בכל מקום בו עברתי בחיי שמעתי רק על סיפורם של הצנחנים בירושלים כמו גם במהלך שירותי הצבאי כמדריך בעיר העתיקה. מי מאיתנו לא שמע על הצנחנים בקרב גבעת התחמושת שזכה לתיאור בשיר האלמותי. רובנו גם מכירים היטב את הכניסה בשער האריות, ואת הקריאה בקשר "הר הבית בידינו" של המח"ט מוטה גור ז"ל. תוסיפו את הצילום המפורסם של הצנחנים בוכים בכותל ותקיעתו בשופר של הרב גורן ז"ל , והנה בבת אחת נשכחו כל הכוחות האחרים שלחמו על העיר.



שער האשפות – מכאן נכנסה החטיבה הירושלמית

Photo: רון פלד

לפני מספר שנים פגשתי במקרה בסיפור שלא ממש הצלחתי להבין וליתר דיוק סרבתי להאמין. "אנחנו נכנסנו לעיר העתיקה עוד לפני הצנחנים רק שלא ממש היה לנו כל קשר עימם לא לפני הכניסה ולא אחרי" – יהיו שיגידו דברים תמוהים ואולי אפילו הזויים. באמת?

כדי להבין על מה מדובר, כדאי שנבין קודם מה קרה בירושלים לפני ובמהלך מלחמת ששת הימים.

עד ליומהּ הראשון של מלחמת ששת הימים בבוקר החמישי ביוני 1967, הופקדה השמירה של הקו העירוני בירושלים ומבואותיהָ על כעשרת אלפים חיילי החטיבה הירושלמית, שהתבססה על סטודנטים וירושלמים מקומיים, וביניהם פלוגת טנקים סודית שישבה בסטף.

בבוקר ה-5 ביוני עת פרצה המלחמה בסיני, למרות אזהרתו של רוה"מ לוי אשכול בפני הירדנים לבל יצטרפו לקרבות, החלה הפצצה כבדה בשעה 11:00 בכל רחבי ירושלים. בצהריים אף כבשו הירדנים את ארמון הנציב שבדרום העיר מידי האו"ם.



שער האריות – מכאן נכנסו הצנחנים

Photo: רון פלד

אנקדוטה קטנה היא כי בסמוך לארמון, (טיילת ארמון הנציב כיום) ישבו בעמדה בודדת על הגבול שלושה חיילים שצפו במתרחש ולאחר שזעקו ברשת הקשר על המתרחש בארמון ועל חיילים ירדנים רבים בגזרה, נענו בתשובה בקשר "האם אתם יכולים לפתור את הבעיה לבד?". השלושה אכן פתרו את הבעיה וברחו מן המקום על נפשם, וכי מי יכול להאשימם.

בשלב זה קיבלה החטיבה הירושלמית, אשר בשעה זו הייתה היחידה באזור ירושלים, פקודה להיכנס לקרב. מפקד הגדוד אשר דריזן (דר) ומפקד סיירת החטיבה יוסי לנגוצקי (המוכר לנו כיום כגיאולוג שנתן את השם לקידוח "תמר" על שם נכדתו) הובילו את כיבוש הארמון כמו גם את מוצב הפעמון והנקניק דרומית ומזרחית לו בסמוך לקיבוץ רמת רחל.



פסל עצי הזית בסמוך לקיבוץ רמת רחל ובסמוך למוצב הפעמון

Photo: רון פלד

אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס הבין כי אם הירדנים פעלו כך בדרום העיר הרי שהר הצופים בצפונהּ הוא הבא בתור. אחרי הצהריים באותו יום של ה-5 ביוני הועלו לירושלים חיילי חטיבת הצנחנים בפיקודו של המח"ט מוטה גור, וכן חטיבת הראל המשוריינת בראשותו של אורי בן ארי ז"ל שהיה מ.פ. בגזרה במלחמת העצמאות ועכשיו חזר אליה כמח"ט.

המטרה – חבירה אל הכוחות היושבים בהר הצופים שהיה מובלעת ישראלית בירדן עד 1967. הצנחנים דרך גבעת התחמושת (בסמוך לבית הספר רנה קאסן כיום), וחטיבת השריון הראל דרך הרכסים הצפוניים אל עבר תל אל פול (גבעת שאול המקראית).



מתחם האוניברסיטה בהר הצופים – מכאן דיין ונרקיס צפו על העיר העתיקה

Photo: רון פלד

כבר למחרת ב-6 ביוני, הצליחו שתי החטיבות החדשות בגזרה לחבור עם כוחותיהם אל הר הצופים. על אחד מגגות מבני האוניברסיטה עמדו דיין ונרקיס וצפו אל העיר העתיקה. נרקיס שאל את דיין מה עם העיר העתיקה והאחרון ענה שנדרש אישור ממשלה. בשעות אחר הצהריים של היום השני למלחמה, הצליחו חיילי החטיבה הירושלמית לכבוש את אבו תור מדרום לעיר העתיקה בקרב עקוּב מדם במהלכו נהרג המג"ד מיכאל פייקס ז"ל (שבנו נפל מאוחר יותר במלחמת יום כיפור).

כך קרה שתוך יום וחצי מתחילת המלחמה הגדולה, צה"ל מצא את עצמו מחזיק בדרום ובצפון ירושלים ובעצם מלבד הר הזיתים ממזרח, כיתר את העיר העתיקה שטרם אושרה הכניסה אליהָ. כבר באותו היום ה-6 ביוני, פגש הרב הצבאי הרב גורן במוטה גור במוזיאון רוקפלר, ושאל אותו למה מחכים עם העיר העתיקה ונענה כי עדיין אין אישור ממשלה לכניסה אל העיר העתיקה!



מוזאון רוקפלר

Photo: רון פלד

השינוי הדרמטי ארע בבוקר השיבעה ביוני, תחילת היום השלישי לקרבות כאשר השר בלי תיק הטרי, מנחם בגין, שמע בחדשות BBC כי מדברים על הפסקת אש קרובה והיה לו ברור כי עכשיו או לעולם לא (חברים, ההיסטוריה חוזרת, אותה דילמה במבצע עופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השנייה – האם להתקדם מהר בטרם הפסקת אש תיכפה על הצדדים).

בשעה 08:00 מקבל מח"ט הצנחנים מוטה גור ז"ל אישור מאלוף הפיקוד עוזי נרקיס ז"ל שמקבל אישור מהרמטכ"ל רבין ז"ל שמקבל אישור משר הביטחון דיין ז"ל שמקבל את האישור הנכסף מראש הממשלה לוי אשכול ז"ל במה שיישנה את ההיסטוריה של המדינה לעולם.

וכאן מתחיל המיתוס ובעצם הכאוס הלא כל כך מוכר. לאחר מתן האישור מתחילים כוחות הצנחנים בהידוק כיתור העיר העתיקה. מוטה גור עלה על הר הזיתים כדי לתת את הפקודה. לימים יגיד כי המתין למתן פקודת הכניסה אל העיר העתיקה כדי שיעלה על הר הזיתים כי משם על פי היהדות יגיע המשיח ובעצם בקונטקסט הזה של קוניוקטורה ראה מוטה גוּר ז"ל את עצמו ואת צה"ל.

את הכניסה בשער האריות, וממנו ישירות משער השבטים שבצפון הר הבית אל הר הבית עצמו וממנו הירידה את הכותל כבר שמענו אינספור פעמים. התמונה אולי הכי מפורסמת של דיין, רבין, אשכול ועוד "חייל", שבתמונה לא רואים את פניו כי הביט אחורה לכיוון שער האריות הלוא הוא האלוף רחבעם זאבי ז"ל נחקקה בזיכרון הלאומי של כולנו.
בדרום ירושלים הדברים התנהלו במקביל. מפקד פלוגה בחטיבה הירושלמית בשם אלי קדר, קיבל אישור לנוּע אל העיר העתיקה. כוחותיו יצאו מימין משה, עלו אל הר ציון שהיה בשטח ישראל ועל קו הגבול עם ירדן. הם חצו את הגבול עברו במורד הר ציון בכנסיית סנט פטרוס אין גליקנטו (מתחת לקבר דוד וקברו של אוסקר שינדלר כיום) וגלשו בסמוך לחומות עד לשער האשפות וּממנו שעטו ונכנסו אל העיר העתיקה.



