פרשת השבוע - פרשת משפטים

הדפס

והפעם בפרשה ובאירועים של היום לפני: כ"ה – א'
    מתי משלמים אובדן כושר עבודה
    מדוע בשנת החמישים למדינה הנשיא חנן הרבה אסירים
    רציחתו של מפקד הלח"י
    נגד מה התאחדו תנועת ההשכלה והחרדים
    רצח התלמידים בישיבת מרכז הרב
    הקמתו של גטו לודז'
    מה דינו של אדם שהחנה את מכוניתו באדום לבן וילד נתקל במכונית ונפגע
    כמה שעות צריך להיות יום עבודה במדינת היהודים
    "יום האם" והקשר לקיבוץ כפר סאלד בצפון
    "עלילת דמשק"
    ועוד

פרשת משפטים  ראשי פרקים
א.    פרשת השבוע כוללת מעל לחמישים מצוות שרוב רובן הינן מצוות שבין אדם לחבירו. הפרשה עוסקת ברובה בדיני נזיקין ובדיני ממונות וכן במערכת השיפוטית. השימוש במינוח 'משפטים', להבדיל מ"חוקים" או "מצוות", מורה על כך שאלו הן מצוות הנתפסות גם בשכל האנושי והגיוני לקיימם בכל חברה מתוקנת אם כי מבחינתנו כיהודים חובת קיום המצוות נובע קודם לכל מציווי התורה. בפרקי אבות נאמר: "על שלושה דברים העולם קיים – על הדין ועל האמת ועל השלום", ועל כך אמרו חז"ל שכל שלושת הדברים הללו (הדין והאמת והשלום) נֶאֶמרו בפסוק אחד בספר זכריה: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" – שכיוון שנעשֶׂה הדין נעשֵׂית האמת וכיוון שנעשית האמת נעשֶׂה השלום.  (נלקח מתוך דברי הנשיא פרס בטקס השבעת הדיינים)

ב.    הפרשה מתחילה בדיני עבד עברי, בעבר עבד עברי היה מגיע לעבדות בשתי אפשרויות. הראשונה, במידה ומוכר את עצמו לצורך פרנסה והשניה מדובר בגנב שאין לו כסף להחזיר את הגניבה ואז בית הדין מוכר אותו לעבד. העבד משתחרר לאחר שש שנים. במידה ואם לאחר שש שנים העבד רוצה להישאר בחזקת אדונו אז ניגשים האדון והעבד למשקוף הבית ומסמנים את אוזנו הימנית של העבד (עגיל באוזן). והסיבה לכך שאין דעת התורה נוחה מרצונו של העבד להמשיך בעבדותו ולא להיות איש חופשי. בכל מקרה כשמגיעה שנת היובל (כל חמישים שנה) העבד משתחרר לכן בשנות החמישים למדינה נתן נשיא המדינה הרבה חנינות לאסירים.

ג.    לגבי שפחות בתקופה העתיקה הכלל אומר שחובה על בעל הבית לדאוג לכל מחסורה ובמידה ולא עומד בהתחייבות זאת היא משתחררת כמו כן אסור לו למוכרה לעם זר, ובמידה ומבטיח לה לחתן אותה עם בנו אם וכאשר חוזר בו מההבטחה אזי חייב לשחררה. בימנו אנו כשלא קיים המושג של עבדים ושפחות עדין חובה עלינו לנהוג מול נותני השירותים אצלינו בבית כגון עוזרות בית יחס הוגן. שמעבר למשכורת המשולמת חובה עלינו לתת אוכל וכן לשלם לביטוח הלאומי עבור עוזרות הבית.

ד.    התורה מתייחסת בחומרה לאדם הגונב אנשים על מנת למוכרם וכן לאדם המכה או מקלל את הוריו.  "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.  וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת. וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת".

