פרשת ויישב, כסלו, תשע"ב - 2011

הדפס

והפעם בפרשה ובאירועים של היום לפני: כ"א -  כ"ז

    הצלשי"ם של עמק דותן במלחמת ששת הימים והקשר לפרשה
    מי כתב את התסריט המחזמר" יוסף וכתונת הפסים המשגעת"
    מי היה היהודי המבדח
    מדוע הקימו את יישובי חומה ומגדל
    מה עונשו של טבח שגילו עצם בלתי מזוהה בתבשילו
    מי היה יהודי מבדח שבדה מילים ממוחו הקודח
    היכן החל הויכוח בין הדתיים לאלה שלא
    האם מרד החשמונאים קדם לגזרות אנטיוכוס
    האגו של הגנרל אלנבי

ועוד

פרשת וישב   ראשי פרקים
א.    יעקב ומשפחתו מתיישבים בארץ ישראל וממשיכים בגידול וברעיית הצאן. יעקב אהב את יוסף מכל בניו ואף עשה לו כתונת פסים. יוסף היה בן שבע עשרה וגרם לקנאה ושנאה אצל אחיו הן בגלל שהיה מספר לאביו את מעשיהם של אחיו והן שקינאו בו על כך שהיה מועדף על אביהם. "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו  כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו  וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. על כך מסביר רש"י שלזכותם של בני יעקב שלא היו צבועים ונהגו "אחד בפה ואחד בלב" אלא היו ישרים עם עצמם ובגלל ששנאו אותו גם לא רצו לדבר עימו.

ב.    יוסף מספר לאחיו על חלום שחלם ובחלום כל האחים קוצרים את התבואה ואוספים אותם לאלומות וכל האלומות של האחים משתחווים לאלומתו של יוסף. בתגובה האחים כועסים עליו ואומרים "וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ"?? ושנאתם גברה. לאחר פרק זמן נוסף יוסף מספר להם ולאביו על חלום נוסף ובו הוא אומר שהשמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו. יעקב גוער בו ואומר "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי (השמש) וְאִמְּךָ (הירח) וְאַחֶיךָ (אחד עשר הכוכבים), לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ, אָרְצָה??". יעקב בשונה לאחים שרק הגבירו את הקנאה ביוסף מבין שיש משהו מחלומותיו (כפי שיתברר לאחר כמה שנים).

ג.    אחי יעקב יוצאים לרעות את צאנם באזור שכם ויעקב שולח את יוסף לראות מה שלומם (יוסף למרות שידע שאחיו שונאים אותו הסכים לקיים את מצוות אביו).  יוסף לא מוצא את אחיו ו"מתברבר" בשטח עד שפוגש איש ששואלו "מה תבקש" ועונה לו יוסף "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" משפט זה הפך ברבות הימים לתוכנית של משרד החינוך והסוכנות לביקור של משלחות נוער במחנות ההשמדה בפולין. האיש שולח את יוסף לעמק דותן (צפון מערב השומרון). במלחמת ששת הימים נערך קרב מכריע באיזור עמק דותן ואשר לאחר שניצחנו את הכוחות הירדנים נפתחה הדרך עד לנהר הירדן. בקרב זה בקרב זה קיבלו שני חיילים: סגן גדי רפן וטוראי צבי סדן  צל"ש ועליהם כתבה דליה רביקוביץ את השיר המפורסם "עמק דותן". "שם מכרו האחים את יוסף לעבדות שם עלו בּמישור תמרות אש ועשן.. ..וגדי וצבי בהדר גבורתם, הלא שוב נפגש בלי קרב ובלי אש עוד נשובה אל עמק דותן"

ד.    להלן התיאור מתוך אתר הגבורה - תיאור המעשה: ביום ה-6 ביוני 1967, בעמק דותן, ניהלה היחידה בה שירת טור' צבי סדן כנהג טנק, קרב שריון בשריון נגד כוח אויב בעל עדיפות מספרית. בפעולה זו נפגע הטנק שלו והחל לבעור. טור' צבי סדן הצליח לצאת מהטנק ולאחר שווידא שבטנק הבוער לא נשאר אף פצוע מצוותו, הצטרף לקבוצת חיילים וקצינים, שנפגעו והתארגנו בתוך בניין נטוש. על הבניין ניתכה כל הזמן אש חזקה של טנקים ונשק קל. לאחר זמן מה הגיע זחל"ם לבית בו התארגנו, על מנת לחלץ את הפצועים. בשעת פעולת החילוץ נפגע ה-זחל"ם והחל לבעור. טור' צבי סדן התנדב להוציא מה-זחל"ם הבוער פצוע, שנתפס ברגליו, כשהוא מנסה מספר פעמים, בעקשנות, להוציאו - ללא הצלחה. בפעולתו זו נכווה ולמרות זאת הצטרף לאחר מכן לטנק אחר והמשיך בלחימה עד שהועבר לבית החולים. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ג