טקס השבעת חיילים ברחבת הכותל המערבי

Photo: רון פלד

ועכשיו הסיפור שלא ייאמן. במקום להמשיך ישר אל הכותל מרחק של מאה מטרים בלבד, פנו כוחותיו של קדר שמאלה אל הרובע היהודי. לימים יגיד קדר בראיון מהשנים האחרונות שעשה זאת כדי לעלות אל השטח השולט טופוגרפית. בספרו של משה נתן "המלחמה על ירושלים" נכתב כי עשה זאת ממניעים אישיים. קדר גר ברובע היהודי, נלחם בו במלחמת העצמאות, ועם נפילת הרובע בידי הלגיון אף יצא לשבי בירדן ולכן רץ להגיע אל בית נעוריו מרוב התרגשות. לדבריו של קדר, כשהביט אל הר הבית לא ראה חיילים (קרי צנחנים) וכי ההר היה שומם. אם כך הדברים האם נכנסו כוחות החטיבה הירושלמית לפני הצנחנים, רחמנא ליצלן?

לקראת תום כיבוש העיר העתיקה נפגשו הצנחנים וחיילי החטיבה הירושלמית במגדל דוד. כששככה האש עלה קדר על ג'יפּ ירדני ונסע אל אביו שגר במושבה הגרמנית מאז שהרובע היהודי נפל במלחמת העצמאות, ולקח אותו אל הרובע היהודי לסגירת מעגל.

לשם בדיקת העוּבדות והבנת את אשר התרחש באותו בוקר ירושלמי, נפגשתי השבוע עם דורון אורן מדריך ותיק המתמחה בקרבות החטיבה הירושלמית. דורון מחזיק בצילום יומן המבצעים של החטיבה הירושלמית (חט' 16) הנמצא בארכיון צה"ל ובעצם מצאתי את עצמי מחטט עימו שעות במסמכים המרתקים.

ואלה העוּבדוֹת שמצאנו – כידוע לנו, בשעה 10:00 בבוקר ה-7 ביוני, מיד אחרי כניסתו בשער האריות, הגיע מוטה גור אל הר הבית. ביומן החטיבה הירושלמית נמצא כי אפשר לראות שבמקביל, בשעה 10:22 דוּוח על שתי פלוגות מגדוד 163 של החטיבה שירדו מהר ציון וטיהרו את הגליקנטוס ואת שער האשפות. אחר כך בשעה 11:15 על פי המסמכים, מבקשים להודיע למוטה גור שפותחים את שער האשפות אך לא נכנסים. ב-12:40 כוח של גדוד 163 מהחטיבה הירושלמית יורד לעבר שער האשפות ובשעה 12:41 מדווח ש-163 נמצאים בתוך שער האשפות ותוקפים את החלק התחתון של השכונה היהודית – הרובע היהודי.

אם כך הדברים הכיצד ייתכן כי קדר ראה את הר הבית ריק מצנחנים שנכנסו כשעתיים וחצי קודם? נראה על פי יומן צה"ל שקדר טעה. אבל האם ייתכן כי היו מעשים וכוחות עליהם לא דווח, או דווח באיחור, כך שקדר נכנס כבר בסביבות השעה 10:00 ואחריו הגיעו כוחות אחרים? האם התחקיר ירד לעומק בעניין זה? האם היה למישהו אינטרס לא לחטט? כנראה שלעולם לא נדע והרי כך נוצרים מיתוסים, לא?

במהלך כתיבת תחקיר ומאמר בסוף שנות השמונים, נשאלו מפקדי צה"ל  מאותה מלחמה את אותן שאלות. מוטה גור ענה "תדבר עם עוזי (נרקיס)". עוזי נרקיס אמר כי "אין ספק שצריך לריב את ריב שתי החטיבות, השריון (הראל) והירושלמית, שנשאו על עצמן במערכה עומס לא פחות מזה של הצנחנים, אבל ההיסטוריה עושה רק מה שהיא רוצה". מח"ט חטיבת ירושלים אליעזר אמיתי סרב לדבר, ואילו אורי בן ארי, מח"ט חטיבת הראל אמר "יש מי שפחות מוכשר. אף אחד לא ידאג להם (לחטיבה הירושלמית). בהיסטוריה הכול יישכח, מפני שהצנחנים כבשו את הר הבית וגנבו לכולם את ההצגה".

ייתכן ומי שנכנס ראשון אל העיר העתיקה אינו השאלה החשובה. מה שחשוב הוא הסיפור שלא סוּפּר והתהילה שלא ניתנה אלא רק לצנחנים. היו שהאשימו את נרקיס בכך והגדיל לעשות אחד מלוחמי החטיבה הירושלמית שסיכם את הנושא במשפט קצר וקולע "לא הגענו בזמן לצילומים"…