פרשת שעון השמש

הדפס

"מתי כבר, לכל הרוחות, תפסיקו עם הויכוחים המיותרים האלה אודות זמני התפילה?". דמותו האדירה של השייח' נימר אפנדי התרוממה כמו צל מעל שטיחי המסגד. "לא ייתכן", הרעים קולו, "שבכל יום  יצטרכו המאמינים האומללים לסבול פה את הצעקות שלכם!".

אצבעו הרוטטת של השייח' נשלחה בתנועה מאיימת אל צווארו הרחב. "אני מזהיר אתכם!", קולו טיפס לגבהים מפחידים, "אם לא תפתרו את הבעיות האלה אחת ולתמיד, יהיה לכם עסק איתי!".

מלמול תדהמה עבר בין המתפללים במסגד אל-אקצה שעל הר-הבית בירושלים. איש לא העז "להתעסק" עם השייח' נימר אפנדי. כולם ידעו היטב כי את כינויו "נימר", קיבל לאחר שהרג בשתי ידיו נמר במדבר יהודה, דבר שהעיד קבל עם ועדה על כוחו הבלתי רגיל ועל עוז רוחו. עתה ניצב השייח', זועם כולו, במרכז המסגד וביטא בקולו האדיר את מה שכולם כבר מזמן הרגישו: נ מ א ס!!!

היה זה לאחר חודשים ארוכים של מריבות בלתי פוסקות בין מכובדי המוסלמים בעיר העתיקה. חילוקי דעות קשים נתגלעו בדבר זמן תפילת הצהריים, והמחלוקת שבה והתלקחה בכל פעם שקראו "המואזינים", חזני התפילה מן המגדלים, בזמן שונה זה מזה. הרעש  היה מחריש אוזניים והפך לבלתי נסבל.

גרוע מכך היה שהסכסוכים בין הנכבדים זחלו אל המסגד החשוב ביותר, הלא הוא אל-אקצה. הצעקות והאיומים הדהדו בכל יום והפכו את תפילת המתפללים לסיוט מתמשך.   

התפרצותו משולחת הרסן של השייח' נימר אפנדי, מסתבר, הניבה תוצאות מבטיחות: המסוכסכים הואילו להקים "ועדה" בה יכריעו סופית את המחלוקת. כבר באותו יום התכנסו מיטב מנהיגיה ומכובדיה של הקהילה המוסלמית בביתו של השייח' להסדיר אחת ולתמיד את עניין זמני התפילות.

הועדה ישבה במשך שעות ארוכות, כאשר כל אחד מביא הוכחות חותכות מן הקוראן ומשאר כתבי הקודש המוסלמיים, בהם מוכח כי הצדק עמו, וכי על פיו יש לקבוע את הזמן בו יתפללו.

השמש החלה לערוב, ונדמה היה כי לא ניתן יהיה ליישב את המחלוקת. בשעת ערב מאוחרת מאד, כשייאוש  מעיק החל להסתמן באוויר, קם לפתע השייח' נימר אפנדי בכבודו ובעצמו, ובפיו סיפור מעניין: "פתאום אני נזכר", סח באוזני שומעיו, "" שלפני כמה ימים טיילתי בירושלים המערבית, ההולכת ונבנית על ידי היהודים, שם מחוץ לחומות.

בעוד אני מטייל לי בדרך יפו, סמוך לשכונת מחנה יהודה, קלטו עיני מחזה מפעים: מצד ימין לכביש, בגובה הקומה השלישית, ניצב שעון שמש גדול ונהדר, ועליו שלט: "בית כנסת זוהרי חמה".

בית הכנסת זוהרי חמה ברחוב יפו

מגודל תדהמתי בשל יופיו ודיוקו של השעון, נכנסתי לבית הכנסת וביררתי עם היהודים מיהו האמן המוכשר, היודע להתקין שעון כזה. הסתבר לי שהאיש נקרא מוישה שפירא, וכי הוא מומחה גדול אצלם לשעוני שמש.

הם סיפרו לי ששפירא הלז, גאון בתורה וירא שמים, מקדיש את חייו להתקנת שעוני שמש אצלם שם בבתי הכנסת, כדי שידעו כולם מתי בדיוק זמני התפילות. מה שאני מציע", הביט השייח' בחברי הועדה, "זה שכבר מחר בבוקר נצא אל היהודים בעיר החדשה, נמצא את האדון שפירא ונבקש ממנו שיתקין גם אצלנו, בכניסה למסגד על הר-הבית, שעון שמש גדול ויפה, שיראה לכולם את הזמן המדויק ויפתור אחת ולתמיד את מחלוקת הזמנים".

קולות הסכמה נשמעו ברחבי החדר, ואפילו הבודדים שטענו כי בזיון הוא  שיהודי יביא את הבעיה אל פתרונה, השתכנעו לבסוף. הספרים נסגרו, הנרגילות קופלו והועדה הלכה לישון.

למחרת בבוקר הופתעו תושביה היהודים של ירושלים החדשה לראות תהלוכה מוזרה ובלתי צפויה שצעדה אל תוך שכונותיהם. גבות התרוממו למראה המכובדים המוסלמיים, והבהלה גברה למראה השייח' נימר אפנדי בכבודו ובעצמו שצעד בראש. רגשות החרדה והבהלה הוחלפו עד מהרה בתדהמה לשמע בקשתה המשונה של המשלחת: "אנו מחפשים את האמן המהולל מוישה שפירא, בונה השעונים".

משנמצא שפירא, גוללו חברי המשלחת את הסיפור כולו באוזניו. "אני בטוח", הטעים השייח' אפנדי את מלותיו, "שאתה מבין כמה חשובה עזרתך לנו. מבחינתו תהיה מחווה זו מצדך ומצד כל היהודים אות וסימן כי אתם, היהודים, מעוניינים לחיות בשלום איתנו".

"אני מצטער מאד", אמר מוישה שפירא לחברי המשלחת לאחר שהקשיב שעה ארוכה לדבריהם, "הייתי שמח לעזור, אבל איני יכול להתקין לכם שעון במסגד אל-אקצה. חוקי דתי אוסרים עלי לעלות על הר-הבית עד יום בואו של המשיח. איני רשאי להציג את כף רגלי במקום הקדוש ההוא, בו עמד בית מקדשנו".

"אני מבין", חייך השייח' נימר אפנדי אל שפירא, וסימן בתנועת יד קלה לחברי המשלחת, "בוא נסגור שנשלם לך 50 אלף מטבעות זהב תמורת העבודה, ורק שתדע", סיים השייח' כממתיק סוד, "שזה פי ארבע ממה שהיינו משלמים לכל אדם אחר".

מפיו של שפירא נשמעה שריקת התרגשות. "מדובר בסכום עצום באמת", הוא אמר לבסוף, "אך אני חושש שאינכם מבינים כי לא מדובר כאן בכסף. באמת איני יכול לעלות להר-הבית". "יפה, יפה", פרץ השייח' בצחוק לבבי, "יודע להתמקח, מה?! אני מציע לך 100 אלף מטבעות זהב, ויותר מזה לא תקבל".

מוישה שפירא התבונן באנשים שלפניו, הביט בבגדיו הבלויים, נזכר במשפחתו הענייה ונאנח בקול. "אני מצטער" אמר, לאחר שקם ונטל את כובעו, "אין עסקה. אינני יכול לעלות להר-הבית, פשוט איני יכול. תצטרכו למצוא מישהו אחר".
המשלחת המכובדת סערה לאחר צאתו של שפירא. "חצוף!", התנשף השייח' נימר אפנדי, "אבל איש עסקים אמיתי. מחר נשגר אליו הצעה יקרה יותר, ונראה עם הזהב לא ינצוץ בעיניו".

למחרת הגיע שליח צעיר אל ביתו של שפירא. "השייח' נימר אפנדי מציע לך 200 אלף מטבעות זהב", אמר לשפירא, "ותוכל להתחיל בעבודה כבר מחר". "אמור לאדונך שכל מאמציו לשווא", השיבו שפירא במתינות, "לא אעלה להר הבית, תמורת כל הון שבעולם".

מסגד אל אקצא בהר הבית

עבור השייח' נימר אפנדי הפך הדבר לעניין של כבוד. יום אחד הופיע איש בעל מראה מאיים בביתו של שפירא והבהיר באוזניו חד משמעית כי אם ימשיך בסירובו, יזכה "לטיפול נאות" מידי השייח'. עוד באותו יום נפגש שפירא עם רבו, ר' יוסף חיים זוננפלד, למשך שעה ארוכה.

לאחר פגישה זו ארז את חפציו, נטל את משפחתו ועקר רגליו מעיר הקודש אל פתח-תקווה הרחוקה. "כך", אמר לו הרב, "לא ידעו אנשי נימר אפנדי היכן אתה ולא יוכלו לפגוע בך".

בעקבות "היעלמותו" הפתאומית של מוישה שפירא, הודיע השייח' נימר אפנדי כי אמן מוסלמי יתקין את שעון השמש, וכי ביום שימצא את שפירא ירצחו נפש. 

מאותו יום ועד יום מותו לא חזר מוישה שפירא לירושלים, אך עד היום אפשר לראות ברחוב יפו, ממש מול השוק בשכונת מחנה יהודה, את בית הכנסת "זוהרי-חמה", ועליו שעון השמש המפואר, שלפני כמעט מאה שנה הסעיר את ירושלים.