פרשת השבוע - פרשת שמות

הדפס

והפעם בפרשה ובאירועים של היום לפני: י"ט – כ"ה
    מדוע החרדים לובשים בגדים שחורים
    היכן נמצא הר סיני
    תחילת מימוש הפתרון הסופי
    ממשה עד משה לא קם כמשה
    הגירוש מפורטוגל
    "לא בגדתי"
    "אתר שידוכים" - המיזם החדש של חברת מקורות
    רבי זלמן שניאור מלאדי מייסד חסידות חב"ד
    ספינת אגוז וצוללת דקר
    ועוד

פרשת שמות  ראשי פרקים

א.    הפרשה הקודמת הסתיימה כשבני ישראל ירדו למצרים עקב הרעב שהיה בארץ ישראל והשתקעו בה  בהתאם לחיזיון שראה אברהם אבינו בה הבטיח הקב"ה לאברהם את ארץ ישראל לעם ישראל ובאותו חיזיון נאמר גם שבני ישראל יהיו בארץ מצרים ושם יתגבשו כעם ושיצאו ברכוש גדול "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם  אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". משפחת יעקב מנתה בתחילה שבעים נפש ומשחלפו השנים וכל הדור של יוסף נפטר בני ישראל גדלו מאד וכפי שהמדרש אומר על הפסוק "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ (1) וַיִּשְׁרְצוּ(2)  וַיִּרְבּוּ (3)  וַיַּעַצְמוּ (4) בִּמְאֹד (5) מְאֹד (6) וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם". שכל אשה ילדה ששיה בכל לידה. ניתן לאמר  שעל פי סקרים שהתפרסמו לאחרונה הרי שבשנים האחרונות המשפחות היהודיות מחזירות עטרה ליושנה וכן תשובה ניצחת לכל רואי שחורות הדמוגראפיה

ב.    השאלה הגדולה שנשאלת כיצד בני ישראל לאחר כ 200 שנות שיעבוד במצרים הצליחו לשמר את זהותם היהודית? ועל כך עונה המדרש "שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם ושלא שינו את לבושם"   ולכן גם לפני 1000 שנה, וגם בעוד 1000 שנה אנו נמצא קבוצה של יהודים בעיקר חרדים שימשיכו ללבוש אותם בגדים, וימשיכו לקרוא לילדיהם אברהם, יצחק, שרה רבקה וכו'. וכמובן ללא הדרת נשים

ג.    גם השלטון במצרים התחלף וקם שליט חדש אשר לא ידע על פעולותיו החיוביות של יוסף.  השליט פחד מהעוצמה של בני ישראל ומהפחד שבני ישראל יתייצבו לימין האויבים שלו בעת מלחמה (מעין "גייס חמישי") בתוך ארצו "וַיֹּאמֶר, אֶל עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.  הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"  ולכן החליט על שורה של צעדים ובהם להעביד את בני ישראל בעבודת פרך בבניה של ערים (יש המייחסים את הפירמידות בגיזה שבמצרים לעבודת בני ישראל). ולמרות העבודה הקשה בני ישראל ממשיכים להתרבות. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

ד.    בנוסף, ובהתאם למדיניות שלו קורא פרעה למיילדות העבריות (שפרה ופועה) ומנחה אותם להרוג את כל הבנים (על ידי זריקתם ליאור (הנילוס)) ולהחיות את הבנות "וַיֹּאמֶר, ...  אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה"  (פרעה כנראה לא הכיר את ההלכה היהודית שבה במידה והאמא יהודיה אזי גם ילדיה). ואולם גם מהלך זה אינו צולח בידו ופרעה קורא בשנית למיילדות שפרה ופועה ושואל אותן מדוע לא מקיימות את מצוותו. כתשובה עונות המיילדות שהנשים העבריות אינן מפונקות כמו הנשים המצריות שזקוקות למיילדת צמודה אלא יולדות בכוחות עצמן ללא מיילדת. "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת... בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". בירושלים קיים "מכון פועה" על שם המיילדת העברית שבפרשתינו המתמחה בהכוונה, ייעוץ וסיוע לזוגות בנושא פוריות וגינקולוגיה ובפיקוח בבתי החולים ובמעבדות העוסקות בתחום.

