בשיאה, היא מונה כעשרה צלמים, עובדי מעבדה, ציירים אשר צובעים את תצלומי ושיקופיות המונוכרום, עורכים אשר מאגדים תצלומים לאלבומים ומוסיפים להם באורים, כורכים ומשווקים אשר מפיצים את יצירות הצילום בעולם כולו באמצעות פ. ווסטר חנויות המושבה האמריקנית בשער יפו במלון המלך דוד ובניו יורק. מחלקת הצילום מייצרת בשנה אלפי תצלומים, אלבומים תמטיים, אלבומי-מזכרת, ושיקופיות זכוכית לפנס קסם.
מייסד מחלקת הצילום הוא אליהו מאיירס, יהודי מומר מבומבי, תלמיד מעריץ של אנה ספפורד ויוצר רב-תחומי יוצא דופן. באמצע שנות השמונים של המאה התשע-עשרה מצטרף מאיירס לקבוצת המהגרים משיקאגו והופך להיות אחד מעמודי התווך שלה.
סמוך ל-1896, מאיירס מאגד סביבו קבוצת נערים חברי הקהילה, המהגרים החדשים ושכנים, רובם בגילאי העשרה, ומלמד אותם את אמנות הצילום, אמנות כריכת ספרים ואורדו. הקומפוזיציות הצילומיות הראשונות של מאיירס – של קבוצות המושבה האמריקנית – הן קומפוזיציות של במאי קפדן ורגיש מאין כמוהו. בראשית המאה העשרים הוא מפנה את מקומו לתלמידו השוודי, לואיס (הול לארס) לארסון הצעיר, אז בראשית שנות העשרים לחייו. לימים הופך לארסון לאחד הצלמים הבולטים של מחלקת הצילום ביחד עם האחים פורמן ונורמן בלדווין וממשיך לנהל את מחלקת הצילום עד לשנות העשרים של המאה העשרים, במקביל לשרותו כקונסול שוודיה בירושלים.
תצלומי מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית הם גוף עבודה של קולקטיב אוטופיסטי יצירתי, חריף מבט ודינאמי. תכניהם משרטטים לכן תמונה נדירה, רבת פנים ויוצאת דופן בהיקפה. הם מתעדים נופים ואתרים עירוניים והיסטוריים, מלאכות, אנשים, תלבושות, קבוצות אתניות, טקסטים דתיים, פגעי טבע, אירועים, ארכאולוגיה ועתיקות, במזרח תיכון נטול גבולות אשר בעקבות גירוש התורכים, הכיבוש הבריטי וההגירה הציונית משתנה אל מול מצלמותיהם לעד. הם פועלים במגוון טכניקות וסגנונות המשתנים עם התפתחויות טכנולוגיות במדיום הצילומי, שינויים אשר עוברים על האיזור, שינויים ותמורות העוברות עליהם כקהילה אוטופית אשר נפתחת בהדרגה והופכת להיות מעורה בחיי ירושלים והמזרח התיכון.
תצלומיהם נחתמים בחותמת הקולקטיב – "מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית" ולימים יעמלו חוקרים לנסות ולזהות את טביעת ידם האישית של צלמים יחידים בקולקטיב זה. היצירה הצילומית של חברי הקולקטיב באה לידי ביטוי באלבומים פופולריים ומוזמנים ומאמרים המפורסמים בספרים ובמגזינים, הידוע בהם, הנשיונל גאוגרפיק.
בין עבודותיהם הבולטות: מגפות הארבה בפלשתינה ב-1915 ו-1930, רעידת האדמה ב-1927, תיעוד מלחמת העולם הראשונה והתבססות שלטון המנדט הבריטי 1914-1925, חיי הכפר בארץ הקודש 1914, המרד הערבי 1929-1948, מפגש ראשי המנדט הבריטי ולורנס איש-ערב עם האמיר עבדאללה בעבר הירדן סמוך לעמאן, באפריל 1921 ועוד.
במקביל לתיעוד אירועים מחוץ לקהילה, צלמי מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, מתעדים לפרטים את חיי היום-יום של הקהילה ומפעליה: בית הספר לתחרה ושמלות שהוקם 1914-1918, בית היתומות שהוקם ב-1919 ובית התינוקות ע"ש אנה ספפורד שמוקם בביתם הראשון בעיר העתיקה בירושלים ב-1926 ופועל עד היום בתמיכת מלון האמריקן קולוני. סמוך לשנות העשרים של המאה העשרים רוכשת מחלקת הצילום, מצלמת קולנוע מצלמת סרטים רבים, ומפתחת סרטי קולנוע במעבדותיה. מעט מאוחר יותר צלמיה יתעדו את ירושלים והמזרח התיכון בצילום אווירי.
מצלמיה הידועים של מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית: לואיס (הול לארס) לארסון השוודי; האחים פורמן א. ונורמן א. בלדווין האמריקנים; האחים אולוף א., לארס א. ונילס א. לינד השוודים; האחים ג. אריק מטסון וג. אולוף מטסון השוודים; אדית א. ינטיס מטסון האמריקאית; האחים גמיל ונאג'יב אלבינה, פאריד ג'. נאסיף והאנה ספייה הפלשתינאים; וג'ון ד. וייטניג.
ראשית יצירתם ובעיקר עבודתו של לואיס (הול לארס) לארסון, מייצגת משיכה עצומה לאוריינטליזם המזרח תיכוני, לנופים ולדמויות המרכיבות אותו. בשונה מצלמי הסטודיו הידועים גארבאד קרקוריאן הארמני וח'ליל ראעד הנוצרי סורי-לבנוני, בני זמנם, שכניהם וחבריהם, הם יוצאים למסעות צילומיים כאשר כל ציודם הכבד איתם. הם יוצאים אל הכפר, המנזר, המעיין או ההר. שם, הם מביימים את תצלומיהם בסביבה הטבעית לארועים, למקומות ולאנשים אותם הם מצלמים. הרועה, האישה החברונית או האישה מנצרת, זבח הפסח של השומרונים על הר גריזים, מגפת הארבה, עול הימים מרמאללה או טווה הצמר מירושלים, הופכים להיות שחקנים בתוך תפאורה מוקפדת אך טבעית, זכרון בר קיימא להווה ועבר השלובים בהם יחדיו.
קסמם של במאי מחלקת הצילום של המושבה ואהדתם למושאי תצלומיהם ניכרים היטב בפניהם של המצולמים ובאובייקטים אותם הם מצלמים. כקבוצת נוודים היוצאים תדיר למסעות צילומיים, הם מכירים ומוקירים את מארחיהם, יודעים את שפתם ואת תרבותם ומקבלים לכן רשות לתעד את חייהם מקרוב. מאוחר יותר, לאחר שיודפס התצלום בסטודיו יצוייר מחדש ביד אמן בצבעי מים, גואש או שמן מדוללים, שכבה אחר שכבה ובסגנון רומנטי שאין לו אח ורע במזרח התיכון כולו.