תיאור המעשה: ביום ה-6 ביוני 1967, פקד סגן גד רפן על מחלקת טנקים. בקרב על רכסי ג'נין נפצע מפקד הפלוגה. סגן גד רפן נטל את הפיקוד על הפלוגה, המשיך בהסתערות וכבש את היעד, שהוקצה לפלוגתו. לאחר הכיבוש בתנועה להתארגנות, גילה בטווח קרוב טנקי אויב ונכנס עמם לקרב. הטנק שלו נפגע מספר פעמים והתפוצץ. בהתפוצצות נקטעה ידו והוא נכווה כוויות קשות ביותר, בחלקים שונים בגופו. למרות כאביו, ריכז את צוותי הטנקים שניצלו מטנקים אחרים שנפגעו, אירגנם ווידא את פינויים לבית סמוך למקום הקרב. גם בבית לא איבד את עשתונותיו, אירגן את האנשים להגנה, חילק תפקידים, הורה להשמיד מסמכים והרגיע את הפצועים. הוא שלט באנשים עד שחולצו מהמקום, לאחר שעות אחדות. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה ניסן תשל"ג

ה.    האחים מזהים את יוסף מרחוק ומחליטים להרוג אותו, להעלים את גופתו ולטעון שחיה אכלה אותו ובלהג הם מוסיפים "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".  ראובן הבכור משכנע את אחיו שאין טעם להרוג אותו אלא כדאי פשוט לזרוק אותו לבור היות ורצה להציל את יוסף ולשחרר אותו מהבור בהמשך. כשמגיע יוסף פושטים האחים את כתונת הפסים של יוסף ומשליכים אותו אל הבור. נאמר  וַיִּקָּחֻהוּ  וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם". מסביר רש"י שנכון שאין בבור מים ואולם יש בו נחשים ועקרבים.

ו.    בהמשך היום הם רואים שיירה של סוחרים ישמעאלים שבדרכם למצרים. נאמר "וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט  הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. " ועל כך מסביר רש"י שבדרך כלל השיירות של הישמעאלים היו נושאים חביות של נפט שריחם לא נעים, (עוד לפני הנחת קוי הנפט מעירק לים התיכון) זימן להם הקב"ה שיירה שנשאה דברי מתיקה (נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט) שריחם נעים להקל במקצת על יוסף. יהודה מציע לאחיו למכור את יוסף. גם יהודה וגם האחים מבינים שעדיף להרחיק את יוסף ולא לבצע צעד קיצוני כמו הריגת יוסף. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל אֶחָיו:  מַה בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" . כאן בעצם התחילה מנהיגותו של יהודה על אחיו כפי שמשתמע בהמשך הפרשות שבספר בראשית ועד לתקופות המאוחרות יותר שבה בעצם מנהיגי ישראל יצאו משבט יהודה.
ז.    ראובן חוזר מהתורנות שלו (על מנת לעזור ליעקב הייתה תורנות בין האחים שכל אח היה צריך להיות עם אביו לתקופה) ורואה שיוסף איננו ולא יודע מה לומר ליעקב. "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו, וַיֹּאמַר:  הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" בעצה אחת מחליטים האחים לקחת את כתונת הפסים ולטבול אותה בדם של עז ולהציג אותה לפני יעקב על מנת שיגיע למסקנה שיוסף נטרף על ידי חיות רעות ואכן יעקב מבין שיוסף מת ומתאבל עליו ומסרב לקבל תנחומים " וַיֹּאמֶר ... טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם"

ח.    יוסף מגיע למצרים ונמכר שם לפוטיפר שהיה ה"שף", שר הטבחים  האחראי על הבישולים של פרעה מלך מצרים. "וְהַמְּדָנִים  מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים". 

ט.    יהודה שאיבד במקצת ממנהיגותו מחליט לעזוב את המשפחה להתבודד עם עצמו ולהפנים לקחים בעקבות האירוע עם יוסף. הוא נודד דרומה ושם מתחתן ונולדים לו שלושה ילדים: ער, אונן ושלה. יהודה מחתן את ער בכורו עם תמר. לאחר ימים הקב"ה ממית את ער היות והיה רשע ויהודה אומר לאונן הבן השני להתחתן עם תמר על מנת להמשיך את השושלת "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיך".  גם אונן הומת על ידי הקב"ה ויהודה אומר לתמר שתחכה עד שיגדל האח השלישי. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי"

י.    תמר לאחר שרואה שיהודה לא מחתן אותה עם שלה ובנוסף אשתו של יהודה נפטרה מחליטה לעשות מעשה ולהתחבר ליהודה . היא מתיישבת בצומת דרכים מחופשת לפרוצה (קדשה בלשון התורה) "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:  כִּי רָאֲתָה, כִּי גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה:  כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיה"ָ ואכן יהודה בא אליה. יהודה בתמורה מבטיח לה כשכר גדי עיזים ועד שיגיע הגדי הוא משאיר לה כעירבון את החותמת והמטה שלו. " וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה תִּתֶּן לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ". יהודה שולח עם אחד מאנשיו את גדי העיזים ואולם השליח לא מוצא אותה ויהודה נלחץ קצת מהסיטואציה של "מה יגידו" שנאמר "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז".