ה.    כל הבסיס לחוקי הפיצויים נמצא אצלינו בפרשה. כאשר יש ריב בין אנשים ואחד מזיק לחבירו התורה נותנת בידי בית המשפט אפשרות לחייב את הנאשם בחמישה סוגי פיצויים: 1. שבת (מלשון השבתה) שבה הפיצויים שנותנים לנפגע הינם בגין חוסר יכולתו להתפרנס מה שבימינו נקרא "אובדן כושר עבודה". 2. ריפוי, הנאשם מחוייב בכל הוצאות בתי החולים והתרופות. 3 צער, המוכה רשאי לתבוע כסף על כך שנגרם לו צער ועוגמת נפש. 4. בושת, פיצויים בגין הבושה שנעשתה למוכה. 5. נזק, כשמו כן הוא, הנזקים שנגרמו למוכה בגין האירוע

ו.    על כל נזק שאדם גורם לחבירו חובה להחזיר כגמולו "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה". כוונת התורה היא שיש לשלם פיצוי כספי כנגד כל נזק. וכיצד יודעים כמה שווה עין או שן? מסביר לנו רש"י שבוחנים את האדם כמה הוא שווה בשוק העבודה עם עין וכמה בלי וכמובן לפי מיקצועו לדוגמא: במידה ואדם הזיק שחקן כדורגל ופגע ברגלו הפיצוי שצריך לתת הינו כמה שווה כרטיס השחקן לפני האירוע וכמה היום או זמר שנפגע במיתרי הקול וכו'.

ז.    דיני גנב: במידה ואדם מזהה גנב אצלו בבית וחושב שיש סכנה לחייו במידה והרג את הגנב, פטור "הבא להורגך השכם להורגו" ונקודת המוצא אומרת שאם מגיע גנב לשדוד את כספך סביר להניח שתתנגד. ואולם, במידה וברור שמטרת הגנב היא גניבה בלבד אסור לפגוע בגנב. במידה והגניבה נמצאת ביד הגנב חובה עליו להחזיר את הגניבה בתוספת קנס בשווי הגניבה. במידה וגונב בעלי חיים ומוכר או שוחט אותם על הגנב לשלם קנס של פי ארבע בצאן  ופי חמש  בבקר

ח.    כעת הפרשה עוסקת במה שנקרא "ארבע אבות נזיקין" השור, הבור, המבעה, וההבער. שור הכוונה ששור נוגח אדם או שור אחר. בשור אנו מבחינים בין שור שנגח פעם ראשונה (שור תם) לבין שור שידוע כנגחן (שור מועד) והדינים הם שאם שור תם נוגח שור והורגו ושווי השור המת מאה ₪  אזי משלמים חצי נזק (50 ₪) ואם שור מועד משלם נזק שלם. במידה ושור תם נוגח איש או אישה והורגם אזי הורגים את השור הנוגח ואם מדובר בשור מועד אזי הורגים את השור ובנוסף בעל השור חייב בפיצויים ובנוסף עונשו של בעל השור המועד יינתן לו בידי שמים. בור אם אדם חופר בור או מזיז כיסוי של בור ברשות הרבים ונפל לתוך הבור שור או חמור חייב חופר הבור בפיצויים, גם כל חפץ שאדם הניח ברשות הרבים ואשר גורם לנזק הינו בחזקת בור ולכן אם אדם החנה את מכוניתו באמצע הרחוב במקום אסור ובגלל זה נגרם נזק עליו לשלם מדין חיוביי "בור". מבעה הכוונה שאדם שולח את עדרו לרעות בשדה חבירו והעדר מזיק הן על ידי "רגל" שרגלי הבהמות דורסות את התבואה והן על ידי "שן"  שהבהמות אוכלות את התבואה חובה על בעל העדר לשלם ממיטב שדהו זאת אומרת אם הנזק היה בשווי מאה ₪ ולמזיק יש תבואה טובה (עידית) ותבואה גרועה (זיבורית) בין הדין פוסק לשלם מהתבואה הטובה  מכאן לומדים שעל כל נזק כשיש למזיק אפשרות לשלם מרכוש טוב או מרכוש רע חובה עליו לשלם מרכוש הטוב.  אש אם אדם מבעיר אש בשדה שלו והאש מתפשטת ומזיקה לשדה אחר חובה לשלם.

