ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי

על פי המסורת אם יש יותר מעשרה יהודים בעיר כלשהי, יש לבנות בית כנסת, שהנו המבנה החשוב ביותר של הקהילה היהודית. לדוגמא, אחד הדברים הראשונים שעשה הרמב"ן במהלך ישיבתו בירושלים היה הקמת בית כנסת הנמצא כיום מתחת לבית הכנסת החורבה.

בשלהי המאה ה-16, התקופה העות'ומאנית, מושל העיר החליט שבית כנסת הרמב"ן בולט מידי ווקרוב למסגד, ולכן החליט להפקיע את שטחו של בית הכנסת. כך קרה שהיהודים נשארו ללא בית כנסת, והפתרון שמצאו היה לבוא אל מקום זה בו שוכנים ארבעת בתי הכנסת הספרדיים כיום. לרוב נהוג לבנות בית כנסת בונים באזור הגבוה של העיר, אבל כדי להיכנס אל בתי הכנסת הספרדיים כאן יש לרדת אל מתחת למפלס הרחוב, והסיבה הנה פשוטה - נדרש היה להסתיר ולהצניע את המבנה באותם הימים.

ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי

בראשית המאה התשע עשרה היו ארבעת בתי הכנסת במצב די מוזנח והם נטו ליפול  כמו גם מי גשמים שדלפו לתוכם. בשנת 1835 התיר השליט המצרי מוחמד עלי, ששלט בא"י בעשור ספציפי זה, לשקם את בתי הכנסת ע"י היהודים. עדות לשיקום הזה מצויה בכתובת שנקבעה על שער הכניסה הראשי לבית הכנסת האיסטמבולי - "זה השער לה' אלוהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה עמו וצאן מרעיתו באו שעריו בתודה לפ"ק 5595" (הכוונה לשנת 1835, בה שופץ המתחם). ברוב היהודי היתה מעין חלוקה דמוגרפית בין המשפחות השונות, ונוצרו אזור ספרדי ואזור אשכנזי (כמו בצפת). ארבעת בתי הכנסת הספרדיים עומדים בלב הרובע הספרדי, ולידם המרכז החינוכי הספרדי.

בית הכנסת על שם יוחנן בן זכאי: המסורת הירושלמית שעוברת מאב לבן מספרת שכאן היה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי לפני שברח מירושלים ליבנה (בימי בית שני.

משנסגר בית הכנסת הרמב"ן בסוף המאה ה-16, נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים במשך למעלה מעשר שנים, עד שבראשית המאה ה-17 נבנה בית הכנסת, שנמוך מפני הסביבה שלו.

מה שנראה היום בבית הכנסת זה שיחזור של אחרי מלחמת ששת הימים. ב-28 במאי 1948 הלגיון הירדני כבש את הרובע היהודי, תושבי הרובע נכנעו והירדנים עברו והשמידו את כל בתי הכנסת ברובע, תוך ביזה ופיצוצים והרס. לאחר שצה"ל כבש את הרובע במלחמת ששת הימים, בית הכנסת נבנה מחדש תוך שיחזור מדויק של מראהו לפני ההרס הירדני.

בית הכנסת היה בית הכנסת הגדול והמרכזי של הקהילה הספרדית, ובו נערכו כל הטקסים החשובים של הקהילה, כמו למשל הכתרת הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון. תפקיד זה התחיל כבר בתקופה העות'ומאנית בשנת 1837, וכאן התבצע טקס ההכתרה. בטקס הלך קוואס (שמש) לפני הרב המוכתר, עם מקל שבראשו גולת כסף, ואיתה הוא הקיש בקרקע כדי להכריז על בואו של הרב הראשי- זהו חלק מגינוני הכבוד שהיו נהוגים באימפריה העות'ומאנית. הרב הספרדי הראשי לבש תמיד גלימה וחבש כובע מיוחד (כמו הרב עובדיה יוסף), והמסורת הזו נמשכת מאז התקופה העות'ומאנית.

בחלק העליון של הקיר הדרומי אפשר להבחין בשני פריטים שמסמלים יותר מכל את הקשר בין עבר ועתיד במקום: שופר וכד שמן, אשר מחליפים שופר וכד שמן עתיקים שהיו מונחים שם עד למלחמת העצמאות, אז נעלמו. על פי המסורת, כלים אלו היו שריד מימי המקדש, והם נשמרו לשימושו של המשיח כאשר יבוא ויאסוף את עם ישראל אחריו ע"י תקיעה בשופר. לגבי כד השמן: המילה "משיח" באה מהפועל 'משיחה'- נהגו להמליך מלכים ע"י משיחה בשמן.