יא.     תמר נכנסת להריון ולאחר שלושה חודשים נודע ליהודה והוא מבקש להרוג אותה על ידי שריפה באש היות והיא היתה אמורה לחכות לשלה (האח השלישי). "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" תמר לא מפרסמת ברבים שיהודה הוא אבי התינוק היות ולא רצתה להכלימו אלא שולחת לו את המטה והחותמת ומוסיפה שהאיש שלו שייכים החפצים הוא אבי התינוק. "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר נָא  לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה" יהודה שכמובן מזהה את חפציו מבין שטעה בכך כמו שנאמר "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן (בגלל ש) לֹא נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי". מסיפור תמר דורשים חז"ל (חכמינו זכרונם לברכה) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". לתמר נולדים תאומים שם האחד זרח ושם האחד פרץ שמצאצאיו היה דוד המלך. כפי שמופיע בסוף מגילת רות אותה אנו קוראים בחג בשבועות "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן.  וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב.  וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה.  וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד.  וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד"

יב.     (ושוב אנו חוזרים ליוסף) פוטיפר, שר הטבחים של פרעה מגלה מהר את תכונותיו הטובות והמנהיגותיות של יוסף וממנה אותו להיות אחראי על כל הנעשה בבית. אשתו של פוטיפר חושקת ביוסף (היות והיה "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה") ואולם יוסף דוחה את חיזוריה היות ולא רוצה לבגוד באמון שפוטיפר נותן בו "וַיְמָאֵן  וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים". באחד הימים שרק יוסף ואשת פוטיפר היו בבית ניסתה אשת פוטיפר לתפוס את יוסף בכח ואחזה בבגדיו על מנת לשכב עימו ויוסף שלא היתה לו ברירה השאיר את בגדו וברח החוצה. " וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם  בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".  אשת פוטיפר כאמצעי הגנה מעלילה על יוסף שניסה לאנוס אותה ובגלל שהיא צעקה יוסף ברח ואפילו השאיר את הבגדים אצלה. כשפוטיפר בעלה מגיע הביתה היא מספרת לו על האירוע. "וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ  לְצַחֶק בִּי. וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה. (אגב, הסיפור הזה של יוסף הוא התסריט המקורי של המחזמר הידוע "יוסף וכתונת הפסים המשגעת").

יג.    פוטיפר כועס על יוסף ושולח אותו לבית האסורים, וגם שם השר הממונה על על בית האסורים מזהה את תכונותיו של יוסף ומפקיד בידיו את ניהול הכלא. "וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, בְּיַד יוֹסֵף, אֵת כָּל הָאֲסִירִים, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה". בנוסף שר בית הסוהר הבין כמו כל מנהל גדול שברגע שיש לך עובד מצטיין שאפשר יסמוך עליו, אפשר לישון בשקט ואפילו להשתמט במקצת מהעבודה "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר ה’, אִתּוֹ; וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, ה’ מַצְלִיחַ".

יד.    לאחר תקופה,  שר המשקים ושר הטבחים הרגיזו את פרעה המלך (המדרש אומר שנמצא זבוב במשקה של פרעה וכן חפץ בלתי מזוהה באוכל) ולכן שולח אותם לבית האסורים היכן שיוסף היה. בוקר אחד רואה יוסף שפני שניהם זועפים לשאלת יוסף הם אומרים שחלמו חלום והם לא מבינים את משמעותו ויוסף מציע את עזרתו. "וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד... וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף, בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים ....  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו  חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים  סַפְּרוּ נָא, לִי".
טו.    שר המשקים מספר שהוא רואה בחלום שלושה אשכולות ענבים והוא (שר המשקים) ומגיש לפרעה כוס יין. "וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ  בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים.  וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס, עַל כַּף פַּרְעֹה". יוסף מסביר לשר המשקים שפתרון החלום הינו שבעוד שלושה ימים פרעה יחזיר אותו לתפקידו. "וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ:  שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים  שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם.  בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" לאחר שהציע את הפתרון מבקש יוסף משר המשקים שיביא את סיפורו בפני פרעה על מנת שפרעה יחלץ אותו מבית האסורים. "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן הַבַּיִת הַזֶּה".