ט.    כעת הפרשה דנה בדיני שמירת חפצים על ידי חבר. התורה מזהה ארבעה סוגים: שומר חינם, שומר שכר, שוכר, ושואל ולכל אחד כללי אחריות שונים. בנוסף התורה מזהה מספר מקרים בהם יכול להתרחש הנזק: גניבה, אבידה, אונס (אירוע שלא בשליטת השומר), ופשיעה. שומר חינם אם אדם מבקש טובה מחבירו לשמור לו על חפץ או בעל חיים והחפץ נגנב או אבד שומר החינם מחוייב בשבועה על כך שלא היה מעורב  (פשיעה) בגניבה או באבידה ואז הוא פטור מלשלם את הנזק. כמו כן פטור גם במקרה של אונס כמו למשל שריפה או רעידת אדמה (גם 8 וגם 4 בסולם ריכטר). שומר שכר אדם נתן לחבירו לשמור על חפציו תמורת תשלום. במקרה של גניבה ואבידה חייב השומר בנזק החפץ. במידה של אונס או פשיעה מחוייב שומר השכר להישבע שהוא לא היה מעורב בנזק ואז פטור. שוכר אדם שוכר מחבירו חפץ או בעל חיים קיימת מחלוקת האם דין השוכר כשומר חינם או שומר שכר. שואל אדם ביקש מחבירו בהמה לחרוש בה או מקדחה לקדוח חורים בקיר וקרה נזק לבהמה או למקדחה. התורה מבחינה בין שני מקרים במידה והמלווה (בעל הבהמה או המקדחה) נמצא עם השואל בעת הנזק אזי הלווה פטור ואילו אם בעל החפץ לא נמצא עם הלווה אזי הלווה חייב גם בגניבה או אבידה ואפילו באונס לדוגמא עם אדם שאל מחבירו שור על מנת לחרוש בשדה ופתאום התנפלו זאבים והרגו את השור או שהשור מת מהמאמץ למרות שלא היה ביכולתו של הלווה לעשות כלום (אונס) גם במקרה כזה חייב ואולם במידה והתנפלו על הבהמה טורפים קטנים כגון נמיה, שועל וכדומה אזי חייב היות והיה יכול להתגונן מולם. ושוב במקרה ובו בעל השור היה עימו, פטור)

י.    דיני הלוואה: התורה אוסרת לקחת ריבית זאת אומרת שאם אדם הלווה לחבירו מאה ₪ עליו לגבות חזרה רק מאה ₪ ולא יותר (יש מקרים בהם ניתן להוסיף הצמדה בלבד) כיום נמצא היתר הלכתי לבנקים לגבות ריבית משום "היתר עיסקה" (יוסבר באחד השבועות הקרובים) ואולם בין אדם לחבירו אסור להוסיף ריבית ולכן אנו מוצאים בכל קופות גמילות החסדים (גמ"ח) שאדם מקבל מהקופה סכום כסף לדוגמא 1000 ₪ משאיר בתמורה עשרה צ'קים של 100 ₪ ללא שום תוספת. כשאדם מלווה לחבירו כסף ומקבל עירבון עבורו חובה עליו להחזיר את העירבון בזמן השימוש של החפץ ולקחת עירבון אחר. התורה נותנת דוגמא שאדם לווה מחבירו כסף ונתן בתמורה את השמיכה והכרית שעליו ישן על המלווה להחזיר בערב את העירבון ולקחת עירבון אחר למשך הלילה שאותו יש להחזיר בבוקר.

יא.    דיני אבידה: חובה על אדם ואדם מישראל כאשר מוצא אבידה להחזיר לחבירו ואפילו כשאדם רואה חמור של אדם ששונא לו חובה עליו להחזירו לחברו, כנ"ל גם כשרואה חמור שכורע תחת משאו חובה לעזור לחמור (להקל מהמשקל שהחמור נושא על גבו) וגם אם מדובר בחמור של איש ששונא אותך. ככלל אם אדם מוצא אבידה ולא יודע למי היא שייכת חובה עליו להגיע לירושלים בזמן שלושת הרגלים ולהכריז בקול רם על כך שמצא אבידה וכל מי שהאבידה שייכת לו יכול לקבלה על פי סימנים הקיימים בחפץ ושידועים לו. לכן אם אדם מצא כסף מפוזר על הרצפה מעיקר הדין יכול לקחתו לעצמו ואולם אם הכסף הי הארוז בחבילות של שטרות או היה עליהם סימן מיוחד חובה לנסות ולהחזיר לבעליו. במידה ועברה שנה, אחר ששלש פעמים בעת העלייה לרגל הכריז המוצא על האבידה ולא הגיע אדם לקחתו אזי מותר למוצא לקחת את הכסף היות ויוצאים מנקודת הנחה שהמאבד התייאש. במידה ואדם מוצא בהמה חובה עליו להכניסה לביתו להאכיל ולקיים את הבהמה וכאשר מגיע בעל הבהמה עליו לשלם למוצא את כל ההוצאות בגין שמירת הבהמה האבודה.

יב.    דיני  משפט: אסור לתת עדות שקר על מנת להפליל אדם אחר. אסור לדיין לשמוע דברי אחד מהמתדיינים כאשר אין נוכחות של שני הצדדים. כאשר השופטים אומרים את דברם, על השופט הבכיר לדבר אחרון שבמידה וידבר ראשון יש סיכוי ששאר השופטים הזוטרים "יישרו קו" לפי דעתו של הבכיר. אסור לתת יחס מיוחד לאיש עני וכמובן גם לא לאיש עשיר. אסור לקחת שוחד. "וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". במקרה ובית משפט חייב נאשם ולאחר זמן אחד השופטים מלמד עליו זכות חובה להחזיר את הנאשם למשפט חוזר. ואולם אם הנאשם יצא זכאי ולאחר זמן אחד השופטים מוצא אותו חייב לא מתקיים משפט חוזר והנאשם יקבל עונשו מידי שמיים. על הדיינים ככלל ועל כל אדם בפרט להתרחק מדברי שקר.

יג.    מצוות נוספות: "אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר",  אסור לקלל שופט וכן מנהיג. לכן אסור לקלל את נשיאת בית המשפט העליון וכן את ראש הממשלה (ואשתו??!!) גם אם לא מסכימים עם דיעותיהם.

יד.    כל שבע שנים חובה על החקלאים לא לעבוד את השדות (שנת שמיטה) ובשנה זו יש זכות לעניים לקחת את הגידולים. בנוסף, מוזכר בפרשת במקביל לחובת יום המנוחה בשבת, חובה על כל אדם לעבוד ששה ימים ולא להתבטל. מסופר על בן גוריון שבימים הראשונים של הקמת המדינה באה אליו הסתדרות העובדים וביקשה לקצר את שבוע העבודה  מששה ימים בשבוע לחמישה ימים, בתגובה אמר בן גוריון "שקודם יעבדו יום אחד כמו שצריך ואז נדבר".

טו.    מצוות העלייה לרגל מוזכרת בפרשה ובה חובה על בני ישראל לעלות לירושלים בחג הפסח, בחג הקציר (חג השבועות) שיש להביא ביכורים לבית במקדש ובחג האסיף (סוכות) שאז אוספים את התבואה מהשדה.

טז.    איסור בשר וחלב. בתורה מופיעה האיסור "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שלש פעמים והסיבה היא שלושה איסורים. הראשון, כפשוטו, אסור לבשל ביחד גם אם לא אוכלים. השני שאסור לאכול בשר וחלב והשלישי שאסור בהנאה זאת אומרת שאסור לסחור בבשר וחלב שבושל ביחד (בעל מסעדה)

יז.    הקב"ה מבטיח לבני ישראל שישלח מלאך לפניהם על מנת שישמור עליהם ולהנחות אותם לארץ ישראל ומזהיר את בני ישראל שישמעו בקולו ובמידה וישמעו בקולו הקב"ה ילחם עבורינו ויגרש את העמים שישבו בארץ ישראל (האמורי,החתי,הפריזי,הכנעני, החיוי והיבוסי). בנוסף ה' מזהיר אותנו של לעבוד את אליליהם ולא לעשות כמעשיהם אלא להשמיד ולהרוס את כל פסיליהם. "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם:  כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם"
יח.    הקב"ה אומר לבני ישראל ששחרור הארץ יתבצע לאט ולא במהירות כדי שלא יווצר מצב בו מצד אחד האויבים לא יהיו בארץ ומצד שני בני ישראל לא הספיקו ליישב את הארץ ובמצב זה חיות רעות ישתלטו על השטח וכן חלק מהשטח יהפוך שממה. "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת:  פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.  מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ". ושוב חוזרת ההזהרה לא להתחבר לגויים ולעבוד את אליליהם.

יט.    הקב"ה אומר למשה שמשה,אהרן, נדב ואביהוא (בני אהרן) וכן שבעים מזקני ישראל  שיגשו אל ההר ויעמדו בתחתיתו, ולמשה אומר שיעלה לבדו אל ההר. משה כותב את כל דברי התורה (מתחילת ספר בראשית ועד לקבלת התורה), בונה מזבח  ושנים עשר מצבות כנגד שנים עשר השבטים ושליהם מקריבים הבכורות זבחים וקורבנות. משה מקריא לבני ישראל את התורה ותגובת העם היא "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". קודם כל אמרו בני ישראל נעשה (נקיים) ואחר כך נלמד את מהות המצוות.

כ.    משה עולה אל הר סיני לאחר מתן תורה והפעם המטרה היא לקבל את שני לוחות האבן עליהן כתובים עשרת הדברות. משה עולה למשך ארבעים יום וארבעים לילה בהם לא אכל ולא שתה אלא למד את עיקרי היהדות. יהושע משרת משה ומי שקיבל את המנהיגות לאחר מות משה, מתלווה אל משה וממתין לו עד שיירד מההר.

"אמרי אמיר"
 
1.    "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כ"א , א) - אמרו חז"ל: כשאדם בא לפני בית-דין של מעלה, שואלים אותו בתחילה: "נשאת ונתת באמונה?", ורק אחר כך שואלים אותו: "קבעת עתים לתורה?". ללמדך, שאם אין אדם מקיים את הדינים שבין אדם לחברו, אין ערך לקביעת עתים לתורה שלו...

2.    "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (כ"א , י"ט) - אמרו חז"ל (בבא קמא פה ע"ב) "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא" – רשות ולא מצווה, כי אילו הייתה זו מצווה, אסור היה לרופא לקבל שכר, שכן אמרו (עירובין ל"א, א): "מצוות לאו ליהנות ניתנו".

