איש לא הכין את לודוויג אוגוסט פרנקל לקבלת הפנים הצוננת לה זכה בירושלים. הוא הגיע לעיר במחצית המאה ה-19, במטרה להקים בה בית ספר איכותי, במימונה של משפחת למל היהודית העשירה מאוסטריה.

אנשי היישוב הישן, ובעיקר האשכנזים שבהם, לא ראו בעין יפה את תוכנית הלימודים, שכללה בצד לימודי התורה גם מקצועות חול כמו טבע, חשבון ומלאכה, והחרימו את "המוסד הטמא" שנועד לטענתם להוציא את ילדיהם לתרבות רעה.

פרנקל הנדהם פנה לראשי העדה הספרדית, שניאותו לשתף עמו פעולה, בתנאי שכל פרטי תוכנית הלימודים יאושרו על ידם, וששפת הלימוד תהיה לדינו. התוכנית שאושרה לבסוף כללה לימודי תורה, עברית וחשבון, וכן שפה זרה – טורקית, שהיתה שפת השלטון. משפחת למל התנגדה לכך ששפת הלימוד תהיה לדינו, אולם נאלצה "לבלוע את הצפרדע" למשך כ-25 שנה, שאז הוחלפה שפת הלימוד לגרמנית, והשפה הזרה – לצרפתית.

במהלך שנים אלו שכן בית הספר במבנים ברובע היהודי. למרות הכסף הרב שהושקע בפיתוחו, הלך מעמדו של בית הספר והתערער. תלמידים נטשו אותו, וסכנת סגירה ריחפה על ראשו.

בשנת 1887 התחולל מהפך בבית ספר: המוסד התאחד עם 'בית היתומים של הרצברג', ובראשו הועמד אפרים כהן-רייס, מחנך ותיק ומוערך.

צוות המורים השתנה אף הוא, וכלל עתה את דוד ילין, שנחשב לאחד מאנשי החינוך הבולטים בארץ (הסמינר למורים בירושלים נקרא על שמו). תוכנית הלימודים שונתה מאד, ונוספו לה שעות לימוד בשיטות דידקטיות מתקדמות. הדבר הביא לאישושו של בית הספר, עד כי גם תלמידים אשכנזים הצטרפו אליו, למרות חרם הרבנים שנותר תקף.

במקביל החליטה משפחת למל לבנות בית קבע למוסד החינוכי מחוץ לחומות. בעזרת תורמים נוספים, נרכש מגרש בפאתי שכונת המשכילים זיכרון משה (שדוד ילין היה בין מקימיה) ומלאכת הבנייה החלה. ב-1903 נחנך הבניין המפואר, שתוכנן בידי האדריכל הגרמני-טמפלרי הנודע, תיאודור זנדל.

הבית נבנה בסגנון ניאו-קלאסי סימטרי, ושולבו בו מוטיבים מזרחיים וחלונות בצורת מגיני דוד. בחזית המבנה נקבע שעון, שבמקום ספרות, שובצו בו אותיות עברית. שעון זה קיים במבנה עד ימינו. עבודת הבנייה נמסרה לפועלים יהודים, ובקירות החיצוניים שולבו תבליטים תנ"כיים שנעשו בידי אמני בית הספר לאמנות בצלאל.

שנה לאחר המעבר למבנה הקבע פרסה רשת החינוך היהודית-גרמנית 'עזרה' את חסותה על בית הספר, ואף הקימה לצדו את בית המדרש למורים וגננות. רמת בית הספר עלתה מאד, והמוסד משך אליו מאות תלמידים מכל רחבי הארץ.

חברת 'עזרה' התנגדה ללחץ שהופעל עליה על ידי חלק מצוות המורים להחליף את שפת הלימוד לעברית, דבר עליו התעקשה עד תום מלחמת העולם הראשונה.

בתקופת המנדט, ולמשך 40 שנה, ניהל את בית הספר ישעיהו פְּרֶס, מחנך ידוע וחוקר ארץ ישראל. פרס אף פרסם ספר על תולדות בית הספר, ובתקופתו הפך המוסד לבית ספר לבנות בלבד. לאחר קום המדינה הפך 'למל' לבית ספר ממלכתי, אך עם השינוי הדמוגרפי הבולט בשכונת זיכרון משה לטובת הציבור החרדי, הלך זוהרו והתעמעם, עד שנסגר ב-1980. המבנה שימש מאז מוסד לחינוך מיוחד, וב-1995 הפך לתלמוד תורה.

כתובת: רחוב ישעיהו פינת דוד ילין

הערות: לא ניתן להיכנס למבנה