השואה והתקומה באנדרטת מגילת האש לנתן רפפורט

ביקור באנדרטת מגילת האש אינו ביקור תיירות. המבקר צריך לראות מקום זה כביקור התייחדות, משום שאנדרטה זו מספרת, בצורת פיוטית ובצורה אומנותית את העלילה הגדולה ביותר של עם ישראל במשך כל תקופת הגלות, העלילה של השואה והעלילה של עצמאות ישראל. לכן יש צורך, לפני שמתקרבים לאנדרטה, להכנה נפשית מרחוק.

מה משמעותה של האנדרטה ?

מיקומה המיוחד על ראש הגבעה, מרוחקת מכל ישוב, מאדם, מזכירה לנו הסיפור של ספר בראשית בפרק כ"ב מסופר : "והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר: קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". ולאחר מכן מסופר :"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". כלומר, שלו שה ימים עברו מאז יצא מבאר-שבע ועד שהגיע להר המוריה, שאינו רחוק מפה. במשך שלושה ימים אלה התכונן נפשית למחשבה האיומה של הקרבת בנו, המבחן הקשה ביותר בחיי אברהם ובחיי כל אדם.

גם אנו חייבים להתכונן לפני שנחיה מחדש את עלילת השואה והתקומה. עלינו לזכור שסיפור העקדה אינו בא לספר לנו רק שאברהם ציית אלא כוונתו גם לספר שאסור להקריב אנשים. וזה הדבר החשוב שהעולם היה צריך ללמוד והעולם כפי שאנחנו רואים פה, לא למד והאנדרטה הזאת צועקת לגויים: הצלחתם לרצוח, אבל לא הצלחתם להשמיד!. אחרי העקדה של המאה ה- 20 יש עוד תקומה לצאצאיו של אברהם !

עקדת ועולה

פרוש השם עקדה אינו הקרבה אלא קשירה למזבח לפני השחיטה. קורבן עולה מחליף את קורבן האדם. הכבש הוקרב כל יום במשך השנה במקום היחידי שמותר להקריב אותו, במקדש ירושלים וזה מסמל את נכונות כל עם ישראל להקריב את עצמו כמו שהיה נכון אברהם להקריב את בנו יחידו יצחק שאז סימל את כל עם ישראל.

התרגום של "עולה" באנגלית הוא Holocaust זו מילה יוונית. הולוס – הכל, קאוסטרוס – נשרף. חומר שנהפך לעשן ועולה השמיימה, בעברית פירושו עולה. בתודעה של הפסל הדובר אנגלית Holocaust זו שואה, אם כן שואה וגם קורבן. זוהי הקרבה של חלק גדול מעם ישראל, החלק הגדול ביותר שהוקרב מעמנו מאז חורבן הבית. פה הקשר בין עקדת יצחק לשואה , קשר מילולי וקשר עניני. מגילת האש והיצירה הקלאסית הפסל, נתן רפפורט בלי כל ספק הושפע חזק מאוד מהציור והפסול הקלאסי ובמיוחד מהפיסול האיטלקי בתקופת הרנסנס. מי שראה את הקפלה סיסטינה ורואה את הקיר העצום ברוחב 10 מ' וגובה 20 מ' זוכר את הדמויות העצומות שהן בעצם ציור של פסל. תמונת יום הדין של מיכאלאנג'לו אינה יצירה של צייר, זוהי יצירה של פסל והדמויות העולות ויורדות מזכירות את האנדרטה שלפנינו. אלא ששם עולים הקדושים ויורדים הנידונים לגהינום וכאן עולים הגיבורים בלהבות ולמטה נשאר כל העם שמובל לטבח ונמק במיידנק, באושויץ ובברגן בלזן.

המבנה עשוי בצורת מגילה או גוויל. ברומא בתקופת האימפריה הוקמו עמודי ניצחון שהמפורסמים ביניהם נושאים את שמם של טריינוס ושל מרקוס אורליוס. בעמודים אלה מסופר סיפור הניצחונות של הקיסר בפס המתגלגל סביב מלמטה למעלה בצורת חלזון. צורה דומה לזו אנו רואים כאן. נתן רפפורט התלבט בבחירת הצורה. בתחילה חשב להקים 6 עמודים לזכר ששת המיליונים. אח"כ ניסה לחבר אותם שלושה שלושה ונוצרו כעין שני עגולים ואז חשב שהמגילה, הגוויל, הם הביטוי העמוק ביותר והמסמל ביותר את עם הספר, העם שהעריץ את האות הכתובה, העם שכל ההיסטוריה שלו מקופלת במגילות. כך התגבש הרעיון של גויל נחושת מתפצל בצורת 8 ובו תיכתב העלילה של השואה ושחרור ירושלים.

