוסף בן מתתיהו מספר כי הורקנוס פתח את קבר דוד והוציא ממנו שלושת אלפים ככר כסף3 ובמקום אחר מספר יוסף כי הורדוס גם נכנס לקבר דוד על מנת לנסות הוציא מתוכו כספים אולם להבת אש הניסה אותו (..) "ולמען כפר את פני האלוקים, ציווה להקים במבוא הקבר מצבת שיש יקרה עד מאד"4. 

בתלמוד הירושלמי (המאה ה-3 לספירה) מתקיים דיון שמתוכו עולה כי קברי בני דוד היו מוכרים להם אולם מה שיותר מעניין היא הטיעון שבו משתמשים להוכחת אחת הסברות בדיון באמצעות  טענה על  מחילה שיוצאת לנחל קדרון. נחל זה כידוע הוא מזרחית לשלוחה של עיר דוד הקדומה ואין חיבור של ערוץ הנחל להר ציון. "כל הקברות מתפנין חוץ מקברי המלך ומקברי הנביא. אמרו לו לר"ע: והלא קברי בני דוד מתפנין, וקברי בני חולדה היו בירושלים ולא נגע אדם בהן לפנותן מעולם! אמר להן ר' עקיבה: משם ראיה? מחילה היה שם ומשם הייתה טומאה מקדדת ויוצאה לנחל קדרון" (מסכת נזיר, דף מה:).

העולה מהאמור לעיל כי מהמקורות של המסורת היהודית, לא ניתן לייחס את מיקום קבורת דוד בהר הנקרא היום: הר ציון. אדרבא, מתון העיון במקורות נראה כי קברו של דוד היה על השלוחה של העיר הקדומה.



קבר בדוד במתחם הר ציון

Photo: רון פלד

זיהוי קבר דוד בבית לחם

מקום קברי בית דוד שהיה ידוע לפחות עד למאה השנייה לספירה, חרב ככל הנראה במהלך דיכוי מרד בר כוכבא על ידי אדריאנוס ונעלם תחת המפולות הרבות יחד עם שרידים רבים של ירושלמים המקראית5. 

ניסיונות ארכיאולוגים לאתר את קברי בית דוד בשלוחה המוכרת לא צלחו עד כה למרות עבודות חפירות נרחבות שנערכו עד ימינו אלו. וילנאי מספר על ניסיון לאתר את מקום הקברים על ידי החוקר הצרפתי ר. ואיל מתחת לנקבת חזקיהו כיוון שלפי אחת התיאוריות, נתיבה המפותל של הנקבה נועד למנוע פגיעה בקברי המלכים. בפועל, ניסיון זה לא העלה דבר5.

הזיהוי הראשוני של קברי בית דוד בתקופה הרומית-ביזאנטית, ייחס את האתר לבית לחם. המקור לזיהוי זה הנו ככל-הנראה, משפט הרשום באוונגליון של לוקוס כי  "עיר דוד שנקראה בית לחם" (ב',4). אכן, קיימים עדויות על צליינים מהמאה ה-3 ועד המאה ה-7 שחיפשו את מקום הקבר של דוד בבית לחם6 . 

אבסביוס (265-339), המוכר כארכיבישוף של קיסריה, כותב בסיפרו ה"אונומסטיקון" ("על שמות מקומות בכתבי הקודש"): "בית לחם במטה יהודה רחוקה מאילהי (ירושלים) שלושה מילין כלפי דרום, לצד הדרך המובילה חברונה, שם מראים את קברי דוד וישי". גם הירונימוס, אב הכנסייה שחי בבית לחם במאה הרביעית ותרגם את ספרו של אבסביוס ללטינית מוסיף "בית לחם  עיר דוד"7.   הנוסע מבורדו (333 לספירה) שסייר בארץ ישראל ותיאר את שראו עיניו מספר על בית לחם: "ומשם לא רחוק מצבת יחזקאל, אסף, איוב וישי, דוד ושלמה ושמותיהם כתובים בכתב עברי באותה המערה לצד ירידה למטה".  לדעת וילנאי השמות שכתב הנוסע מבורדו משובשים. איוב הכוונה לאחיינו של דוד, יואב בן צריה, ויחזקאל הכוונה לעשהאל אחיו של יואב ועוד.

בשנת 570 לספירה, מתאר הנוסע הנוצרי אנטונינוס: "חצי מיל מבית לחם, קבור דוד ובנו שלמה, שתי מצבות, הכנסייה קרויה של שמו של דוד הקדוש"8. בשנת 670 לספירה מספר התייר הנוצרי ארקולפוס "קבר דוד…ועליו מצבה של אבנים בלי כל קישוט, ועליה דולקת תמיד מנורה. קבר זה נמצא בתוך כנסייה בנויה מחוץ לחומת העיר בית לחם, בבקעה סמוכה בצידה הצפוני".  מעבר לעדות כי בית לחם הייתה מוקפת חומה הרי עדותו מספרת על מיקום גיאוגראפי מפורט יחסית של קבר דוד מצפון לעיר. וילנאי כותב כי באזור זה אכן נמצאו שרידים של כנסייה עם מערות כוכים ואלי המסורת הייתה מכוונת אליהם8.       

מכל האמור לעיל עולה כי בתקופה הביזאנטית הראו את קבר דוד בבית לחם ולא בירושלים.

זיהוי קבר דוד בחברון

הצליין אנטונינוס שהוזכר לעיל המשיך לנסוע דרומה בשנת 570 לספירה מבית לחם לחברון ומתאר את קברי האבות במערת המכפלה. לאחר התיאור הוא מספר על חג של יהודים ונוצרים בקבריהם של דוד ויעקב בחברון. " והנחת (מקום קבורת) דוד ויעקב נחוגה באותה ארץ באדיקות רבה למחרת יום לידתו של האדון, כך שמכל אותה ארץ נאספים היהודים בהמון לאין ספור והם מביאים קטורת ונרות רבים ונותנים מתנות למשרתים שם בקדש". התאריך אליו מכוון אנטונינוס הוא 26 בדצמ' (יום לאחר לידת האדון)  והחוקרים חלוקים מהו החג של היהודים שחל בתאריך זה. ההשערה שהעלה ליברמן היא שביקורו של אנטונינוס היה בשנת 567 שבו חל צום עשרה בטבת בתאריך זה ולכן סבר הצליין בטעות כי היהודים חוגגים את יום האזכרה של דוד. 

מדובר בזיהוי בעייתי מאד. לימור סבורה כי אנטונינוס חווה חג נוצרי, יום זיכרון של דוד ויעקב שנחוג אולי בחברון אבל ברור שאינו מציין את קבורתם באזור זה כלל שהרי ברור שיעקב, הבישוף של ירושלים, מצא את מותו בעיר ירושלים ולא בחברון9.  

הפולחן הציבורי ("הליטורגיה") של הקהילה הנוצרית בהר ציון 

הקהילה של מאמיני ישו שנותרו בירושלים לאחר צליבתו, הקהילה הירושלמית, "אם כל הכנסיות", קיימה את טכסיה השונים בהר ציון וביניהם את טכס חגו של דוד המלך ב-25 בצמבר. תאריך זה נועד לציין את טכס ההזכרה של דוד ושל יעקב, אחיו של ישו, הבישוף הראשון של כנסיית ירושלים על-פי המסורת. 

המקורות לטכסים אלו – טכסי הליטורגיה (מהמילה היוונית: פולחן ציבורי) – הנם ספרי תפילה שנכתבו ביוונית במחצית השנייה של המאה הרביעית, תורגמו לשפות שונות, שרדו והגיעו לידי החוקרים. המקור הקדום הנו תרגום ארמני שנמצא בפאטריארכיה של הארמנים-אורתודוכסים בעיר העתיקה בירושלים. ברשות החוקרים גם תרגום בשפה הגיאורגית, ככל הנראה בין המאה החמישית לשמינית.

מעיון בספרי התפילה עולה כי הכנסייה הירושלמית בתקופה הביזאנטית, קרי בין המאה הרביעית למאה השביעית, קיימה טכסים לזכרו של דוד בכנסיה שבהר ציון. טכס אזכרה בכנסייה אינו מעיד בהכרח על כך שהאדם אליו מכוונת האזכרה אכן קבור באותו מקום. בכנסייה זו ציינו גם טכסי אזכרה לאישים נוספים במסורת הנוצרית שאינם קבורים באותו מקום, כגון: טכס אזכרה ל"יעקב הקטן" שלפי המסורת קבור בעמק יהושפט (ואדי ג'וז). 



פסל דוד המלך בהר ציון

Photo: רון פלד

אורה לימור טוענת כי הרעיון ל"קדש" את "הכנסייה הירושלמית" דרך דוד המלך ויעקב אחי ישו קשור לסביבה התרבותית שבה חייתה קהילה זו, התרבות הרומית. בתרבות זו, מעשה הייסוד, הנו אירוע משמעותי בעל סמכות לדורות הבאים. כשם שרומא נוסדה בידי איניאס הבורח מטוריה ומטלטל "עד יסדו עיר" ודמותו שורה על תולדות רומא, כך לכנסייה הירושלמית יש מעשה ייסוד בעל משמעות עמוקה. דוד, כמייסדה של ירושלים, היא ציון ויעקב כמייסדה של כנסייה הראשונה בציון. טענה זו מוצאת חיזוק בפסוקים שנאמרים בסידורי התפילה האלו ולקוחים מספר שמואל ותהילים שבהם מתוארת כיבושה של  ירושלים והשאיפה לבניית בית המקדש במקום " וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: (שמואל ב', ה, 7). דוד מייסד את העיר ואילו יעקב מייסד את ציון השנייה ורמז לכך מצאו הנוצרים בספר עמוס: "ואחרי כן אשוב ואקים את סוכת דוד הנופלת והריסותיה אקים ובניתיה, למען ידרשו שארית אדם את ה' וכל הגויים אשר נקראו שמי עליהם" (עמוס, ט' 11). פסוקים אלו נאמרו כביכול על ידי יעקב הטוען נגד הצורך בקיום המצוות היהודיות והצורך להתנתק מהיהדות (מעשי השליחים, טו', א', 24).  לדעתה של אורה לימור, הביזאנטים סברו שקבר דוד אכן נמצא בבית לחם – כפי שהעלנו בפרק הקודם – אולם עצם עובדה שהכנסייה בהר ציון ציינה את יום האזכרה לדוד וליעקב מראה את החשיבות שהקהילה הירושלמית העניקה לאישים אלו. הייחוס לאישים אלו על ידי הכנסייה , אינו ייחוס המקום כמקום קבורתם.

עוצמתה של הליטורגיה, התפילות החוזרות ונשנות בהר ציון של הקהילה הנוצרית-ביזאנטית והנצחתם של דוד ויעקב בטכסי האזכרה, מובילים עם השנים את הגיאוגרפיה לשינויים שמתאימים את המסורת לתפילות. התפילה שחזרה על עצמה ונועדה לקבע מסורת, בפועל ומבלי שאולי התכוונה לכך, שינתה את המסורת הביזאנטית המקובלת על מיקום הקבר, מבית לחם להר ציון. תופעה שהוגדרה כ: "בלבול בליטורגיה – בלבול בטופוגרפיה". הליטורגיה שמושכת אחריה את המסורת שבסופו של דבר ממקמת את המסורת במקום עריכתה של הליטורגיה. 

הליטורגיה מקיימת טכס זיכרון במובנה המופשט, דהיינו אזכרה ובפועל היא מהווה את הגשר, ליצירת מסורת של זיכרון במובנה הגשמי – קבר. קבר דוד נמצא בתוך כנסיית ציון בקאפלה ביזנטית שנכללה מאוחר יותר בכנסייה הצלבנית. נראה כי אזכרתו של דוד המלך בתקופה הביזנטית נערכה בקאפלה זו, וכי עם הזמן נתגבשה מסורת הייסוד המופשטת למסורת גשמית של קבר10. תופעה זו אגב אינה ייחודית לקבר דוד ואנו מכירים דוגמאות רבות לנדידת מסורות בעקבות הליטורגיה כגון: מקום סקילתו של סטאפנוס שעבר משער שכם (רחוב סולטאן סולימאן) להר ציון.