טז.    שר הטבחים רואה שהפתרון שיוסף נתן הינו פתרון חיובי ומבקש גם כן להעזר ביוסף. וכך הוא מספר שבחלומו ישנם שלושה סלים על ראשו המלאים באוכל שפרעה אוכל ובסל העליון ישנו עוף שאוכל מהסל. "וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל יוֹסֵף, אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן, מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה  מַעֲשֵׂה אֹפֶה; וְהָעוֹף, אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל  מֵעַל רֹאשִׁי". יוסף מסביר לשר האופים שבעוד שלושה ימים פרעה יתלה אותו על העץ וגופתו תשמש מאכל לעופות. "וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, זֶה פִּתְרֹנוֹ:  שְׁלֹשֶׁת, הַסַּלִּים  שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְתָלָה אוֹתְךָ, עַל עֵץ; וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ, מֵעָלֶיךָ"
יז.    ואכן, כעבור שלושה ימים היה יום הולדתו של פרעה ובמסגרת המשתה שעשה נזכר בשר המשקים ובשר האופים וביקש להחזיר לתפקידו את שר המשקים ולתלות את שר האופים. "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים  בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל כַּף פַּרְעֹה.  וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה:  כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. שר המשקים אכן חזר לתפקידו ואולם שכח את הבטחתו ליוסף ולהביא את סיפורו בפני פרעה. "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהו"ּ

"אמרי אמיר"

1.    "יִוּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ל"ז , ד') - מעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מן הנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף. עוד הוסיף, שזו אבן-הנגף של כל מחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו. ואם התמונה הייתה שונה – ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאה ומשנאה – בטוב...

2.    "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (ל"ז , כ"ו)  - שואל רבי חיים מוולוז'ין, מדוע משבחים את ראובן שקרא "השליכו אותו אל הבור", שכידוע יש בו נחשים ועקרבים, ולעומת זאת מגנים את יהודה שהציע "לכו ונמכרנו לישמעאלים", שלכאורה מסוכן הרבה פחות מהשלכה לבור מלא בנחשים ועקרבים? ומפרש רבי חיים מוולוז'ין, שמכך אפשר ללמוד, שעדיף לחיות בתוך בור בארץ ישראל, אפילו אם יש בו נחשים ועקרבים (כגון קשיים ביטחוניים וחומריים), מלהיות עבד בבית אדונים בחוץ לארץ...

חנוכה
אחת השאלות המעניינות ביותר הקשורות לתקופה היא האם גזרות אנטיוכוס שהיו גזרות קשות שלא היה להם אח ורע בכל הממלכה ההלנסיטית היו תוצאה של המרד או שמא היו הגורם למרד. בבסיס הלימודים שלנו בגן הילדים ובבית הספר היסודי אנו מבינים שהיוונים הטילו גזרות על היהודים וכשבאו ליישם אותם במודיעין קיבלו סירוב ממשפחת מתתיהו החשמונאי וכך החל המרד  ואולם ישנם דעות של חוקרים הטוענים ההיפך והמסקנה שלהם היא שהמרד אם כי בהיקף קטן קדם לגזרות והגזרות באו בעקבות המרד בניגוד למקובל שהמרד פרץ כתגובה לגזרות.

החוקרים מנסים לבנות את מערכת היחסים בין אנטיוכוס ליהודים שבארץ יהודה כיחסים שגם אם לכאורה היו תקינים הרי שבעצם לקיחת אוצרות בית המקדש כבר פתח אנטיוכוס חזית אידאולוגית/דתית נגד היהודים, בהמשך, לאחר השמועה  על מותו של אנטיוכוס פרצה מלחמת אזרחים ביהודה בין תומכי מנלאוס הכהן המתייון לבין תומכי יאסון (עוד מתייון) שהודח בזמנו על ידי מנלאוס ושמלחמה קטנה זו התפרשה על ידי אנטיוכוס כמרידה במלכותו, אנטיוכוס פירש את התוצאות כחיסולה של "אנטיוכיה דירושלים" ושל תמיכת ירושלים במצרים שהיו אויביו. ואם נוסיף לכך שבאותו זמן החלו מרידות קטנות ברחבי ממלכתו הרי שברור שהיה עליו להגיב בחומרה ואפילו קיצונית על ניסיונות מרידות אלו. אנטיוכוס מינה את המתייוון מנלאוס לכוהן גדול.  מינויו של מנלאוס היווה שבר לאומי וזאת משום שבפעם הראשונה מונה כוהן גדול שלא היה מזרע הכהונה. נוסיף על כך שמנלאוס היה עריץ ואכזרי, זלזל במסורת האבות ובזז את בית אוצר בית-המקדש כדי לשלם לאנטיוכוס הרביעי והפך את בית המקדש לרכושו הפרטי ושל והמתייוונים הקיצונים.

לאור זאת פרצה בירושלים מלחמת אזרחים בין המתייוונים לבין המוני העם שהונהגו בידי החסידים שומרי מסורת האבות  (168 לפנה"ס). אנטיוכוס שחזר מושפל ממסע כיבושים ממצרים, עבר בדרכו בארץ ישראל וסייע למתייוונים בני בריתו ע"י דיכוי אכזרי של המרד. לאחר שאנטיוכוס עזב את ירושלים פרצו שוב המהומות ואפולוניוס מפקד צבאו של אנטיוכוס הגיע לירושלים ודיכא את המרד והקים בירושלים מושבה של הלניסטים. שהמשמעות היתה הבאת זרים לעיר ובניה של מקדש אלילי לצדו של בית-המקדש .

פעולותיו של אפולוניוס והנהגת פולחני סוריה על הר הבית נתנה צביון דתי למרד זה והיו אלו שהחלו בעצם את המרד ביוונים וכתגובה לכך הגיעו הגזרות של אנטיוכוס

האסטרטגיה של אנטיוכוס כדי "לשבור" את היהודים היתה לנהל מולם מלחמה דתית  וזאת מהסיבה העיקרית.  שראשי מתנגדי היוונים והמתייוונים היו בעיקר אנשים שנושא הדת, המסורת וקיום המצוות היה בראש מעייניהם (החסידים).  וכפי שאמרנו מנהיגי המרד היו אנשים קנאים לדתם ואנטיוכוס חשב שעל ידי הטלת הגזרות יצליח לשכנע את פשוטי העם לצאת כנגד מנהיגי המרד. הבעיה הקטנה שהוא לא לקח בחשבון זה שפשוטי העם היו גם הם ברובם מסורתיים ושגם הם שאפו לשמור על המסורת והדת כפי שהתברר בהמשך בכפר קטן בשפלת יהודה , בכפר מודיעין ששם החל בעצם המרד הגדול שכולנו מכירים.

תוצאות מרד החשמונאים ידועות כשהשיא היה טיהור בית המקדש והחזרת עבודת הכוהנים והלווים לקדמותה אם כי במהלך השנים בעקבות סכסוכים פוליטיים ורדיפת כבוד ניצחון רוחני זה התמסמס.

אירועים-היום לפני

כ"ב כסלו תשכ"ב  1961 28.11 החל מבצע "יכין" להעלאת יהודי מרוקו
לאחר קום המדינה החלו יהודים מכל ארצות הגולה לעלות לארץ ישראל והם נעזרו בפעילות מאורגנת של אנשי היישוב. בחלק מהארצות נעשתה עליה זאת בהסתר בעיקר בארצות ערב עקב התנגדות והשנאה של המקומיים ליהודים בייחוד לאחר תבוסת הערבים במלחמת השחרור. יהודי מרוקו עלו בשלושה גלי עלייה עיקריים.  בשנות החמישים הראשונות היתה העלייה ממרוקו חוקית והשלטונות לא הערימו קשיים. בשנת 1956 נאסרה הפעילות הציונית במרוקו והחלה פעילות מחתרתית של "המוסד" לעליית היהודים בהיחבא. פעילות זאת נעצרה לאחר טביעתה של האונייה "אגוז" (ועל כך נכתוב בזמנו) בתאריך זה החל מבצע להעלאת היהודים ואולם בפעם הזאת עצמו השלטונות עין וכבדו את ההסכם הבלתי כתוב בין חסן השני מלך מרוקו. בהסכם זה היו היהודים רשאים לעזוב את הארץ ובתנאי שיעדם הוא לא ארץ ישראל. עצימת עין זאת של השלטונות לא היתה לשם שמים והיות עבור כל יהודי שילמה ממשלת ישראל כופר בסך 50 דולר. מבצע זה נמשך 3 שנים.

כ"ד כסלו תרע"ח 9.12.1917 הגנרל הבריטי אלנבי מגיע לירושלים
במהלך מלחמת העולם הראשונה נצחו הכוחות הבריטים את הממלכה העותומנית (תורכיה) וכבשו את ארץ ישראל. הגנרל אלנבי מפקד הכוחות הבריטים הגיע לירושלים ובתאריך זה קיבל אלנבי מידי התושבים את כתב הכניעה. בפועל, ירושלים נכנעה יומיים קודם לכן. ומעשה שהיה כך היה: ראשי הישוב הערבי בירושלים הבינו שהבריטים מנצחים במלחמה את התורכים שהיו קרוב ל-500 שנה השליטים בארץ ישראל. לשם כך הכינו משלחת נכבדים בראשות ראש העיר ומפקד המשטרה ומסרו בידיהם כתב כניעה. ליד מה שכיום שכונת רוממה פגשה המשלחת בדרכה שני טבחים בריטים שיצאו לשטח על מנת לאסוף חומרי גלם לבישול.  כשפגשו הנכבדים הערבים את הטבחים הבריטים נכנעו בפניהם ואף מסרו להם את כתב הכניעה.  מפקד יחידת הסיור הבריטי גם הוא רצה שתתבצע כניעה בפניו וכך היה ואולם מפקד בכיר נוסף הבין שהוא חלק מההיסטוריה וגם הוא רצה כניעה בפניו וכך היה ובכל לא תם הסיפור  הגנרל אלנבי אשר רצה לייחס חשיבות לנושא הכניעה וכיבוש העיר החשובה בעולם ביים את הטכס על ידי שנכנס רכוב על סוסו לעיר העתיקה (באיזור שער יפו) וכשהגיע לשער יפו ירד מסוסו וצעד ברגל מפני קדושת המקום ושם קיבל בפני כולם את כתב הכניעה בשנית. בשכונת רוממה נמצאת כיום אנדרטה המציינת את כניעת העיר

כ"ו כסלו תרפ"ג 22.12.1922 נפטר אליעיזר בן יהודה "מחייה השפה העברית"
שם משפחתו המקורי של אליעזר בן יהודה היה פרלמן ואולם הוא אימץ את השם לאחר שהחל לפרסם מאמרים בהם חתם בשם "בן יהודה". אליעזר בו יהודה נולד בוילנה בשנת 1858. ובשנת 1881 עלה לארץ ישראל. בן יהודה היה מחלוצי תחיית הלשון העברית כלשון דיבור שעד אז שימשה וגם לא הרבה לכתיבת ספרים. בשנת 1884 לאחר שכתב מאמרים בעיתונים אחרים ייסד בן יהודה עיתונים משלו "מבשרת ציון" וה"צבי". היות ולחם בקנאות למען הלשון העברית עורר את זעמם של אנשי היישוב הישן שהיו ברובם חרדים שהתנגדו לשימוש יומיומי "בלשון הקודש" עד כדי שהעלילו עליו שהוא מסית למרידה בשלטון התורכי, בעקבות עלילה זו נאסר בן יהודה ואולם בעקבות לחץ ציבורי וכן עזרתו של הברון רוטשילד שוחרר. בנוסף את "מלחמה" כנגד אגודת "עזרא" שדרשה להחיל את השפה הגרמנית כשפת הלימוד בבתי הספר התיכוניים, באוניברסיטאות ובטכניון.

נאמן לדרכו הנהיג בן יהודה בביתו את השפה העברית ובנו הראשון איתמר (שנולד לשם בן ציון) זכה לכינוי "הילד העברי הראשון", שהעברית היתה לשון אמו. בשנת 1890 הקים את ועד הלשון העברי ושימש יושב ראש שלו. מפעל חייו היה חיבור המילון העברי הגדול שבו כלל את רבים מחידושי הלשון שלו. אישתו השניה חמדה, עתונאית וסופרת אף היא סייעה לו בעבודתו וכן בנו איתמר. בנו איתמר המשיך אף הוא את דרכו ועשה רבות לביסוס העיתונות העברית. על שמו של בן יהודה נקראים רחובות ראשיים בערי ישראל וכן היישוב אבן יהודה שליד נתניה. (עליו נכתב שירו של ירון לונדון שבוצע על ידי חוה אלברשטיין)

כמו הנביאים הקנאים לשם הוא קינא לפועל ולתואר ולשם. ובחצות, העששית בחלונו, היה רושם במילונו תילי תילים מילים יפות, מילים עפות, מתגלגלות מן הלשון. אליעזר, מתי תשכב לישון הן קומתך כמעט אפיים שחה והעברית אשר חיכתה אלפיים היא תמתין לך עד בוא השחר.

אליעזר בן יהודה יהודי מבדח מילים מילים, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח.

אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה, הבה נעירנה ונמציא את היוזמה, את המגהץ את הפצצה את הריהוט בקצה נוצה נכתוב רהוט. כתב כרובית, כתב גלידה, כתב את כל, את כל מילון בן יהודה. ועוד הוסיף מילים לברוא ונוצתו המהירה לא נחה והשפה גדלה ולא הכירה את מראה דמותה את מראה דמותה בבוא השחר.

ובן נולד לו, וכזאת האיש אמר: זה הבכור אקרא לו בן יהודה איתמר שמינקות ועד קמילה, מיום בואו בברית מילה ועד מותו - כרותה לו ברית עם העברית ומלחמה לו את הלעז להכרית. איתמר - אכן היה לגבר, קומת תמר ויפי צורה וסבר, והלשון בפיו היתה שפת עבר. איתמר בן אבי, שאביו היה נביא גבר כלבבי.

כ"ו כסלו תש"ז  2.12.1945 תחילתו של החרם הערבי על מדינת ישראל
מטרת החרם הערבי  בתחילתו היה לפגוע בכל פעילויות הסחר של מדינת ישראל (עוד לפני קום המדינה) עם מדינות ערב. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת השחרור הן ביקשו לפגוע במדינת ישראל שאך זה נולדה באמצעות הפעלת לחץ כלכלי או יותר נכון הפעלת מחנק כלכלי על המדינה וזאת באמצעות איום על מדינות לבל יסחרו עם ישראל בשלבים מאוחרים של החרם איימו מדינות ערב (באמצעות הליגה הערבית)  על חברות בינלאומיות  כי ינתקו כל פעילות עימם במידה ויסחרו עם ישראל. מטרת החרם היתה בפשטות לגרום לעליית מחירים בארץ ועל ידי כך למוטט את הכלכלה, בנוסף היה נסיון למנוע ממדינת ישראל לקבל פלחי שוק בארצות בעולם.

בין המדינות אשר נכנעו באופן בולט לחרם היתה יפן אשר מיקדה את עיקר מאמצי הייצוא והשיווק שלה לארצות ערב ואכן רוב המפעלים והחברות היפניות לא קיימו קשרים עם ישראל למעט מספר חברות ובניהם יצרנית הרכב סובארו. ואולם  מדינת ישראל הצליחה לקשור קשרים כלכליים עם מדינות וחברות שלא נכנעו לחרם,ועיקר השפעתו של החרם היתה יותר באווירה ובתקשורת ופחות בעשייה. לאחר תחילת הסכמי השלום עם מדינות ערב, מצרים וירדן הצטמצם מאד נושא החרם. בין החברות הידועות שכן קיימו את החרם אנו  מוצאים את יצרנית הרכב, טויוטא, חברות דלק זרות כמו חברת "של" (לימים נרכשה והפכה לחברת פז) יצרנית הקוסמטיקה לוריאל, יצרנית המזון המהיר מק-דונלד ועוד. השפעה הנוספת של החרם הערבי היה ביטול השתתפות של קבוצות ספורט במסגרות של יבשת אסיה בהם היה למדינות ערב השפעה רבה ולכן זו הסיבה שהתחלנו להתחרות באירופה (רק טוב יצא מזה) במהלך השנים השפעת החרם די זניחה וחברות בין לאומיות הפסיקו את החרם והחלו בקשרים כלכליים עם ישראל כמו טויוטא ומק-דונלד שהוזכרו לעיל

כ"ו כסלו תרמ"ה 14.12.1884 נוסדה המושבה גדרה"
המושב גדרה נוסדה על ידי תשעה חברים שעלו במסגרת עליית הבילויים ("בית יעקב לכו ונלכה") ועל אדמות שנרכשו מהכפר הערבי הסמוך קטרה. קבוצת ביל"ויים זו הגיעה לגדרה עם כלי עבודה וחמור. לא היו להם מחרשות או זרעים על מנת לטעת את השטחים החקלאיים, לכן רוב הקרקעות הוחכרו לערביי קטרה ובשאר נטעו, הביל"ויים, כרמים. מצבם הכלכלי של הביל"ויים היה קשה והם החליטו לפנות לעזרתם של אגודות "חובבי ציון" ברוסיה, מעשה שגרר תגובה של האשמות בעצלנות וחוסר רצינות מצד הביל"ויים. ואולם למרות כל הקשיים הביל"ויים נשארו חופשיים מפיקוחו של הברון רוטשילד. הייתה זו המושבה היחידה בתקופה ההיא בארץ ישראל שהייתה עצמאית ולא תלויה ב"נדיב הידוע".

הערבים באיזור ניצלו כל הזדמנות להקשות על פיתוח המושבה כשהם מלשינים עליהם בפני השלטון התורכי  על הפרת החוקים בעיקר בכל הקשור לבניית מבנים. ומעשה שהיה כך היה. בתקופה ההיא החוק התורכי אסר על בניית מבנים ללא היתר מיוחד, שכמובן לא ניתן לביל"ויים, אבל, התורכים לא הרסו מיבנה שכבר היה לו גג גם אם לא היה לו היתר בניה. כאשר הבילויים החלו לבנות מבנה כלשהו ערביי קטרה היו מודיעים על כך לתורכים ואלה היו באים להרוס את המבנה. בשנת 1885 קיבלו אנשי גדרה מתנה של שני סוסים והיה צורך לבנות להם אורווה ואז עלה רעיון יצירתי (כידוע הראש היהודי ממציא לנו פטנטים), הם חפרו בור והכינו את הגג בנפרד ובבוא העת פשוט הניחו את הגג על הבור ואז יכלו לבנות את קירות האורווה ללא פחד מהתורכים. מאז מבנה זה ידוע בשם "בור הביל"ויים" אשר שימש כאורווה עד שהוסב ל"לבית משפחה" ששם התגוררו חלק מהאנשים .

קליטת העלייה בגדרה התרחשה בהצלחה, ותרמה רבות לפיתוח המקום ולהתאקלמות העולים שבאו אליה.יהודי תימן הגיעו למושבה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בניגוד למושב כנרת שבשנותיה הראשונות דחתה יהדות זאת. התנופה העיקרית הייתה לאחר הקמת מדינת ישראל. במסגרת מבצע "על כנפי נשרים הגיעו למושבה יוצאי תימן", אשר היו במרוצת השנים להנהגת המקום. גל נוסף של עלייה הגיע למושבה בשנת 1984 במסגרת "מבצע משה" שאז הועלו לארץ יהודים מאתיופיה.