הקומפוזיציה של מגילת האש

ממרחק זה של עשרות מטרים מן האנדרטה, אנו יכולים להתרשם היטב מהקומפוזיציה הכללית, הסיפור מתפתח מהמרכז בין שני הגלילים מקום בו יש כמין סדק משולש. פתח זה נוצר כדי להקל מלחץ הרוחות הנושבות בחזקה באזור זה ועלולות לסכן היציבות של האנדרטה. החלל הזה, נוסף לתפקידו הפונקציונלי כאילו מחבר אל האין סופי, משם באות התהלוכות של המובלים למחנות השמד וגם של המתמרדים למעלה ומשם יוצא, בגליל השמאלי של היצירה, דוד והמלאכים המקבלים את פניהם של השבים לירושלים.

מהלך הקווים מפריד באופן ברור בין שני חלקים. החלק התחתון, גם בגליל הימני וגם בשמאלי מוגבל ע"י קווים אופקיים. כאן בתי גטו וורשא ושם משבצות גדולות שהן אבני הכותל. כל החלק הזה מורכב ממרובעים : קווים אופקיים ואנכיים. החלק העליון יוצר ניגוד חזק : הקווים הם אלכסוניים ועולים משמאל לימין דרך היצירה כולה. הקווים העולים האלה מכריחים אותנו לרוץ אחריהם לגובה, הידיים. הרגליים, הלהבות הכל. מוביל כלפי השמים ונותן דחיפה חזקה מאוד מעלה. ככל שאנחנו מתקרבים, מקבלים את הרושם כאילו הדמויות האלה קופצות מהיצירה החוצה: – הפריצה הזו מגדילה את ממדי היצירה ומוסיפה להרגשה של תנועה בעולם של דמויות הנאבקות בשטח. הניגוד בין שני החלקים – ה תחתון כבסיס סטטי והעליון בעל תנופה, מגביר עוד יותר את עוצמת התנועה. מהלך זה נמשך סביב סביב עד שבגליל השמאלי קו אנכי מפסיק אותו פתאום. בנקודה זו מסתיים הסיפור. כאן נפגשים מצד אחד זרועות ודגלים של השבים לירושלים ומצד שני כנפיים וידיים של המלאכים הבאים להקביל פניהם. זאת היא הסינטזה של העלילה, כאן נפגש העבר עם העתיד. הרעיון הזה שייך לשטח ההיסטוריוסופי : כיצד, בתוך ההרס נמצא הגרעין של הבניה, כיצד האבל נהפך לש מחה, כיצד השואה מביאה לתקומת ישראל. אמן אינו כותב ספר על הנושא : הוא משתמש בקווים והקווים לפנינו אומרים יותר מספר שלם.

מספר דברים על הטכניקה של התבליט

אנדרטה זו היא מברונזה יצוקה. טכניקה ידועה כבר 5,000 שנה אבל עד היום היא אחת הקשות והמסובכות ביותר באומנות הפלסטית. המומחים הטובים בעולם במלאכה זו נמצאים מאז תקופת הרנסנס באיטליה. הפסל מספר שעבד בסנט אנה שבטוסקנה שלוש וחצי שנים עם בעלי מלאכה שהשתתפו עמו בעבודה כאילו הייתה זו היצירה שלהם.

השלב הראשון הוא הכנת המודל מחימר בגודל טבעי. עושים נגטיב של גבס ומתוכו שוב מודל מגבס, שעליו הפסל עובד, מוסיף, גורע ומתקן. 
בשלב הבא שוב מכינים נגטיב מגבס ועל נגטיב זה מורחים שכבה לא עבה – פחות מסנטימטר, של שעווה ועל זה גבס מעורב עם חומרים המקשים אותו. לבסוף מסלקים את הנגטיב ומקבלים דגם של שעווה שעליו אפשר עוד להוסיף עבודה עדינה ביותר. בשלב האחרון נהפך התבליט המושלם שוב לנגטיב מגבס.

היצירה שלנו חולקה ללא פחות מ123– חלקים שכל אחד מהם היה מורכב מפנים של גבס קשה מנגטיב חיצוני של גבס כאשר באמצע שכבה דקה של שעווה. בכל חלק הושארו חורים לשם יציאת השעווה. כל חלק הוכנס לתנור לחימום איטי עד שכל השעווה נמסה. לאחר מכן יצקו את הברונזה ואחרי שהכל התקרר היטב שברו בזהירות את הגבס משני הצדדים. לאחר תהליך זה חברו את לוחות הנחושת על גלילי פלדה, חיבור שנעשה ע"י חומרי קישור מבודדים כדי למנוע קורוזיה בין הפלדה והברונזה. האנדרטה הובאה הנה ב- שני חלקים, במשקל 6-8 טון כל חלק.

למשמעות היצירה

עליכם כמורי דרך, מוטלת המשימה לקרב ה יצירה ללב הצופים ולא לכפות עליהם הסברים. תנו לכל אחד לחפש בה ולגלות בה דברים חדשים. יש לעזור לתייר ולמבקר להיכנס לאווירה, להזדהות עם הדמויות החטובות במתכת, לחיות שעה קלה את הטרגדיה של השואה ולהתעלות עם השבים לציון. שאלתי את הפסל כיצד הוא מפרש תמונה זו או אחרת והוא ענה לי : "כשסיימתי את האנדרטה מסרתי אותה לציבור. הפרוש הנכון הוא מה שהציבור מבין בה". זה לדעתי המבחן האמיתי של מעשה אמנות : להעביר לצופים את ההתרגשות שבה האומן יצר אותו.

ממרכז האנדרטה יוצאת מהחלל תהלוכה בכיוון לימין. הראשון הוא אדם מבוגר המחבק ילד ושלושה ילדים לפניו. זו היא הדמות היחידה שהפסל התכוון לתארה : – יאנוש קורצ'אק המחנך הדגול, שהיה בזמן השואה מנהל מוסד ילדים. משנודע לו שהילדים יובאו למחנה ריכוז סיפר להם שהם יוצאים לקייטנה ובקור רוח ובאומץ הצליח להחזיקם עד הסוף בשקט ובגאווה. לפני יאנוש קורצ'אק שלוש נשים ולפניהם דמות כושלת, אבודה. זהו הטיפוס של קבצן הכפר.

מעל לתהלוכה רואים קסדות ופגיונות. אין רואים חיילים ! בכל היצירה כולה אין פרצוף של נאצי. רק פלדה, פלדה של קסדות, פלדה של פגיונות, פלדה של טנקים, אבל לא פנים. לנאצי אין פנים של בן-אדם. יש להם פלדה אך אין צלם אנוש.

היצירה מתפתחת בשני כיוונים : למטה, בבסיס בעל הקווים האופקיים מתוארת התהלוכה הנכנסת למחנות. הדמויות מצטמקות יותר ויותר. אווירת הדיכאון מושגת בכל עוצמתה. הדמויות הגיעו לסוף דרכן כשעליהן סוגרים הבתים החלולים של הגטו.

מעבר לבתים פורץ המרד, העיירה בוערת ובתוך הלהבות – הלוחמים. הכל קופץ כלפי מעלה, הקווים האלכסוניים דוחפים אותנו יותר ויותר גבוה עד שיש דמויות היוצאות לשמים מעל למסגרת התמונה. יש בחלק זה דמויות גדולות במיוחד דבר שנוגד את כל חוקי הפרספקטיבה. היינו מצפים שבמידה שעצם מתרחק הוא ייראה קטן יותר. עיוות פרספקטיבי זה הנותן לנו הרושם שהתמונה הרבה יותר גדולה גם מרמז לנו שלוחמים אלה הם ענקים, בעלי כוח לחימה אדיר, שנשקם הוא בקבוקי מולוטוב, פצצה, סכין ואפילו יד ריקה. הדמות המרתקת ביותר זורקת אבן גדולה ובאבן זו יש יותר כוח מאשר בטנקים שאנו רואים מולם. זוהי נקודת שיא בתמונת המרד וכאן עובר האמן משיטת "בסורילייבו" – תבליט שטוח ל"אלטורילייבו" – תבליט עמוק בולט ביותר. הזרוע מושטת ממש מחוץ לתמונה. אותו סבל יהודי, בעל האגרוף, הלביש הפסל בטלית קטנה. אלה המדים שנתן לו נתן רפפורט.