קבר דוד בהר ציון – התקופה הצלבנית – תחילתה של מסורת

המסורת המקובלת המראה את קברו של דוד בהר ציון היא למעלה מאלף שנה. הראשון שמתעד את מעבר המסורת להר ציון הנו הגיאוגרף הירושלמי אלמקדסי (985 לספירה) "ואנשי הספר (יהודים ונוצרים) אומרים שקבר דוד בצהיון". מעניין שלמקדסי כותב זאת כחלק מהאיתורים שלדעתו הנם מוטעים ואינם נכונים.   

החל מתחילת התקופה הצלבנית אנו מוצאים ציון מקום קבורת דוד במיקום הנוכחי בהר ציון11. ההיסטוריון של התקופה הצלבנית, רימון ד'איגליר כותב בשנת 1100 כי המאמינים הצליינים מראים את קברי דוד ושלמה בהר ציון.



גג מתחם קבר דוד

Photo: רון פלד

המקור היהודי מאותה התקופה, הנוסע בנימין מטודלה שביקר בארץ בשנת 1173 מספר סיפור פלאי על קברו של דוד בהר ציון. על פי הסיפור, רצה הפאטריאך לשקם את המקום.

"אמר לממונה שלו: קח את האבנים מחומות הקדמונים ובנה ממנו הבמה, והוא עשה כן ושכר פועלים בשכר ידוע, וכן היו עשרים אנשים, והיו מוציאים את האבנים מיסוד חומת ציון. ובין האנשים ההם היו שני אנשים אהובים בעלי ברית (יהודים). ויום אחד עשה האחד משתה לחברו ואחר אכילתם באו אל המלאכה, ואמר להם הממונה עליהם: מדוע אחרתם היום לבוא? אמרו לו: מה יש לך? בשעה שילכו חברנו לסעוד, אנחנו נעשה מלאכתנו. הגיע זמן הסעודה והלכו חבריהם לסעוד והם היו מוציאין את האבנים והקימו אבן ומצאו שם פי מערה. אמר אחד לחברו: נכנס ונראה אם יש שם ממון. והלכו במבוא המערה עד שהגיעו אצל ארמון אחד גדול בנוי על עמודי שיש מצופה בכסף ובזהב. ולפני שולחן זהב ושרביט ועטרת, והוא קבר דוד המלך, ולשמאלו קבר שלמה המלך כמו כן, וכל קברי כל המלכים הקבורים שם ממלכי יהודה. ושם ארגזות סגורות שאין אדם יודע מה שבהם. ורצו אלו שני האנשים להיכנס בארמון והנה רוח סערה יוצא מפי המערה והכה אותם ונפלו לארץ כמתים ושכבו עד הערב. והנה רוח אחד בא צועק בקול רם והוא כקול אדם: קומו צאו מן המקום הזה. ויצאו משם מבוהלים ודחופים והלכו אל הפאטריאקא והגידו לו הדברים האלה. ושלח הפאטריאקא להביא לפני ר' אברהם החסיד הפרוש אלקונסטנטיני שהיה מאבלי ירושלים וספר לו אלה הדברים כולם על פי שני האנשים שבאו משם. וענה לו ר' אברהם ואמר לו: זה קברי בית דוד למלכי יהודה הם ולמחרת נכנס אני ואתה ונראה מה יש שם. ולמחרת שלחו בשביל שני האנשים ומצאו אותם כל אחד ואחד מושכב על מיטתו ופחדו ואמרו: לא נכנס אנחנו שם, כי אין חפץ האל להראות אותו לאדם. וצווה הפאטריאקא לסתום אותו מקום ולהעלימו מבני אדם עד היום הזה. ור' אברהם זה סיפר לי הדברים האלו"12.  

בתחילת דבריו מציין רבי בנימין שכיום אין ידוע המקום המדויק של קברי דוד ושלמה אולם אין לו ספק באיתור הר ציון כמקום ודאי של הקברים. : "ובהר ציון קברי בית דוד וקברי המלכים אשר קמו אחריו ואין המקום ידוע".   

רישומי מסע בארץ הקודש של הצליין תומאס ברייג (THOMAS  BRYDD )  מ-1392  גם מחזקים את הידוע על אמונה מוצקה בדבר "קברי דוד ושלמה מלכי ירושלים" בקריפטה שמתחת לכנסייה14.

מפה שצויירה על ידי בורכרד במאה ה-14 שהיא חלק מתיאורו 1283 על הר ציון, מוקפת העיר חומה כולל הר ציון ובו אתרים כמו בית קיפא וקבר דוד. המפה אמנם לא צוירה ממראית עין שהרי הצלבנים כבר סולקו מירושלים ולכן יש בה טענות כגון חומה שלא הייתה קיימת באותה תקופה אולם היא משקפת את המסורות הצלבניות על אתרי העיר העתיקה כפי שהם הכירו.15  

כאמור לעיל, בתקופה הצלבנית לא היה ספק למאמינים הנוצרים כי זהו מקום קבורתו של דוד ובנוסף למסורת על מקום הסעודה האחרונה בחייו של ישו, הם בנו במקום כנסייה מפוארת בשם: ה"קנקולום" ("חדר האוכל").  88 שנים שלטו הצלבנים בירושלים וב-1187 נכבשה העיר על ידי האיובים. ב-1260 העיר עברה לידי הממלוכים.

בשנת 1272 לערך מבקר בארץ תלמידו של הרמב"ן ומספר על המקומות הקדושים שהוא פוגש. "בהר שם מצודת ציון ושם קברי המלכים, ושם בניין ישן קוראים אותו היכל דוד, מכוון נגד בית המקדש, מדליקין שם נרות לקדושת המקום. אומרים שהוא בניין דוד, הוא המקום אשר היה שם ארון האלוקים כשהביאו דוד לביתו עד שנבנה הבית וקרוב משם מגדל דוד"16. 

התקדשות קבר דוד למאמינים המוסלמים

על פי המקורות הקיימים אצלנו, מסתבר שדווקא סכסוך בין היהודים והנוצרים על הר ציון וקדושת קברי בית דוד גרמה לשלטון הממלוכי לגלות עניין ובסופו של דבר לקדש את המקום עבור האסלאם.  כפי שציינו לעיל, אלמקדסי ונוספים בני אותה תקופה לא ידעו לאתר את קברי בית דוד, לא הביאו את סיפור הפלאי של בנימין מטודלה, העלו השערות שונות שאולי מקום הקבר בבית לחם או  בגת שמנים ואף היו שהרחיקו עד לחאלב. על האמונה הנוצרית שקבר דוד נמצא בהר ציון הגיבו בגיחוך כי מטרת הנוצרים היא להאדיר את הכנסייה שבנו בהר ציון17.   

בין השנים 1333-1360, בתקופה הממלוכית, רכשו האחים הקטנים של מסדר הפרנציסקאנים אדמות בהר ציון, בנו כנסייה וקבלו מהאפיפיור את הזכות לשמור על חדר הסעודה האחרונה.

בשנת 1427 לערך, פרץ סכסוך בין היהודים לנוצרים-פרנציסקאנים בהר ציון. הסכסוך מוכר הן מתיאורי מוג'יר א-דין והן מביקורו של נוסע נוצרי, פליקס פברי שביקר בירושלים 56 שנה לאחר מכן. על פי התיאורים עולה כי היהודים ניסו לרכוש את קברי בית דוד ופנו לסולטאן הממלוכי, א-ד'אהר סיף א-דין אולם כיוון שהנוצרים התנגדו לרכישה, ערך הסולטאן בירור והסתבר לו כי הדתות שקדמו לאסלאם מאמינות שזהו מקום קבורת דוד ושלמה. הסולטאן הסביר למתקוטטים כי המלך דוד והמלך שלמה הנם נביאים מוסלמיים (נבי דאוד ונבי סולימאן) ולכן הם ומקום קבורתם קדושים לאסלאם. שני הדתות התבקשו לפנות את האתר, המוסלמים ניקו את המקום מסימנים יהודים או נוצריים, הקימו בכנסייה מסגד ובו 'מחראב' המציין את כוון התפילה למכה, בנו את המצבה באחד החדרים והפקידו על המקום את ראש החנפים בירושלים, יעקוב א-רומי.

 פברי הוסיף כי היהודים עדיין מנסים לרכוש את המקום מהמוסלמים תמורת סכום כסף רב כיוון שהם מאמינים שיוכלו למצוא בארונות אוצרות וממון רב.18  

לפי התיאור אצל מוג'יר א-דין הסכסוך על מקום הקבר היה סכסוך מוסלמי-נוצרי ולא בין היהודים לנוצרים. הסכסוך בין הדתות נמשך מ-1489 ועד 1452 עד שהוכרע על ידי הסולטאן ג'קמק "וכך ניצח עניין האסלאם את עבדי הצלב" 19. 

תיאור הסכסוך מופיע גם אצל רבי עובדיה מברטנורה (1488) המספר כי "קברי המלכים היו תחת ידם של הנוצרים) ובא פה בירושלים אשכנזי אחד עשיר וביקש לקנותם מאת המלך ונתקוטט עם הכומרים. ומהיום ההוא לקחו אותם מיד הכומרים והם עתה תחת הישמעאלים" 

סכסוך זה שבו הפסידו הנוצרים את הר ציון גרם לכעס רב על הקהילות היהודיות ברחבי העולם הנוצרי. היהודים הואשמו שבגללם לקחו המוסלמים את השליטה על קברי בית דוד ולכן יצאה גזירה שלא להסיע יהודים לארץ הקודש בספינות של הספנים הנוצריים. רבי עובדיה מברטנורה שהגיע לירושלים וסיפר על הסכסוך ממשיך וכותב "ויוודא הדבר בויניציאה כי היהודים הבאים מאדום גרמו לקחת קברות המלכים מתחת יד האדומים, אז גזרו לבלתי תת יוצא ובא ליהודים העולם לירושלים דרך ארצם. ועכשיו –  תהלה לאל חי, בטלה הגזרה". 

הירשברג מעלה תמיהה על הסבת הסכסוך ממוסלמי-נוצרי לסכסוך יהודי-נוצרי ולדעתו המקורות המהימנים שיש לנו מאותה תקופה מעידים כי הסכסוך היה בין המוסלמים לנוצרים אולם אנו כבר הבאנו לעיל עדויות אחרות המראות אחרת מדעתו של הירשברג20.

עולה הרגל רבי משולם בן רבי מנחם סייר בירושלים ברמ"א (1481) והוא מספר על הר ציון: "ולמעלה סמוך לקבורת דוד יש כנסיה של גוים סן פרנציסקו (נזירים קתולים ממסדר הפרנציסקאנים). ומקום קבורת דוד הוא בית בנוי ויש לו פתח גדול של ברזל. והישמעאלים מחזיקים המפתח ומכבדים המקום ומתפללים שם"21.

הפרנציסקאנים אמנם גורשו ממתחם הקבר אולם הורשו להמשיך ולהחזיק כנסיות על הר ציון. מעניין שאין במקורות ההיסטוריים עדויות על ניסיונות של נוצרים לרכוש את האתר או להתפלל בסמוך אליו, בניגוד לנוהג היהודי שהיה רווח בתקופה העות'מאנית. 

העולה מכלל האמור לעיל שהתקדשותו של הר ציון עבור המוסלמים החל רק בתקופה הממלוכית ועד אז, הם התלבטו איכן מיקומו של קבר דוד. המסורת הנוצרית, ואולי גם היהודית, גרמה לממלוכים ל"נכס" את האתר לבעלותם ובכך ל"נכס" גם את המסורת אודות קבורת דוד במקום. 