ה.    התורה מספרת לנו על נשואי עמרם ויוכבד ועל לידת בנם ועל כך שהסתירו אותו בביתם. לאחר שלושה חודשים החליטו לשים אותו בתיבה שתשוט  ביאור כשבתם (מרים) משגיחה עליו. בתו של פרעה יוצאת לרחוץ ביאור ומגלה את התיבה כשתינוק בתוכה וקוראת לו משה "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

ו.    משה גדל בבית פרעה מבלי ששכח את מוצאו היהודי. באחד הימים שבהם משה ביקר אצל עמו הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי ובלי לחשוב פעמיים ולאחר שמוודא שאין איש בסביבה הוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל". למחרת רואה משה שני אנשים עבריים רבים ביניהם והוא מנסה להפריד ושואל אחד מהם "וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ" בתגובה עונה לו האיש "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ  הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". משה נלחץ מכך שנודע על האירוע של הריגת המצרי ובנוסף פרעה שומע על כך שמשה הרג איש מצרי ומבקש להורגו ולכן בורח משה לארץ מדיין.

ז.    כאשר מגיע משה למדיין הוא פוגש ליד הבאר את בנותיו של יתרו ושם הוא רואה שהרועים מגרשים את בנות יתרו ומונעים מהם להשקות את הצאן. משה כשראה את יחס הרועים לבנות יתרו הוא עוזר להן והן משקות את עדריהן וחוזרות לביתם. יתרו מופתע מחזרתן המוקדמת הביתה (לא הספיק להכין להם ארוחת צהרים) היות והיה רגיל שהבנות חוזרות מאוחר. יתרו שואל אותן מדוע מיהרו לחזור "וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם". בתשובה הבנות מספרות לו "וַתֹּאמַרְןָ  אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן". כשיתרו מגלה זאת הוא מזמין את משה לביתו ובהמשך מחתן אותו עם ציפורה ביתו.  מעניין לראות שכל השידוכים המשמעותיים לעם היהודי אירעו ליד הבאר. אליעזר עבד אברהם מוצא את השידוך ליצחק ליד הבאר, הסיפור הידוע שרבקה  השקתה את אליעזר ואת הגמלים. יעקב אבינו נפגש עם רחל אמנו ליד הבאר כאשר עזר לגלול את האבן מעל פי הבאר וכעת משה עם ציפורה (לכן מי שרוצה למצוא שידוך טוב יעמוד ליד שלט של "מקורות" וימתין, או שיחפור לו באר פרטית)

ח.    למשה וציפורה נולד  בן ששמו גרשום מלשון גר – שם (גר במקום אחר) "גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". בינתיים במצרים בני ישראל סובלים קשות מהמצרים ומתחננים לקב"ה שיצילם "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים, מִן הָעֲבֹדָה.  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" ואכן הקב"ה בוחר במשה להוציא את בני ישראל במצרים.

ט.    משה היה רועה את צאנו של יתרו חותנו ותוך כדי כך מגיע להר חורב הוא הר סיני (ישנם חילוקי דעות בין הארכיאולוגים היכן הר סיני כשהדעה הרווחת הינו ג'בל מוסא (הר משה) שליד סנטה קתרינה שבחצי האי סיני, ישנם חוקרים הסוברים שהר סיני הוא הר כרכום שנמצא דרומית מערבית למכתש רמון. למרגלות ההר רואה משה עץ (סנה) בוער באש אך אינו נשרף. "וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" וכשהוא מגיע לסנה ה' קורה לו מתוך הסנה ומצווה עליו לחלוץ את נעליו מפני קדושת המקום " שַׁל נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ  כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". ה' אומר למשה כי הוא רואה את סבלות בני ישראל ורוצה לקיים את הבטחתו לאבות ולהוציא את בני ישראל ממצרים. את התפקיד להושיע את ישראל הוא מטיל עליו, על משה.

י.    מספרים שבאחד מהויכוחים שהתקיימו בעולם (עד היום) על זכותינו על ארץ ישראל קם הנציג היהודי וביקש לספר סיפור וכך הוא אמר: לפני אלפי שנים  הסתובב המנהיג היהודי משה רבינו במדבר וראה מרחוק פלא, הוא ראה עץ בוער באש ואולם העץ לא נשרף, כשהתקרב שמע את האלוהים קורא לו מהשמים ואומר לו להוריד את הסנדלים וכך עשה. משה הניח את הסנדלים בצד והתקדם לעבר העץ,  הפלשתינאי שעקב אחריו ניצל את ההזדמנות וגנב לו את הסנדלים. הזדעק הנציג הפלשתינאי ואמר, "שקרן בן שקרן,  לא גנבנו, לא ייתכן שגנבנו  כי הרי אז עוד לא היה עם פלשתינאי" . ענה לו הנציג היהודי בשלווה:  "אני את טיעוני סיימתי".

יא.    משה לא שש לקבל את התפקיד ומנסה להתחמק מכל מיני תירוצים כגון שהוא לא יודע לדבר היות והוא מגמגם "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" או תרוץ נוסף מי הוא (משה) בכלל שפרעה יקשיב לו." וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה"  הקב"ה נותן בידי משה מספר הוכחות על מנת לשכנע הן את פרעה והן את בני ישראל. המטה שבידו הופך לנחש, ידו של משה הופכת מצורעת וחוזרת להיות תקינה בנוסף ה' מנחה את משה לקחת מים מהיאור ולהופכם לדם. למרות האותות משה מסרב בכל מיני טענות וה' עונה למשה ואף נוזף בו ומודיע לו שאהרן אחיו יצטרף אליו והוא זה שידבר עם פרעה.

יב.    משה נפרד מיתרו חותנו  אשר אומר לו "לך לשלום" וזהו מקור הברכה כשאדם נוסע מברכים אותו בצאתך לשלום ובואך לשלום (יש הטועים ואומרים צאתך בשלום ובואך בשלום). לאחר הפרידה חוזר משה יחד עם אשתו ציפורה וילדיו למצרים בדרך משה נמצא בסכנת חיים היות ולא ביצע ברית מילה בבנו השני אלעזר ואולם ציפורה מגלה תושייה ומלה את בנה ובכך מצילה את משה.

יג.    אהרן מקבל הנחיה מהקב"ה לצאת לקראת משה וכן על תפקידו ושני האחים לאחר פגישתם מכנסים את זקני ונכבדי בני ישראל ומודיעים להם על הגאולה הקרובה משה מציג בפני זקני העם את האותות והמופתים והעם מתעודד.  "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן  אֵת כָּל הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן, הָעָם.."

יד.    משה ואהרן באים לפני פרעה ומבקשים ממנו לשחרר את העם למספר ימים על מנת שיוכלו לעבוד את הקב"ה. פרעה מסרב באומרו כי אינו מכיר בה'  "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".  (כיום היה אומר פרעה "למה מי מת" כולל תנועת יד סיבובית). פרעה בתגובה מטיל גזרה נוספת על בני ישראל ומפסיק לספק להם חומרי גלם לבניה תוך כדי דרישה לעמידה בתפוקות היומיות הקודמות וכל זה כדי לדכא את רצון העם להשתחרר מהעבדות ולחשוב מחשבות של חרות. "וַיְצַו פַּרְעֹה, בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים  כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:  הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם  לֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּו".
 
טו.     לאחר הנחיה זו באים שוטרי ישראל בטענות לפרעה על השנוי בתנאי העבודה ובתגובה אומר להם פרעה "וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים; עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה  וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ" ומדגיש בשנית את ההנחיה על העמידה במכסה היומית וכל זאת על מנת להוציא מהם את מחשבות עבודת הקב"ה

טז.    כששוטרי ישראל יוצאים מפרעה הם פוגשים את משה ואהרן ובאים אליהם בטענות "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט:  אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ."  משה פונה לה' ומתלונן על כך שלא רק שה' לא הציל את בני ישראל אלא מצב העם הורע ובנוסף מתלונן על שליחותו שגרמה לו לקבל ביקורת קשה מהעם. ".. וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה  לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, אֶת עַמֶּךָ".  בתגובה מעודד הקב"ה את משה  ומבטיח לו שעכשיו יראו כולם את עוצמתו של הקב"ה ושפרעה בעל כורחו יגרש את בני ישראל ממצרים. " וַיֹּאמֶר ה’, אֶל מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".
וכיצד הדבר ייעשה??  על כך בשבוע הבא.

"אמרי אמיר"
 
1.    "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ". חז"ל מוצאים במלה "שמות" עפ"י נוטריקון רמז לשלוש מצוות שבכל אחת מהן כתוב שהיא בגדר "אות" בין הקב"ה לישראל: שבת, מילה ותפילין. ואכן, על שלוש אלה מקפיד רוב העם לאורך כל ההיסטוריה. ויש מפרשים ג"כ עפ"י נוטריקון: שמות – שניים מקרא ואחד תרגום – בקריאה מדי שבת בפרשה (לקרוא את הפרשה פעמיים בשבוע + קריאת תרגום פעם אחת). ולא בכדי נרמזת מצווה זו דווקא בתחילת ספר שמות, שעה שבני ישראל יורדים למצרים, ומתחילים לחיות בין דוברי לשונות הגויים. כדי שישמרו על לשון הקודש ויהדקו את הקשר עם שפת האבות, באה מצוות שניים מקרא ואחד תרגום.
 
2.    "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו". שואל רש"י, הרי כבר כתוב קודם לכן, "ויגדל הילד", אם כן, מה בא "ויגדל משה" להוסיף וללמדנו? הסבר מעניין לכך מצאנו במדרש, לפיו , גדולתו של משה הייתה בכך שיצא אל אחיו כדי לעזור להם בעול השעבוד, ולא ישב ספון בארמון פרעה. בכך גילה משה כושר מנהיגות המעיד שהוא ראוי להתמנות לגואלם של ישראל.
 
אירועים היום לפני

כ"ה טבת ימי בית שני – יום שמחה שנקבע לאחר שאלכסנדר מוקדון ביטל את גזרתו להחריב את ירושלים  
כידוע, בימי בית שני היה ריב גדול בין השומרונים לבן היהודים וויכוח שהחל כבר עם חזרת גולי בבל והקמת המקדש ולאחר מכן חומת ירושלים על ידי נחמיה, כשהחל אלכסנדר מוקדון את מסע כיבושיו אף הצטרפו השומרונים לצבאותיו וכשהגיע לארץ ישראל ביקשו ממנו שיחריב את בית המקדש על מנת שבית מקדשם שבנו בהר גריזים יהיה בית המקדש האמיתי, ואכן לפי המסופר נענה אלכסנדר מוקדון בחיוב על בקשתם.

יש לנו מספר מקורות המתארים מפגש שהיה לאלכסנדר מוקדון עם הכהן הגדול, הידוע בהם שייך ליוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס) שהיה "ההיסטוריון" של התקופה, יוסף בן מתתיהו מספר לנו על המפגש . מקור נוסף נמצא בגמרא וכן בפירוש למסכת תענית. (הציטוטים הן לפי המקורות ללא תוספות)

המקור בגמרא (מסכת יומא דף ס"א עמוד א')
"והתניא בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא] דלא למספד יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר אמר להם מי הללו אמרו לו יהודים שמרדו בך כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי.

 אמר להם למה באתם אמרו אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו אמר להם מי הללו אמרו לו כותיים הללו שעומדים לפניך אמר להם הרי הם מסורין בידיכם מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו ואותו היום עשאוהו יו"ט

יוסף בן מתתיהו מפרט קצת יותר וכך הוא כותב:
" ...וכששמע הכהן הגדול-ידוע (שהוא) אלכסנדרוס, לא רחוק מן העיר, יצא עם הכוהנים והמון אזרחים וערך את קבלת-הפנים...במקום אחד הקרוי צופים... כשראה  אלכסנדרוס עוד מרחוק את ההמון בבגדים הלבנים ובראשו עומדים הכוהנים בבגדי הבוץ שלהם ואת הכהן הגדול בבגד התכלת הרקום זהב ועל ראשו מצנפת ועליה ציץ-הזהב, שבו כתוב שם אלוהים, התקרב אליו לבדו וכרע והשתחווה לפני השם והקדים בשלומו של הכהן הגדול... רק פרמניון ניגש אליו ושאלו, על שום מה השתחווה הוא לפני הכהן הגדול של היהודים בעוד שכל הבריות כורעים ומשתחווים לפניו. אמר לו:'לא לפניו כרעתי והשתחוויתי, אלא לפני האלוהים, שהוא נתכבד להיות כהן גדול לו.

כי את האיש הזה בדמותו של עכשיו ראיתי בשנתי, כשהייתי בדיאון שבמוקדון: וכשהייתי תוהה ומהרהר עם נפשי כיצד אשלוט על אסיה, זירז אותי שלא להתמהמה אלא להתחזק ולצאת לדרכי: הוא עצמו ינהג את צבאותי וימסור לי את מלכות הפרסים. מאז לא ראיתי שום איש אחר בבגד כזה. וכשאני רואה עכשיו את זה ונזכר במראה שבשנתי ובזירוז, סבורני, שבשליחותו של אלוהים ערכתי את מסע המלחמה ואנצח את דריוש ואחריב את כוחם של הפרסים ואצליח בכל אשר יש בכוונתי לעשות'.

אחר דברים אלה אל פרמניון, נתן את יד ימינו לכהן הגדול ובא אל העיר, והיהודים רצים על-ידו. אז עלה אל בית המקדש והקריב לאלוהים לפי הוריות הכהן הגדול, וחלק כבוד לכהן הגדול ולכוהנים כראוי להם. וכשהראו לו את ספר דניאל, בו אמר הנביא שאחד מן ההלנים יהרוס את מלכות הפרסים, אמר בלבו שהוא האיש המיועד ושמח ושילח אותה שעה את העם. למחרת קרא ואמר להם לבקש ממנו מתנות כחפצם. אז ביקש הכהן הגדול, שיורשה להם לקיים את חוקי אבותיהם ושתהא השנה השביעית פטורה ממסים: והוא נתן להם הכול. ועוד בקשו ממנו, שירשה גם ליהודים שבבבל ובמדי לשמור את חוקיהם, והוא הבטיח בשמחה לעשות כמבוקשם. וכשאמר להמון, שאם יש בהם הרוצים לצאת אתו למלחמה וגם יוסיפו להיות דבקים במנהגי אבותיהם וחיים לפיהם, הריהו מוכן לקחתם אתו, בחרו רבים לצאת אתו למלחמה"

ישנם חוקרים הטוענים שגם המקור המופיע בגמרא וגם המקור מיוסף בן מתתיהו חוטאים באנכרוניזם היסטורי (בלבול בין עובדות לתקופות שונות) כמו למשל שמפגש כזה לא היה יכול להתקיים באנטיפטרוס היות ואנטיפטרוס לא היתה קיימת באותה תקופה (אנטיפטר , היה בנו של הורדוס והעיר נבנתה בשנים הראשונות לספירה) בכל מקרה לדעת כולם אכן היה מפגש כזה גם אם הפרטים אינם מדוייקים. (בוודאי אם יש סיבה למסיבה)

י"ט  טבת תרס"ב 29.12.1901 נוסד ארגון הקרן הקיימת לישראל (קק"ל)
הארגון נוסד בזמן כינוס הקונגרס הציוני החמישי. הרעיון עלה כבר בזמן הקונגרס הראשון בבאזל ובו הוחלט על הקמת קרן לאומית שמטרתה לרכוש בתרומות העם היהודי אדמות בארץ ישראל כשהאדמות שירכשו יהיו בבעלות העם היהודי כולו ויוחכרו לתקופות של 49 שנה (המקור ל49 שנה מופיע בתורה שבה נאמר ( "והארץ לא תימכר לצמיתות" אלא תימכר עד לשנת היובל, 50 שנה) . הסיבה להקמת הקרן היתה שרק באמצעות רכישת קרקעות יהיה אפשר לקיים את החזון הציוני ולהקים את התיישבות בארץ. את התקדים לרכישת הקרקעות מצאו היוזמים אצל אברהם אבינו שהתעקש לקנות בכסף מלא את מערת המכפלה בחברון, אצל יעקב אבינו שקנה את חלקת קבר יוסף בשכם וכן אצל דוד המלך שקנה בכסף את הר הבית.

במשך השנים הרחיבה הקרן הקיימת את תחומי פעילותה, וכללה בהם גם נטיעת יערות וחינוך ציוני חקלאי בבתי הספר בארץ ישראל. אחת מאמצעי איסוף התרומות היתה "הקופסה הכחולה" שהיתה בעצם קופת צדקה רגילה שעליה צוירה מפת ארץ ישראל. במהלך השנים האחרונות הופנה עיקר מאמציה של הקרן קיימת לשימור הנוף בישראל, שיקום נחלים ומקורות מים, שיפור איכות הסביבה והכשרת פארקים וחניונים. מקור השם קרן קיימת מופיע במשנה שנאמר "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" ובכך בקשו המייסדים להסביר לתורמים הפוטנציאלים שכל מי שתורם לביסוסה של ארץ ישראל יהיה זכאי לעולם הבא.

י"ט טבת תש"ב 8.12.1941 הופעל מחנה חלמנו, מחנה ההשמדה הראשון בפולין 
לאחר תחילת מלחמת העולם השניה היה ברור שבכוונת הנאציים להשמיד את העם היהודי במקביל לכיבושים הצבאיים. נעשו נסיונות רבים כיצד ניתן לבצע זאת כשהניסיון הראשון היה פשוט לרכז את היהודים, להכריח אותם לחפור בורות ופשוט לירות בהם. מהר מאד הבינו הנאציים ימח שמם ששיטה זו יקרה ומסורבלת והם החליט לבחון שיטה של המתה בחנק. הנאצים הקימו מחנה השמדה ליד הכפר חלמנו שבפולין וכך עבדה השיטה.  היהודים הגיעו למחנה שם הוסבר להם שהמחנה הוא מחנה מעבר לקראת העברתם למחנה עבודה כשבשלב ראשן עליהם להתרחץ כשבינתיים הבגדים שלהם יעברו חיטוי. היהודים חולקו לקבוצות של חמישים איש, נכנסו לעולם שם התפשטו וחפציהם נאספו בנפרד, משם הועברו לאולם שבקצהו היה מסדרון בשיפוע (הסיבה לשיפוע היתה להקשות על נסיון לריצה לכיון תחילת המסדרון) חלק והגרמנים הריצו את קבוצת היהודים בשיפוע זה שבקצהו היתה משאית. לאחר שהגרמנים דחסו את היהודים לתוך המשאית הם נעלו את הדלת והפעילו את מנוע המשאית כשצינור פליטת הגזים מוחדר לתוך תא המטען, לאחר כ-10 דקות נחנקו היהודים והמשאית נסעה לכיוון היער שם היו המשרפות וקברי ההמונים. בסך הכל הושמדו במחנה זה כ-300 אלף יהודים.
 
י"ט טבת תשט"ו  13.1.1955 מת החייל אורי אילן שהיה בשבי הסורים 
אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל ב-17 בפברואר 1935, ביולי 1953 התגייס אורי אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אורי, איש חטיבת גולני, הצטרף לחוליה ובה ארבעה צנחנים - סגן מאיר מוזס, סמל מאיר יעקבי, טוראי יעקב לינד וטוראי גד קסטלנץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה הידוע לשמצה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

בהיותם בשבי, ניו נתוני שבויי צה"ל  ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, עקב החשש כי לא יעמוד בלחץ העינויים ויגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. החליט אורי אילן להתאבד בתאו, ב-13 בינואר 1955. וגופתו הוחזרה לישראל. משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו פתקים שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר. המפורסם שבפתקים היה הפתק שבו נכתב  "לא בגדתי, התאבדתי", בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי"

כ'  טבת תקס"ה 20.12.1204 נפטר הרמב"ם (רבי משה בן מימון)
הרמב"ם מוכר כמי שהיה מגדולי חכמי ישראל, פוסק הלכה, פילוסוף ורופא. הרמב"ם נולד בספרד בתקופת כיבוש המוסלמים לאחר מספר שנים עקר לעיר פס שבמרוקו ומשם למצרים. הרמב"ם התפרנס ממקצוע הרפואה היות והיה נאמן לשיטתו שלא להתפרנס מלימוד תורה. הרמב"ם כתב מספר ספרים שהידוע בהם הינו "משנה תורה" שהינו ספר הלכה החשוב ביותר שבו קיבץ הרמב"ם את כל ההלכות לפי נושאים, בנוסף כתב את ספר המצוות ובו הסברים למצוות. בתחום הפילוסופיה כתב את הספר "מורה נבוכים" בו גישר הרמב"ם בין הפילוסופיה היהודית לבין הפילוסופיה של אריסטו היווני בנוסף שלח הרמב"ם איגרות לתפוצות ישראל. ידועות בעיקר: "איגרת תימן" או בשמה השני "פתח תקווה" שבה מחזק הרמב"ם  את ידי חכמי תימן להמשיך ולשמור את תורת ישראל.

מספר שנים קודם לכך פרסם הרמב"ם כשהיה בגיל 26 את "אגרת השמד". הרקע לאיגרת זאת הוא: מאות שנים לפני תקופת הרמב"ם השתלטו המוסלמים על ארצות צפון אפריקה ודרום ספרד וליהודים היה טוב מאד בשלטון זה, התפרנסו בכבוד ואף הגיעו למשרות גבוהות בשלטון המוסלמי. מספר שנים לפני הולדת הרמב"ם החלה התעוררות קנאית בעולם המוסלמי כשהם מתפלגים לשתי קבוצות "הסונים" שהיו מתונים ו "השיעים" שהיו קנאים ודחפו להשלטת האיסלם בכל העולם בכח. (מוכר!!-בן לאדן) חלק מהגזרות שלהם היה שעל כל תושב להתאסלם, ללכת למסגדים, לקרוא בקול רם שמוחמד הוא נביאו היחיד של האלוהים ולהתנהג על בסיס החוקים האסלמיים.

מצב זה העמיד את היהודים בדילמה קשה האם לקיים זאת או למות.  הם שאלו שאלת רב מקובל שגר מחוץ לאזור השפעת האיסלם בתשובה ענה הרב שאסור להם לנהוג כמנהגי האיסלם. תשובה זו גרמה להרבה יהודים לעזוב את הדת ולהתאסלם. לכן פנו היהודים לרמב"ם שהחל להתפרסם כגדול הפוסקים ושאלו מה לעשות. הרמב"ם בתגובה למקובל טען ש "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" (במילים אחרות חלק הרמב"ם על המקובל בכך שטען שפסיקת המקובל היתה מנותקת מהמציאות בה חיו היהודים) ולכם פרסם אגרת ובה כתב שחובה על כל היהודים להמשיך ולקיים בסתר את מצוות הדת היהודים ו"לשחק" אותה כלפי חוץ כמוסלמים. כמו כן הורה לכל היהודים כן להתפלל שלש תפילות ביום ולצורך כך אף חיבר "תפילה קצרה" (אגב גם בשעת חרום כמו במלחמה פירסמה הרבנות הצבאית נוסח תפילה קצרה לשעת חירום)

באופן כללי הציע הרמב"ם ליהודים לעזוב את ביתם ולהגר לארצות שמחוץ להשפעת האיסלם (לצערינו גם באזורים שהיו בסביבת הנצרות לא רווינו נחת,  מסעות הצלב, סיפור האנוסים בספרד ובפורטוגל). היות ואת ספריו כתב בעברית חידש הרמב"ם מספר מילים ובהם "מעבורת", "אומדן", "מניעה", "חבלן" ועוד. ללא ספק הרמב"ם הינו אחד מעמודי התווך העיקריים של תורת ישראל. יש שכינו אותו בשם  "הנשר הגדול" היות והגביה עוף יותר מכל חכמי ישראל, עליו גם נאמר ש"ממשה (רבינו) עד משה (משה בן מימון) לא קם כמשה.

כ"א טבת תשכ"א 10.1.1961 טבעה אוניית המעפילים "אגוז" 
זו הייתה הפלגתה השלוש עשרה של האוניה אשר העלתה יהודים ממרוקו לאחר קום המדינה. היוזמה להעלאת יהודי מרוקו בשיטה זו היתה לאחר שהתברר שבריחת יהודי מרוקו באמצעות ספינות מבריחים היא מסוכנת וחשפה את היהודים לסחטנות על ידי מנהלי הספינות לכן הוחלט בשיתוף עם ה"מוסד" על הפעלת קו "הברחה" מסודר ומנוהל על ידי איש מוסד ישראלי ממרוקו לחופי גיברלטר ומשם לארץ ישראל. איסוף היהודים מבתיהם נעשה בחשאיות גמורה ובלילות תוך כדי סיכון אישי גדול והתחמקות מעיני השלטונות.

במהלך 12 ההפלגות הקודמות הועברו כ-500 עולים. בהפלגה ה 13 ארע האסון, הספינה הפליגה מחופי מרוקו בדרכה לספרד ועל סיפונה 43 מעפילים יהודים נציג המוסד ואנשי צוות. בתאריך זה טבעה בסערה שהתחוללה סמוך לגיברלטר ו 45 מנוסעיה נספו. קפטן הספינה ושני אנשי צוות ספרדיים היו הניצולים היחידים מן האסון. 22 מהנספים אותרו במצולות וגופותיהם נטמנו במרוקו. בעקבות לחץ בינ"ל הסכים מלך מרוקו חסן ה 2 להעביר את עצמות הנספים באסון לישראל, ובחודש טבת  תשנ"ג נטמנו גופות הנספים בהר הרצל בירושלים. התאריך העברי לאסון טביעת הספינה, הוא יום זיכרון ממלכתי למחתרות ולעלייה מצפון אפריקה.