האנשים כאן עולים ועולים. יש שמושכים זה את זה למעלה ויש שעפים בתוך הלהבות. אחד עולה בסולם ומרים את הדגל המופנה למנורה. זו המנורה שמלווה את העם בכל נדודיו ובסוף זוכה להיות מוחזרת לירושלים בכבוד גדול. אלא שכאן היא מנורה קטנה סמל רחוק המופיע מעבר ללהבות. יותר מאוחר נראה אותה שוב, ספק עץ, ספק מנורה הקורצת לחלוצים ורומזת תקווה ועידוד. למעלה אחרי המרד – להבות ואחרי הלהבות שיבת ציון, העלייה. למטה – מחנות השמדה-הקווים בירידה איטית. יש כאן אנשים אכולים מיובשים וערומים, בקושי מחזיקים המכוש והפטיש אחדים כורעים ברך, נופלים. מעליהם הטנקים המכוונים נגד המורדים: אבל שימו לב לגודל הטנקים. הטנקים קטנים ומולם הלוחמים גדולים. שוב עיוות פרספקטיבי המנסה להראות את גודל הכוח הרוחני מול הפלדה הקרה. המתח שנוצר ע"י משחקי הפרספקטיבה הללו מוגבר עוד יותר ע"י שילוב של משטחים שטוחים ועמוקים, ניגוד בין דמויות הנבלעות בחומר ואברים הבוקעים ממנו החוצה.

תמונת המחנות מגיעה לסוף, גדר התיל עוד מעט נפסקת. דמות נשית מתרוממת מעל גדר התיל. נשמה? תקווה אחרונה? קצור דרך להצלה?

הפסל ענה לשאלה לפשר דמות זו ב"שיגעון" ! עוד אדם הכורע ברך ומנסה לשאוף אויר. הרגשת חנק מבלי שנראה את תאי הגזים. עוד גופות הרובצות בערבוביה. גוויות ? קבר אחים ? אולי כור היתוך שממנו נוצר משהו חדש. אנושות חדשה המתפתחת מתוך האסון ומבשרת נס… .

נס התחייה

ואכן, מעלינו מתרחש הנס. העצמות היבשות מתקבצות, עולות לאניות ומגיעות לחופי הארץ. ושוב שיירה, נשים עם ילדים, צעירים עם זקנים. ניצולי שואה. מצעד לצעד נעשה הגב זקוף יותר והעיניים בוטחות. אולי מסביב לאנייה המופיעה פה מוצנע הסיפור הנפלא על אנשי הקיבוצים שבאו להציל את העולים מהאנייה שעלתה על שרטון. כשתפשו אותם האנגלים התערבבו אנשי הקיבוצים עם הפליטים, סרבו להזדהות והוגלו עמם לקפריסין. הקיבוצניקים בכובע הטמבל דוחפים את ה סירה לחוף, חלוץ וחלוצה עוזרים לעולים, לרגלי האנייה יהודי משתחווה ומנשק אדמת המולדת. על ראשו וזרועו – תפילין דרך אגב, האמן שם תפילין על זרוע הימנית במקום השמאלית. אמנם לפי ההלכה רק לאיטר יד ימינו מותר לעשות כן אך מהלך היצירה משמאל לימין הכתיב לאמן שינוי זה כי אחרת לא היו רואים זאת. והתפילין חשובים לאמן ביותר, בתיאור האקט הדתי של פגישת היהודי עם אדמתו.

מה שמרגש בדמויות העולים הוא שהם אנשים חדשים. העמידה איתנה, זקופה, גאה. בעוד שה גבר למטה עדיין שואף להגיע ארצה, עדיין בשלב של ציפייה, עדיין מקווה. פה אנו רואים את עם העבדים שהפך לעם בני חורין.

משואה לעצמאות

הגליל השני מוקדש כולו לעצמאות ישראל ממלחמת תש"ח ועד לשחרור ירושלים. מן השואה עד לעצמאות ישראל, מן העקדה ועד להר המוריה.