האוריינטציה של בית הכנסת פונה לכיוון הר הבית, הבימה באמצע האולם, יש הפרדה בין עזרת הגברים ועזרת הנשים, והריהוט משוחזר (שיחזור של הריהוט שהיה כאן לפני מלחמת העצמאות).
כשמביטים לתקרה, כדאי לשים לב לעובדה שבהצטלבות הקמרונות נמנעה היווצרות צלב. 

שלושת בתי הכנסת האחרים שנמצאים כאן הם מאוחרים יותר, ובמקור היו חצרות של בית הכנסת הזה. עם הזמן, כשהקהילה הספרדית הלכה וגדלה, גבר הצורך בבית כנסת נוסף שישרת את הקהילה. לכן סגרו את החצרות והפכו אותן לבתי כנסת נוספים עד שנוצר המכלול הקיים.

בית הכנסת אליהו הנביא: שמו ניתן לו בעקבות הסיפור על ערב יום כיפור אחד בו התכנסה הקהילה הקטנה לתפילה, והתברר שחסר אדם אחד למניין. המתפללים הצטערו מאד שכך יקבלו את היום הקדוש, אך הנה הופיע פתאום זקן לא מוכר שהצטרף אליהם לתפילה ואח"כ נשאר ושהה עימם כל החג, עד שנעלם במוצאי היום. אז ידעו המתפללים כי הזקן המופלא היה לא אחר מאליהו הנביא.
הכסא עליו ישב אליהו הועבר למערה הקטנה המצויה בצידו הצפוני של בית הכנסת, ושם נשמר עד למלחמת העצמאות, שאז נשדד. כיום מוצג במערה תחליף לכסא המקורי.

ספסל מעץ שבבית הכנסת הוא הפריט היחיד המקורי שנשאר ממלחמת העצמאות מבית הכנסת המקורי שהיה כאן.

ארון הקודש היה שייך לקהילה יהודית בפדואה שבאיטליה, והובא לארץ במבצע שהזכרנו בבית הכנסת 'רננות' שבהיכל שלמה. הארון מצטיין בגילוף יפה בעץ.

בית הכנסת האמצעי: ראשיתו כחצר פתוחה בין בית הכנסת ע"ש ריב"ז, בית הכנסת אליהו הנביא ובית הכנסת איסטמבולי. כשרצו להוסיף בית כנסת נוסף למכלול של השלושה שהיו, סגרו את החצר והפכו אותה לבית כנסת, שזכה לשם 'האמצעי'. בית הכנסת מכונה גם "קהל ציון".

מבט על קירות בית הכנסת נותן מושג על אפיון המבנים היהודיים ברובע היהודי בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. מבנים רבים שנתפסו ע"י הלגיון הירדני תוך כדי מהלך הקרבות פוצצו בכוונה, כי הירדנים לא רצו שישמשו כעמדות שליטה ישראליות. מבנים אחרים ננטשו ונבזזו, חלקם נהרסו עם הזמן וחלקם שימשו בשימושי משנה במשך השנים. באופן כללי אפשר לומר שהרובע היהודי לא נבנה מחדש ע"י הירדנים, וכשכוחות צה"ל הגיעו לכאן במלחמת ששת הימים, הרובע היהודי היה ריק. אזורים רבים היו נטושים וריקים ולא גרו בהם אנשים, ולכן אפשר היה להתחיל בפעולות השיפוץ, הבינוי, השחזור והחפירות הארכיאולוגיות.

על קירות בית הכנסת תלויים צילומים של בתי הכנסת הספרדיים בתקופת המנדט הבריטי ובתקופה שאחרי מלחמת העצמאות.

בנוסף, ניתן לראות כמה כתובות הקדשה שהיו תלויות בכניסה לבתי הכנסת.

בית הכנסת איסטמבולי: נבנה במאה ה-18 ע"י יוצאי תורכיה, אך שימש את כל בני עדות המזרח.

עם שיפוצו לאחר מלחמת ששת הימים הובא אליו ארון הקודש מבית הכנסת של אנקונה, והתיבה הובאה לכאן מבית הכנסת של פזרו שבאיטליה.

ארון קודש בבתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי