חללי נצר אחרון הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות) שחוו על בשרם את אימי השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרת או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
ביום האזכרה ה-50 לחלליי חטיבת הראל שהתקיים בשנת 1998, נשא רפאל איתן ז"ל, רמטכ"ל בעברו ואז שר החקלאות וסגן ראש הממשלה, את אחד הנאומים הקצרים שלו: "כאן בבית הקברות ובבתי קברות אחרים קבורים בחורים שבאו מהשואה, ואין מי שישים על קברם פרח".
אחד ממפקדי הפלוגות שעמד ליד ניצול השואה יהודה שטרנפלד, דחק בו: " אתה בעצמך הרי אחד מהם, תעשה משהו". ואכן יהודה, אחד מ-25 ניצולי שואה שהגיעו לקיבוץ גבעת השלושה, השתתפו במלחמת העצמאות וחמישה מהם נפלו בקרבות, החליט להרים את הכפפה.
הוא פנה למשרד הביטחון וקיבל רשימה ובה 476 שמות שהוגדרו נצר אחרון, נופלים שאין להם שארים. על מנת להנציח אותם, הוא פנה לקרן הקיימת שתקצה אתר.
הקק"ל נענתה, אך ביקשה לערוך תחקיר קצר כדי לוודא שאכן הרשימה נכונה, ואכן ל-40 מהנופלים שהופיעו רשימה נמצאו קרובי משפחה. וכך, ב-1999 נחנכה אנדרטה גדולה, "משֶבֶר לתקווה", ביער המגנים שבעמק איילון, סמוך ללטרון ועליה חקוקים 436 שמות.
האנדרטה המרגשת עוררה אנשים וגופים נוספים למעשה, חלקם מתוך שביקשו להוסיף ולחקור את אמינות הרשימה ואחרים שביקשו לאסוף מיידע על הנופלים העריריים. עיריית רעננה גייסה לפרויקט את תלמידי כיתות י"א והרשימה הצטמצמה ל-275 נופלים שלא אותרו להם קרובים.
אלא שמסע הרשימה טרם הסתיים. באביב 2002 פנתה היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון למוסד יד ושם בהצעה למפעל משותף להנצחת חללי נצר אחרון. במהלך המחקר היסודי נמצאו קרובים לחלק נוסף מהמוזכרים ברשימה ולבסוף נאספו 145 השמות האחרונים אל דפי ספר שבו מועלה סיפור חייהם.
מפעל ההנצחה של חללי נצר אחרון עדיין נמשך. ברעננה הוקמה כיכר על שמם, בעשרות בתי כנסת בפתח תקווה נקבעו לוחות עליהם חקוקים מספר שמות מהרשימה ומדי שנה נאמרת עליהם תפילת קדיש, בגבעת שמואל מוקם בית כנסת גדול בו יונצחו כל 145 הנופלים.
בין המופיעים ברשימה, שש נשים שנהרגו כולן ביום אחד, ה-13 במאי 1948, כאשר הלגיון ירדני פוצץ את המבנה שבו הסתתרו בקיבוץ כפר-עציון הנצור. עטרה אברמסון, צפורה יעקובוביץ' ורחל הילר ניצלו ממחנה ההשמדה אושוויץ. רחל מינס הגיעה לארץ ישראל אחרי ששרדה את גטו קובנה. אסתר קויפמן וחיה וסרטיל עלו בספינות מעפילים.
השואה נמצאת ברקע של כולנו, גם אם איננו חושבים עליה בכל עת, היא חלק מאיתנו.
עיצוב האנדרטה
באפריל 2003 נפתח שביל שמחבר בין יד ושם להר הרצל. השואה והתקומה. בנקודת המפגש בין שני האתרים ניצבת אנדרטה לזכרם של חללי צה"ל שהיו נצר אחרון למשפחותיהם שנספו בשואה. השביל נכבש והוכשר על ידי חניכי תנועות נוער ושנה אח"כ נחנכה במקום האנדרטה לחללי נצר אחרון.
את יד הזיכרון לזכר חללי נצר אחרון עיצב האמן הישראלי מיכה אולמן, חתן פרס ישראל לפיסול. בין עבודותיו המפורסמות מצר-מסר" שני בורות שנחפרו בכפר הישראלי מצר ובכפר הפלסטיני מסר ע"י צעירים מקומיים ואדמתם הוחלפה. עבודה נוספת שזכתה לפרסום רב היא, "הספרייה", אנדרטה תת קרקעית שנחפרה בכיכר בבל בברלין, ונועדה לאזכר את שריפת 20,000 ספרים של כ-200 סופרים, כשני שלישים מהם יהודים שהתקיימה במקום.
אגב, בקרבת אנדרטה קבוע לוח שבו מצוטט המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם". את הדברים כתב למחזה, כמאה שנה לפני אותו הלילה שבו נשרפו גם כתביו.
האנדרטה שעשויה אבן ירושלמית, מוקמה על במת הר הצופה על אתר יד ושם, ועשויה שני חלקים נפרדים שדומה כאילו נפלו מגובה רב והתפזרו בשטח, או שהתפרקו לאחר שהתפוצצו. חלקה האחד של האנדרטה הוא "הבית", מבנה שנעקר ממקומו והוטח בקרקע כשראשו פונה מטה. ריצפתו נקרעה מעליו ובכך הוא הפך ל"בית-בור".
חלקה האחר של האנדרטה, "קיר השמות", על פי מידותיו – הוא הרצפה של הבית ובה בעת, כיוון שקרועה בו דלת, הוא גם חזית הבית. זהו השער שהיה אמור להביא את ניצולי השואה אל בית מבטחים, אלא שאילו עמד הבית, וקיר הדלת היה מוצמד חזרה, היתה הדלת פונה אל האדמה, והופכת פתח לקבר.
שני החלקים מדמים גם ספינה בים – משל לאוניית מעפילים שכמותה הביאו את המעפילים לארץ, רבים בעליה בלתי לגאלית. כיוון הפלגתה מאירופה לארץ-ישראל. קיר השמות מעוצב כמו היה בנוי לבנים, אלו האנשים שבנו את הארץ בגופם.
הבית שנעקר ממקומו, הספינה והבור מנציחים במקום מיוחד וסמלי זה את סיפורם של הפליטים שביתם חרב עליהם באירופה, שעלו והגיעו בספינה לארץ-ישראל כדי להקים בית חדש במולדת, וסופם שנפלו במלחמה עליה, ונקברו באדמתה.
המבקרים ביד הזיכרון לחללי נצר אחרון עשויים, בעמדם מול שני חלקי האנדרטה, להשלים את החסר בדמיונם ולהשיב את חזית הבית העקורה – היא קיר השמות – למקומה. כך, ברצונם של הצופים, יוכל הבית שנעקר ונהרס לשוב ולהיות לשלם.
הכיוון של האנדרטה (בדימוי הספינה) הוא צפון מערב, ולדברי מיכה אולמן כוונו במדויק) שם שוכן הגבול בין גרמניה ופולין, משם הם באים.
גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שגויסו מקרב היהודים, יוצאי אירופה וצפון אפריקה, שעלו לארץ ישראל באותה עת. רובם המכריע הם ניצולי שואה.
מועקת העבר וקדרות היגון של הניצולים, אחד ממשפחה ושניים מעיר, הניעו אותם להחליט שלא להתמקם מחדש בארצות בהן שכן ביתם בעבר ולדחות הסיכוי למקלט בארצות הגולה האחרות. הציונות שלהם נבעה מעוצמת הייסורים והעוינות מסביב שהפנימו. בתנועת ה'בריחה' הם נעו בשיירות על דעת עצמם דרך גבולות ומכשולים לעבר אוסטריה, גרמניה ואיטליה,
בנתיב המוביל לעלייה לארץ ישראל. המוסדות הבינלאומיים כגון אונר"א והצבא המנצח השתדלו להחזירם לארצות מהן באו, על מנת להנהיג במהירות ויציבות, אך מאמציהם עלו בתוהו. הניצולים שלמדו הדרגתית להתרגל לאוויר החופשי עמדו בתוקף על רצונם להבטחת עתידם. הם חשו ברובם שרק בארץ, בקרב יהודים, יעלה בידם לרפא את פצעיהם, להקים משפחות ולנסות להיות בני אדם שווים השייכים לכלל.
במסגרת הגח"ל גויסו ונלחמו במלחמת השחרור כ-20,000 לוחמים, אשר היוו כרבע מהצבא. הלוחמים שולבו ביחידות לוחמות, ועל אף קשיי הקליטה, מחסור באימונים וקורותיהם בתקופת השואה, לחמו בחזיתות קדמיות.
רבים נפלו על הגנת הארץ שטרם הספיקו להכיר. פעמים רבות הם נשלחו, ימים ספורים אחרי שדרכה רגלם על אדמת הארץ, לקרבות קשים, וקרב לטרון הוא רק הדוגמה הידועה ביותר. כמעריכים כי כרבע מ-4,500 הלוחמים שנפלו בתש"ח נמנו על מגויסי הגח"ל.
למרות התפקיד המכריע שמילאו, נתקלו ניצולי השואה ביחס מתנשא ומזלזל מצד הישראלים הוותיקים. ספרות דור הפלמ"ח העוסקת במלחמה, בגילויי אחווה, בגבורה ואובדן בקרבות תש"ח, מוקדשת במלואה לבני הארץ. וכך, בטקס האזכרה לחללי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני בלטרון, אמר אריאל שרון, ראש הממשלה באותה עת:
"אלה היו אנשי הגח"ל – גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים "גחלייצים" – בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עימו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים".
משה זנבר, נגיד בנק ישראל לשעבר, ניצול שואה שגויס שבוע לאחר שהגיע לארץ ולשלח להלחם בלטרון שם נפצע אמר כי לא יסלח עד יום מותו על שתי השפלות שחווה כניצול שואה בישראל. האחת היא שקראו לו "סבון", והשנייה היא שהגדירו אותו ואת שאר הניצולים, שנלחמו במלחמת העצמאות, בשם "גח"ל", ראשי תיבות של גיוס חוץ לארץ, וזאת לעומת "מח"ל" – מתנדבי חוץ לארץ – הכינוי שניתן ליהודים ולא-יהודים שלחמו בתש"ח. "מה פתאום קראו לנו גיוס חוץ לארץ ול-3,000 מתנדבים מארצות המערב מתנדבי חוץ לארץ"? הוא שואל בכעס כבוש. "אם הם מתנדבים, אנו מתנדבים שבעתיים. אנו ידענו מה זה מוות. אחרי ששרדנו את הגהנום החלטנו לבוא לארץ, שרגלינו לא דרכה בה מעולם, שלא היו לנו בה קרובים, ולסכן את חיינו למענה. החלוצים שרו: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'. אנחנו באנו ארצה לא להיבנות, אלא לבנות אותה. לחיות או למות למענה". האמת שמח"ל מנה אנשים יהודים ולא יהודים שלא עלו לארץ אלה התנדבו לשרת במהלך המלחמה ואכן רובם חזרו בתום המלחמה לארצות מוצאם.
ב-1948 עלו ארצה כ-119 אלף עולים, למעלה מ-80% מהם (102,500) נמנו על אנשי שארית הפליטה.
מקורות: שטרנפלד יהודה ומיכה אולמן רואינו אישית.