ההתיישבות בגדרה היתה גם נקודת ציון חשובה מאד ביחסים בין יהודי שומרי תורה ומצוות ובין אלו שפחות מה שלימים נודע בשם "פולמוס גדרה". בניגוד גמור לרוב אנשי העליה הראשונה אשר היתה דתית מסורתית מטבעה היו מתיישבי גדרה  אנשים שלא הקפידו במיוחד על חיי תורה ומצוות ואף חיללו שבת בפרסייה. השמועה על המצב במושבה הגיעה גם לחובבי ציון. רבני התנועה הזדעזעו ממה ששמעו והציעו להעניש את המתיישבים. היו מהם שטענו שאם לא יסורו מדרכם יש לגרשם מהארץ. המתונים יותר טענו שיש לאכוף או לפחות להשפיע עליהם את שמירת התורה על ידי שליח מיוחד שיישלח מטעמם. לבסוף ניצחה דעת המתונים. בעצתם של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) והרב אליאשברג, נשלח לארץ הרב יחיאל מיכל פינס כדי להשגיח על הנעשה במושבה. פינס, שהיה מתון באופיו ושמאד העריך את מסירותם והקרבתם החלוצית של הבילויים, עשה ככל יכולתו ובדרכי נועם, לקרבם למסורת נחל לבסוף הצלחה מסוימת, כאשר בתקנון המושבה הוכנס סעיף של שמירת מצוות ובנוסף, שכנע את הגדרתים להגיע לבית הכנסת ולא לעבוד בשבת.

כ"ו כסלו תרצ"ז  10.12.1936 הוקם "תל עמל" הראשון מבין יישובי חומה ומגדל
לאחר שהחלו הפרעות של הערבים ביהודים בשנת 1936 (מאורעות 1936-1939) ובעקבות נטייתו הברורה של המנדט הבריטי להגביל את התיישבות היהודים בחלקי ארץ ישראל המערבית (וזאת לאחר שלקחו מאתנו את הזכות על ארץ ישראל המזרחית כמתחייב בהצהרת בלפור) נוצר צורך מיידי הן בטחוני והן אזרחי בהקמה מהירה של מאחזים ( ישובים,התנחלויות וכו') בכל חלקי הארץ בייחוד באזורים אשר נקנו על ידי היהודים ואולם לא מיושבים ובעיקר במקומות אשר יקבעו בסופו של דבר את גבולות הארץ, למטרה זו הועלתה תוכנית "חומה ומגדל" אשר בבסיס התוכנית היה להכין מראש חלקים שלמים של המבנים על מנת להקים ביום אחד מעין יישוב אשר מוקף חומה להגנה מול מתקפות הערבים וכן מגדל במרכזו.

לשם כך נאגרו במקומות שונים בארץ חלקי חומת עץ, צריפים ומגדל. ובמבצע מתואם מראש הגיעו משאיות עמוסות בחלקי המבנים,ובן לילה הוקם ישוב חדש. את חומת העץ כפולת הדפנות מילאו חצץ וחול כדי לחסום את אש הפורעים הערבים. המגדל שבראשו זרקור, האיר את השטח בלילה ושימש קשר של איתות עם היישובים הרחוקים. משה שרת, שהיה ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית באותה תקופה תמך בהרחבת ההתיישבות בארץ באומרו "דבר אחד יכולנו לעשות בארץ במצב הנוכחי והוא לשנות את מפת ארץ ישראל על ידי הקמת נקודות חדשות בכדי להכביד עד כמה שאפשר על פתרון שאלת גבולותיה של ארץ ישראל בצורה של חלוקה או קנטוניזציה. המעשה החלוצי ופריצת הדרך בשיטת התיישבות זאת הביאו להקמה של ישובים באזורים דלי אוכלוסייה יהודית בעלי חשיבות ביטחונית והם שסייעו בקביעת גבולותיה של מדינת ישראל" (לכל מקימי ההאחזויות וההתיישבויות הנוכחיות היה ממי ללמוד).

תל עמל (לימים ניר דוד) היה הראשון שהוקם בשיטה זו להלן קטע שנלקח מהאתר של רשות הטבע והגנים "בתחום הגן שוחזר תל עמל, יישוב בנוסח "חומה ומגדל", שעלה על הקרקע ב- 10 בדצמבר שנת 1936. באתר נמצאים שלושה צריפי מגורים, צריף חדר אוכל והמטבח, המגדל וחומת העץ הכפולה שמולאה בחצץ. חדרי החלוצים מצויידים בחפצים מן הימים ההם. באחד החדרים יכולים הילדים להשתעשע בפירוק ובהרכבה של דגם היישוב, ובצריף חדר האוכל מוקרן סרטון בן 15 דקות המתעד בשפות שונות את ימי המרד הערבי ("המאורעות"). בתיאום מראש לקבוצות נערכות הפעלות המשחזרות את החוויה."