יחס השלטון העות'מאני לקבר דוד – מוסלמים בלבד

בשנת 1517 כשבו העות'מאנים את ארץ ישראל ושלטו בה 400 שנה. עם הכיבוש קבלו התורכים שהיו גם מוסלמים את המסורות השונות כולל את המסורת על קדושת הר ציון כמקום קבורתם של מלכי בית דוד והנציחו את האתר כמקום קדוש לאסלאם.

העות'מאנים הגדילו וגירשו את הפרנציסקאנים לא רק מאולם הקבר אלא גם מכנסייתם הסמוכה שהפכה למסגד. הפקודה חקוקה בקיר המזרחי של אולם הסעודה האחרונה ובה נאמר כי הסולטאן סולמיאן טיהר את המקום מעובדי האללים והפך אותו למסגד בתאריך 8 בינואר 1524 (ראשית רביע ראשון, שנת שלושים ותשע מאות). ב-1551 גורשו הנזירים פרנציסקאנים לחלוטין מהר ציון22.

פרנסואה הראשון, מלך צרפת שראה עצמו כמייצג האינטרס הקתולי מול השלטונות העות'מאנים, פנה במכתב מחאה לסולטאן סולימאן ובתשובתו, אישר הסולטאן לפרנציסקאנים להחזיק ברכושם סביב למסגד אך לא בקבר עצמו. זכויות אלו הוו את הבסיס לקביעת הסטטוס-קוו של זכויות הנוצרים במתחם.

תיאורי נוסעים יהודים מספרים על התקדשות המקום למוסלמים ומניעת היהודים להתפלל שם. באחד התיאורים של נוסע יהודי מהמאה ה-16 כתב: "לצד דרום הר ציון היא עיר דוד (…) ולמעלה סמוך לקבורת דוד יש כנסייה פרנציסקאנית. ומקום קבורת דוד היא בנויה ויש לה פתח גדול של ברזל, והישמעאלים מחזיקים המפתח ומכבדים המקום ומתפללים שם". 

עדות נוספת של נוסע יהודי מאותה תקופה, משה באסולה, שביקר בירושלים בשנת רפ"ב (1522) "בהר ציון יש מקום לכמרים ומחובר לו בית סגור עם דלת ברזל. אומרים ששם קבורים דוד ושלמה ע"ה. וקרוב לשם בית אחד סגור בפתח ברזל גם כן, אומרים ששם כל מלכי בית דוד. ובשני אלו המקומות, לא יניחו הישמעאלים ליכנס אדם מעולם"18.    

ב-1641 הגיע לביקור בירושלים הקראי שמואל בן דוד והוא מתאר תיאור דומה על המוסלמים שאינם מאפשרים לזרים להתפלל באתר הקבר. " באנו אל עיר ציון …אינם עוזבים ליהודים להכנס להתפלל עליהם ועמדנו מקרוב". 

ב- 1769 מספר רבי משה ירושלמי על ירושלים ועל "ארמון" הנמצא בהר ציון: "והרבה ישמעאלים וערבים הולכים לתוכו להתפלל. ויש שם אדם ישמעאלי המפקח שם, ומדליק נרות ביום ובלילה. בארמון זה נמצאת מבואה שבתוכה קבורים כל מלכות בית דוד. ואין שום אדם יכול להיכנס בתוכה, מפאת הקדושה".

 

דות נוספת של תושב ירושלים משנת 1824, רבי דוד דבית הלל מחזקת את הידוע על מיקום הקבר ועל איסור הכניסה למי שאינו מוסלמי. "זו היא מצודה קטנה ויפה מאוד ובה קבר דוד וצאצאיו. בתוך המצודה יש בתים רבים, אבל אין איש רשאי לדור בהם, מלבד המוסלמים רמי המעלה"23.

 

בבניין קבר דוד ובבתים הסמוכים אליו גרו ערבים מבני משפחת אדג'אני, מהמשפחות החשובות ביותר של המוסלמים בארץ ישראל. עוד מדורות קדומים, קיבלו את הזכות הנכבדה של שמירה והשגחה על קברי בית דוד, ולפיכך נוסף לשם משפחתם גם הכינוי הערבי: אלדאודי, כשם דוד המלך. בחצר סמוכה לקבר דוד נקברו אחדים מבני המשפחה ומצבותיהם נשארו עד ימינו. 

תקופת חסד – ארץ ישראל תחת השלטון המצרי

בשנת תקצ"א (1831) הייתה ירושלים בידי שלטון המצרים שכבשו את הארץ מידי התורכים לתקופה של עשור. איברהים פחה בן מוחמד עלי, מושלה העליון של מצרים היטה חסד ליהודים בארץ. שינוי השלטון והיחס בא לידי ביטוי כנראה גם במתחם קבר דוד. בתקופה זו (1836) ביקר בירושלים, בפעם השנייה, השר משה מונטיפיורי ואשתו יהודית, בלוויית מזכירו ד"ר אליעזר הלוי. באחד מימי יוני הם הגיעו אל בניין קבר דוד. על הסיור במקום הזה מספרת יהודית ביומנה: "ודרשנו שירשה לנו השומר לבקר את קבר דוד המלך… ויליכנו אל אחד החדרים אשר נראה בו תבנית קבר ויאמר: 'זה קבר דוד!'. ואנחנו ביודעינו שקבר דוד הוא תחת הכיפה במערה הוכחנו את הפקיד על שבא לרמותנו. ונכתוב מכתב בלשון ערבי אל מושל העיר שיבוא הנה. המושל בא וברוח טובה ובמאור פנים ציווה להביא את ספר חוקי הפחה לפניו. ויקרא בו על הפחה שציווה לבל יבוא זר במקום הזה. אבל אנחנו הוכחנו כי לא לנו החוק הזה, והפחה חפץ להשביע רצוננו וגם כתבי המלצה נתן בידינו. אחרי דומיה קצרה, אמר: 'נרדה אל הקבר'. ונלוו אלינו עוד הרבה מאחינו בני ישראל. ואנו ירדנו כולנו אחרי המושל ונבוא אל חדר רחב ידיים… ומבעד לאשנבים ראינו את הקבר של נעים זמירות ישראל"24.

בשנת תר"ה (1855) הייתה בצורת ממושכת, שהביאה סבל רב גם לתושבי ירושלים וכל התפילות לא הועילו. כאשר גברה הבצורת פנו ראשי הדת המוסלמית בירושלים אל הרבנים היהודים שיואילו לבוא אל חצר המקדש להתפלל את תפילת הגשם. היהודים סירבו להיכנס למקום הקדוש הזה וביקשו להשתטח על קברו של דוד המלך, והמוסלמים הרשו להם. רבני הקהילה היהודית ואנשיה באו אל המקום הזה וערכו את תפילת הגשם אל מול מצבת דוד המלך25.

 

העולה מכל התיאורים האלו כי השלטון העות'מאני "ניכס" את האתר שקודש לאסלאם על ידי הממלוכים עד כדי מניעת מי שאינו מוסלמי להיכנס למתחם הקבר. יהודים עברו להתגורר באזור הרובע היהודי המוכר לנו היום ולנוצרים הותר להמשיך את פולחניהם בכנסיות הסמוכות אולם המתחם עבר לידיים מוסלמיות בלבד.

תקופת המנדט – ביקורים בתשלום

בתקופת המנדט הבריטי, ניתן היה תמורת תשלום להיכנס למתחם קבר דוד. המבקרים שהיו יהודים או נוצרים הורשו להיכנס אל פנים הבניין אולם הערבים היו מובילים את המבקרים רק אל הקומה העליונה, אל חדר קטן שבו הייתה מצבה על שם דוד, ודרך אשנב הסתכלו בה. 

המצבה הייתה עטופה יריעה ירוקה, הצבע הקדוש לערבים, ועליה היה רקום בערבית: "הו דוד עשה עשיתיך למושל עלי האדמות ושפטת בין האנשים בחוק, צדק אלוה". 

בהשתדלות השלטון הבריטי הסכימו הערבים להרשות ליהודים  בחג השבועות ולמחרתו, לבקר בפנים קבר דוד, בקומתו העליונה. הביקור בחג השבועות דווקא נבע מהמסורת כי בחג זה נפטר דוד. תיאורים מרגשים נכתבו על ביקורים אלו ואחד מהם (ש"י עגנון) הבאנו בפתיח של המבוא. המונים היו נוהרים בפיקוח המשטרה הבריטית אל המקום הקדוש הזה ללא צורך בתשלום דמי כניסה. כשהמצב היה מתוח בין ערבים ויהודים היו השלטונות הבריטים מבטלים את הביקור הזה.

תקופת השלטון הבריטי היא התקופה שבה העצימו המוני בית ישראל את האתר של קבר דוד שהיה היחיד שחיבר אותם אל מורשת העבר של ירושלים, מעבר לכותל המערבי. מספרי המבקרים עלו משנה לשנה ככל שהתחזקה המסורת וככל שגדלה אוכלוסייתה של ירושלים. 

אגדות מעצימות מסורת

רבונו של עולם אלהי הצבאות יושב הכרובים, באתי היום להשתטח על קבר מלכות בית דוד אשר שרתו לפניך באמת ובתמים, לכן אפיל תחינתי לפניך, כשם ששמעת אל תפילת דוד עבדך ולשלמה בנו…כן תאזין ותקשיב ברחמיך הרבים גם תפילתי ותחינתי אשר הנני מתפלל פה על קברם, וזכות מלכי ישראל יעמוד לכל ישראל, שתתן את עמך בית ישראל בכל מקום שהם, לחסד ולרחמים בעיני המלכים ושרים" שערי הדמעה השלם, דף ה'

מה גרם לקבר דוד להיות אהוד על עמך בית ישראל? מהי הסיבה שלמקום זה באו המונים לשפוך את תפילתם? התשובה אולי טמונה במסורת ואגדות מיסטיות רבות. 

המסורת שהחלה אצל רבי בנימין מטודלה בשנת 1173 קבלה חיזוק מגדול המקובלים, רבי יצחק בן שלמה  לוריא (האר"י) שחי בצפת במחצית המאה ה-16. העדות אינה ישירה אלא מפי מקור שני, מופיע אצל רבי משה חאגיז מחכמי ירושלים במאה ה-18 וחי בצפת בשנותיו האחרונות. בספרו "פרשת ואלה מסעי" (1733)  הוא מביא מסורת בשם האר"י על האיתור. "והאלוקי מהור"י (מורינו הרב רבי יצחק) לוריא ז"ל, דרוח ה' דיבר בו, הוא גם אשר אישר וקיים…וסמך ידו… ועיר ציון שהוא מחוץ לחומת ירושלים, דשם קברי מלכות בית דוד". 

למסורת מפי אנשים המוערכים בעולמה של היהדות הצטרפו אגדות שקדמו להם. אגדה אחת מספרת על אדריאנוס קיסר רומי, מדכא מרד בר כוכבא: "וילך (אדריאנוס) בכל ארץ ישראל לראות קברם של המלכים והנביאים… ויצא וימצא קברו של דוד. פתח וראה שפניו אדומים וצהובים, ושם ידיו בפניו של דוד המלך ודחק בשרו והיה הדם הולך לכאן ולכאן, כאדם שיש בו רוח ונשמה. פתח אותו רשע את פיו ואמר: נאה היה לזה להיות מלך על כל העולם בחיים, כשמת הוא כאדם חי"26.  