האמן רצה להגדיל את מידות האנדרטה ל 12 מ'. אולם הדבר לא אושר לו מסיבות תקציביות ועד היום הוא מצטער על כך.

הנוף פה חדש, העצים מלאי פרות, עץ זית (המסמל ללא ספק את המנורה), מגדל מים, ילד ובידו אשכול. האם הנפרדת בפתח המקלט מבנה היוצא למלחמה. אישה צעירה נפרדת מבעלה (פרידות אבל לא טרגדיות), העולה החדש הזורק את התרמיל ומקבל רובה. אפיזודות הנאמנות לרוח התקופה. למעלה חלוצה המחזיקה כד, פלמחניק עם רובה וקיבוצניק. משולש סולידי בנוי נפלא. מתחתם קבוצה שמחלצת פצוע. בהמשך אבני הכותל. יהודי וספר תורה בידו, לוחם הגורר עצמו על קביים, חייל נשען על אבנים עתיקות וצנחן עטוף טלית הבוכה על אבני הכותל. ישנה אמנם הפסקה של כ-20 שנה בין מלחמת תש"ח ומלחמת ששת הימים אולם הרצף הוא הגיוני. קצת למעלה – תהלוכה. החזרה. העם חוזר לציון. אך לא רק העם אלא גם קודשי האומה. מנורת הזהב של בית המקדש (שבקשת טיטוס ברומא נישאת על כתפי החיילים הרומיים בתהלוכת הניצחון, שלאחר כבוש ירושלים) חוזרת עתה למקומה ונישאת ע"י חיילים ישראליים המסמלים את כל עם ישראל.

לידה, מרחפת דמות מסתורית, ספק מחזיקה המנורה ספק מלטפת אותה. תלבושתה אינה שייכת לתקופתנו ואין היא מתערבת בקהל. אולי זה אליהו הנביא המלווה את עם ישראל בכל נדודיו, אולי זה סמל הנבואה שהחזיקה את עם ישראל בחיים במשך כל שנות גלותו.

למעלה ריקוד ההורה המאחד יחד את כל עם ישראל. מלאך תוקע בחצוצרה ודגלים מתנוססים ברוח (הקבלה ללהבות שבחלק הראשון !).

הנס – תוצאת קידוש השם

בזוית מיוחדת המאפשרת לראות את שני הגלילים יחד נוכל לראות בבת אחד את שלושת הצנחנים הבוכים מול 3 האמהות בתהלוכת השמד. אולי הם בניהן ?… כל הדמויות המרימות את הדגלים ומתרוממות מקבילות להפליא ללוחמים הקדושים של גטו וורשא בגליל הראשון. הנס של היום הוא ההמשך והתוצאה של קידוש השם שקידש העם בשואה. כך מתפתחת לפני עינינו כל ההיסטוריה של עם ישראל, מן העקדה ועד לבית המקדש, מן השואה עד לכותל המערבי, מן האסון הגדול כל כך שאין בו אפילו מקום לדמעות עד לשמחת החזרה, שביטויה הטבעי ביותר הוא הבכי, הגאולה בשפלות הגלות, המשיח נולד בעצם יום תשעה באב.

מהתחלת היצירה כיוונו אותנו הקווים האלכסוניים קדימה, למעלה, זה יצר מתח של ציפייה שגבר והלך עד שהיה קשה לשאתו במערבולת הדגלים והאברים שבתמונה האחרונה. ולבסוף הנה הקו הישר, קו הדגלים המשתחרר מהמתח והמסכם את העלילה.

לקראת החיילים בא דוד המלך המנגן, המשורר של ספר תהילים שניחם את העם וחיזק את רוחו בכל התקופות. כאן המלאכים נפגשים עם החיילים, העבר נפגש עם ההווה… למטה אבני הכותל הן הבסיס המוצק שממנו יוצאת כל התרוממות הרוח. אבנים אלה לא נפלו, הן חיכו אלפיים שנה לשובם של הבנים מהגלות. והבנים חוזרים, הפצוע, החלוץ, החייל, התוקע בשופר ומעל לכולם הדמות הענקית, דמות הנביא והקשת בענן – סמל להבטחה שהמבול שוב לא יהיה עלי אדמות. ההבטחה האלוהית שהשמדה טוטלית לא תחזור. נגד הצורר עמדה ההבטחה הזו, עמדה הנבואה.

עוד עם ישראל חי.