כ"ג טבת תשכ"ח 24.1.1968 נפסק הקשר עם הצוללת "דקר" 
הצוללת נבנתה בבריטניה בין השנים 1945-1943 ושימשה את הצי המלכותי הבריטי. בשנת 1965 הועברה לחיל הים הישראלי וקיבלה את השם "דקר". הצוללת עברה שיפוץ כללי תוך השבחת כל המערכות וב-9  בינואר 1968 יצאה מנמל פורטסמות' באנגליה לנמל הבית בחיפה. הקשר האחרון עם הצוללת התקיים בלילה שבין ה-24 ל-25 בינואר 1968. מאז לא חודש הקשר עמה.החיפושים אחריה התנהלו בהיקף חסר תקדים על ידי חיל הים הישראלי וכוחות בינלאומיים. החיפושים נמשכו עד ה-31 בינואר 1968 ובפברואר 1968 הוכרזה הצוללת דקר על 69 אנשי צוותה כאבודה. יחד עם זאת נמשכו החיפושים אחריה. בשנות התשעים, נעשו מספר חיפושים בעזרת אמצעים טכנולוגיים חדשים, אך ללא תוצאות. ב-28 במאי 1999, שלושים ואחת שנה לאחר שנעלמה, אותרה הצוללת דקר בקרקעית הים בין קפריסין לכרתים. עד היום נסיבות טביעתה של הצוללת  לא ידועות, הדעה הרווחת היא שהצוללת פגעה באוניית סחר גדולה ומעוצמת ההתנגשות נפגעה וטבעה מייד. ברבות השנים הפך השם "דקר"  לסמל למאמצי חיפוש בלתי נלאים ולאורך שנים לאיתור הנעדרים. 

כ"ד טבת תקע"ג 23.12.1812 נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי – "בעל התניא" מייסד חסידות חב"ד  
רבי שניאור זלמן מלאדי ייסד את חסידות חב"ד שראשי התיבות של שמה הם: חכמה, בינה, דעת.
כבר מגיל צעיר התגלה כבעל זיכרון מופלא וכתלמיד חכם גדול.  רבי שניאור זלמן  הצטרף לחצרו של ה"מגיד ממזריץ" שהוביל את תנועת החסידות לאחר מות הבעל שם טוב. בתחילתה היתה תנועת החסידות ידועה למתי מעט ואולם הדור השלישי (הבעל שם טוב  -> המגיד ממזריטש -> תלמידיו) היו אלו שהחלו להפיץ את תורת החסידות ברחבי מזרח אירופה. (אנו מכירים את רבי אלימלך מליז'נסק, את רבי יצחק לוי מברדיצ'ב ועוד). האזור בו פעל רבי שניאור היה באזור רוסיה הלבנה. היה מראשי החסידות שניסה לבוא בדברים עם ראש המתנגדים הגאון מוילנא ואולם משימה זו לא צלחה בידו. עקב הלשנות הושלך לבית הסוהר, יום שיחררו החל בי"ט בכסלו נחשב עד היום כיום חג לחסידות חב"ד. עם פלישת נפוליאון לרוסיה תמך הרב בכל לבו ברוסים, מחשש להחלת האמנציפציה והשפעת רעיונותיה על הציבור היהודי. הוא נסוג עם הכוחות הרוסים ומת בדרך. קברו נמצא באחד הכפרים באוקראינה.

רבי שניאור כתב מספר ספרים המפורסם והידוע שבהם הוא "ספר התניא" או בלשונו "סיפרם של הבינוניים" ספר זה הוא הספר החשוב ביותר לחסידות חב"ד. בספר זה כותב רבי זלמן את עיקרי התפיסה החסידית שלו ומה הוא מצפה ודורש מחסידיו, את ההנהגה של הקב"ה בעולם, כיצד יכול כל חסיד ולא משנה מה מעלתו הדתית להתמודד ולהגיע לדבקות (מושג חסידי) בקב"ה. ספר זה הינו ללא ספק הספר הנלמד ביותר בחסידות חב"ד, מספרים שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר על ספר זה "כמה גדול הוא המחבר. שלקח את הקב"ה שהוא כה גדול והכניס אותו בספר כל כך קטן"