אגדה אחרת מספרת על פחה תורכי שבא לבקר את דוד המלך שהיה סגור במערה. כאשר השקיף לתוך חור המערה נשמטה חרבו ונפלה. הפחה הוריד בחבל את אחד מאנשיו המוסלמים להביא את החרב אולם אחרי רגעים העלוהו מת, וכך גם כאשר הוריד אדם שני, שלישי ורביעי, כולם מתו. בא אליו שופט ואמר לו: "אם ברצונך להעלות חרבך מתוך מערתו של דוד המלך, שלח אל ראש רבני היהודים וייתן לך יהודי אשר יעלה את החרב. היהודים חביבים על דוד ולא ייעשה להם כל רע". וכך הורידו את היהודי והעלוהו בריא ושלם כשהחרב בידו. כאשר שאלוהו כיצד הצליח להביא את החרב?  סיפר היהודי, שכאשר היה במערה הופיע לפניו זקן והגיש לו את החרב, וכולם ידעו שזקן זה הוא דוד המלך…

בית הכנסת הספרדי המרכזי ברובע היהודי נקרא על שם רבן יוחנן בן זכאי. אחד מאולמות בית הכנסת נקרא "אולם ציון" ואגדה שסופרה על ידי ר' שניאור זלמן הייתה מהלכת בקרב תושבי ירושלים. האגדה על אישה אחת "מוכרת מחטים ושאר דברים" לנשים מוסלמיות ורצתה לנצל את קשרי הידידות על מנת להיכנס לקבר דוד. על פי עצתם נכנסה ביום שישי בזמן תפילת הצהרים אולם הנשים סגרו עליה את המערה מתוך כוונה לאלץ אותה להתאסלם או שתיהרג. האישה בכתה על קברו של דוד והוא (דוד) הוציא אותה ממחילה עד לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי "ועל כן, נקראת הבית כנסת ציון"26. 

אגדה דומה  מפורסמת מספרת על כובסת יהודיה בירושלים שעבדה אצל הערבים. פעם הלכה להחזיר את בגדיו של ערבי, אשר שמר על קבר דוד המלך. הערבי שלא רצה לשלם לה עבור עבודתה הכניסה אל המערה שבה קבר דוד המלך, סגר את פתחה והלך להלשין בפני הערבים שאישה יהודיה התגנבה אל מערת דוד המלך. הכובסת הבינה שחייה בסכנה, נפלה על ברכיה והתפללה לבקש רחמים. אז הופיע זקן נשוא פנים והובילה בנחת מתוך המערה והוציאה דרך בית הכנסת "ציון" אל רחוב היהודים עד ביתה27.  

דוד אינו רק מציל פיזי אלא גם התומך באלמנות הנרדפות על ידי נושים. אגדה של עדת מרוקו מספרת על אישה ירושלמית, אלמנה ממרוקו שהייתה חייבת כספים רבים והנושים באו לדרוש את כספם. האישה שמעה לעצת הרב, הלכה להתפלל בקבר דוד והנה איש זקן נוגע בכתיפה, נותן לה כסף רב ונעלם…

בקברו של דוד אף נקשרה אגדה על הריגת מפקד טורקי שניסה לחלל את קברו, נכנס למרות הזהרות פמלייתו. במדרגבה השלשישת נפל ומת ונגרר החוצה על ידי החבל שקשרו לרגלו. היהודים סגרו את החנויות ועשו "פורים" קטן.

ואף אגדה על סיוע פלאי במלחמת השחרור של דוד המלך לחיילי צה"ל. האגדה מספרת כי חייל יהודי שהגן על עמו ליד קבר דוד, ברח אל תוך הקבר בגלל יריות רבות שנורו לעברו. במערה פגש את דוד המלך אשר הרגיע אותו ואמר "בני, דע לך כי אני שומר עליכם, על עמי ישראל". לאחר שהחייל התפלל עם עוד חיילים שהופיעו לפתע במקום ויצאו מהמערה, הופתעו לשמוע שהוכרזה ההפוגה. 

 

       כביכול ללוחמים וסייעה להם במלחמתם…

דוד אינו רק אב רוחני, עושה ניסים, מרחם אלמנות קשות-יום ומציל אומללים. דוד הנו מלך גיבור לוחם מלחמות ישראל מחד ופייטן המנגן מאידך. מסיבה זו אומץ דוד ומקום קברו על ידי סופרי דור הציונות הראשוניים. 

אורי צבי גרינברג (1992) הכותב על חזרת עם ישראל למקומות הקדושים ועל השינוי של היהודי החדש החוזר להילחם על ארצו:

  בת קול במקום אומרת / כל חללי ישראל בחרב הגויים / מובאים ברוח אל הכותל ירושלימה / ומשם למערת מלכנו דוד /  ושם הם נאספים עד יבוא שילה / …

וכשנגיע למערת מלכנו דוד /  אני אגיד לדוד: ברוך ה' צורי / המלמד ידי לקרב, אצבעותיי למלחמה. 

ואף חיים חפר (1978) כותב על דוד כמפקד העליון שמקבל דווח מחיילי צה"ל ומהרמטכ"ל (יצחק רבין) על נצחונם המזהיר במלחמת ששת הימים30:

בחודש איר, בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעפרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזיעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר: /  אדוני המלך, הר הבית שוחרר/ ותקם דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: דבר, דבר אלי יצחק / … ויאמר דוד המלך אל הרמטכ"ל: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי-נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות.

מאחרי העצמת ההר כמרכז דתי-לאומי עמד מנכ"ל משרד הדתות לאחר מלחמת השחרור, ש"ז כהנא ובהר הוקמו אתרי זיכרון שונים כגון: מרתף השואה, מכון העדות, מכון כינור דוד ללימוד פיוטים ותצפית להר הבית. אל המקום הובאו שועי עולם שביקרו ביקורים רשמיים במדינת ישראל ופרסום רב נעשה על ידי המשרד לענייני דתות אודות חשיבות ההר.

מן הראוי לציין את הסתייגות מהפעילות של העצמת קדושת ההר על ידי חלק מהוגי הדעות וחוקרים. מיכאל אבי יונה, מגדולי חוקרי ירושלים טען כי יצירת מקומות קדושה חדשים עם תיאורים על "סלע גיבור" וסלע החורבן" הנם מעשי זוועה מדעי, מעורר צחוק בעולם הנאור וחבל שמוסדות ממשלתיים נותנים ידם למהלך מוזר זה.

סיכום

היכן באמת נמצא קברו של דוד? אין איש יודע. הסבירות היא כי דוד נקבר על השלוחה שבה הקים את עיר בירתו וממוקמת מעל מעיין השילוח. 

קברו שהיה ידוע עד תחילת המאה השנייה חרב בעקבות הרס ירושלים על ידי הרומים-פאגאניים, זוהה בתקופה הביזאנטית עד המאה השביעית בסמוך לבית לחם ושם הוקמה כנסייה. 

במקביל לזיהוי זה, קדשה הכנסייה הירושלמית את הר ציון כמקום אזכרה לדוד המלך ומהמאה השביעית , לאחר הכיבוש המוסלמי החלו המסורות המקומיות, היהודיות והנוצריות להראות את מקום הקבר בהר ציון. המוסלמים בתחילה לעגו על הזיהוי המוטעה אולם לאחר מכן, בעקבות סכסוך בין היהודים לפרנציסקאנים, הצטרפו לכוחה של האמונה והמסורת, "איסלמו" את האתר כמסגד, שינו את שמות האתרים שסביבו, התפללו במקום ומנעו מבני דתות אחרים להתפלל באתר. 

עוצמתן של מסורות ואגדות שנקשרו למקום סביב דמותו המופלאה של דוד המלך, העצימו את האתר במאות השנים האחרונות בעיקר עבור המוני בית ישראל שלא טרחו ללמוד את מקורותיה של המסורות ואמינותה. אולי מתוך חיבור רגשי עמוק לבירת ישראל בעבר והרצון להתחבר לאתר מוחשי, בעיקר כאשר האתר של "נעים זמירות ישראל", כובש ירושלים ומי שממנו עתיד לצאת "משיח בן דוד", הלוחם והמשורר, דמותו שהייתה לאגדה בחייו ובמותו, דמות חיברה בעצם את כל עם ישראל, מאמינים ולא-מאמינים. השילוב של מסורות, דמות בעלת עוצמה ועיר כל כך טעונה אמוציונאלית, יצר תופעה ייחודית שבני כל האמונות, רצו להאמין במסורות גם אם מקורם אינו ברור ומוצק עובדתית.  

במלחמת השחרור בירושלים היה הר ציון ובנייני דוד המלך בסיס חשוב ללוחמים הערבים, אשר פעלו ממנו נגד היהודים בקרבתם. ימים אחדים אחרי צאת הבריטים מירושלים, הסתערו לוחמים יהודים אל מרומי הר ציון ובנייני דוד המלך והשתלטו עליו, ביום ט' אייר תש"ח (18 במאי 1948). בעת הקרבות שהתחוללו בהר ציון וסביבו היה בבניין קבר דוד משכן המפקדה של הלוחמים היהודים. אחרי המלחמה עבר הבניין לרשות משרד הדתות ונפתח בפני המוני המבקרים הנוהרים אליו, אל קומתו התחתונה. 

בשנים האחרונות השקיעה הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י) סכום עתק של כסף על מנת לפתח תיירותית את המקום כאטרקציה הרלוונטית לתיירים נוצרים ויהודים כאחד. (ראו נספח בנפרד)

 

נספח

פיתוח מתחם הר ציון וקבר דוד על הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י)

בשנים האחרונות אני נוטל חלק בסיוע לגורמי עיריית ירושלים בעבודות פיתוח במזרח העיר על רק היכרותי עם התושבים והשפה. הגורם המשמעותי שמפתח את מזרח העיר הנו הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י) ובמסגרת תכניותיהם, השקיעו כאמור כספים רבים בפיתוח הר ציון ומתחם קבר דוד. עד כה הוצאו כ- 7 מליון ₪ והתכניות הנם להוצאה כספית של עוד 8 מליון ₪. סה"כ: השקעה של 15 מליון ₪ באתר שאיתורו כאמור בעייתי מאד מבחינה מדעית.

במסגרת הפיתוח הושם דגש על השלמות אבנים, חישוף פני אבן מקורית, טיפולי הגנה לקורות ברזל, הורדת שיחי צלף, הדברת שורשי עץ בעייתיים, תכנון סורגים כתחליף לסורגים קיימים, ניקוי תעלות הניקוז, הדברת מיקרוביולוגיה, ייצוב הנדסי של יסודות אומנות עמודים, השלמות טיח וייצוב אבן בלויה.  

ההצדקה להשקעה הכספית כפי שפרסמו רשות העתיקות בחוברת פנימית בנושא זה:

המתחם היחיד הפעיל המקודש לשלוש הדתות הנו תיאיסטיות.

למתחם ערכים תרבותיים בעלי חשיבות מקומית, לאומית ואוניברסאלית.

המתחם מאגד אירועים היסטוריים (קבר דוד המלך והקרבות שלחרור ירושלים).

אחד המתחמים היחידים שפעילים מחוץ לחומות.

מקבץ ייחודי של פריטי בניין וטכנולוגיית בנייה מתקופות שונות.

חשיבות בחזות ההיסטורית והגדרת קו הרקיע.

תצפית בעלת משמעות היסטורית.

מתחם פעיל של עליה לרגל.

שימור המקום משינויים מודרניים. 

מדהים שבסיכום המסקנות והערכת המתחם, לא העלחו ספק לגבי הנתון של קבורת דוד המלך באתר. אדרבא, נתון זה משמש עבורם כעובדה להצדקת עבודות השימור והפיתוח "ברמה הלאומית, בהיותו ציון מיקום קבר מייסד העיר ירושלים כבירת ישראל".  

רצו"ב מעט תרשימים המבטאים את ההשקעה הרבה שמשקיעה הרל"י וגורמי נוספים השייכים למשרד ראש הממשלה, פיתוח המקומות הקדושים ועוד.