"ורפא ירפא" – על הקב"ה נאמר (טו, כו): "כי אני ה' רופאך" – פעם אחת, ואילו אצל רופא בשר ודם נאמר: "ורפא ירפא" – שתי פעמיים. כי רופא בשר ודם אינו מרפא בבת אחת ועל החולה לבוא אליו פעם אחר פעם. ואילו רפואת ה' כהרף עין, בבת אחת ורפואה שלמה (הרב מנחם הכהן)

אירועים היום לפני

כ"ה שבט תש"ב 12.2.1942  נתפס ונרצח בת"א מפקד הלח"י  "יאיר" (אברהם שטרן).
"יאיר", אברהם שטרן היה המפקד הנערץ של ארגון המחתרת הלח"י (לוחמי חרות ישראל) בגיל צעיר הצטרף להגנה, פרש והצטרף לארגון האצ"ל על רקע חילוקי דעות עם הנהגת ההגנה ביחס לבריטים. בתחילת מלחמת העולם השניה התקבלה החלטה באצ"ל להקפיא במקצת את הפעולות נגד הבריטים החלטה לה התנגד שטרן ולכן הנהיג קבוצה של פורשים והקים את מחתרת הלח"י אשר המשיכה בפעולות התקפיות כנגד הבריטים (ואף פתח במגעים עם האיטלקים והגרמנים מה שהעמיד את הלח"י כקיצונית מבין ארגוני המחתרת). הבריטים הציעו פרס כספי גדול בסך של 1000 לירות שטרלינג למי שיביא לתפיסתו ואכן הוא נרדף הן על ידי האנגלים והן על ידי היהודים. תמונתו התנוססה במודעות ובעיתונים. יאיר נדד ממקום למקום ובידו מזוודה ובה מיטה מתקפלת וספר תנ"ך, לן במקלטים וברחובות אפלים, היות והימצאות בדירה, היתה בגדר סכנה.

בדצמבר 1941 אסרה המשטרה הבריטית חברים מהמחתרת, ידידים ועוזרים קרובים של יאיר. משהתהדק המצור על יאיר, הוצע לו מקלט, אך הוא סרב. חששו היה, שייחשב הדבר להפסקת המאבק שהכריז ולפירוק המחתרת. הבולשת הבריטית הצליחה לגלות את מקום מחבואו של יאיר.  ביום חמישי, 12 לפברואר 1942, כ"ה בשבט תש"ב הגיעו שוטרים בריטים לבית ברחוב מזרחי ב' מס. 8 בשכונת פלורנטין בת"א,  בשעה 11.00 לערך,  והקיפו את הבית מכל עבריו. קציני משטרה עלו לגג הבנין, חדרו לחדר בו שהה יאיר ומצאו אותו כשהוא מתחבא בארון, לאחר שנתפס הוציאו משם אשה צעירה, שהיתה מביאה ליאיר מזון,  ואשר היתה נתונה למעקב, אשר גילה את מקום מחבואו.  אל הדירה הובאו שתיים מדיירות הבנין שתשמשנה עדות, למהלכו החוקי של החיפוש.  מפקח הבולשת, מורטון, אשר נקרא לדירה, הציג בפני שתי השכנות את תמונת יאיר והנשים נתבקשו לזהותו.  הנשים לא זיהו את התמונה ויאיר הושאר תחת שמירה בבית.
מאוחר יותר נורה ע"י המפקח מורטון, בראשו מאחורי גבו כשהוא כבול בידיו. מורטון תירץ את הרצח, בהתנגדותו  של יאיר למאסר ובנסיון לברוח. אברהם "יאיר" שטרן נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק, עוד באותו היום, בחסות בלשים, צנחנים ושריון בריטי, שהקיפו את בית העלמין. סיבות תפיסתו לוטות בערפל עד היום. אברהם שטרן חיבר סיפורים ושירים כשהידוע בהם "חיילים אלמונים" הפך להמנון האצ"ל והלח"י. בנו שנולד לו לאחר מותו הינו שדרן הטלוויזיה יאיר שטרן.

כ"ז שבט תשנ"ז 4.2.1997  אסון המסוקים בשאר ישוב.
בתאריך זה המריאו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר מבסיס מחניים ליד ראש פינה. המסוקים יצאו לעבר מוצבי צה"ל בדרום לבנון ובהם היו לוחמים בדרכם לשהייה בלבנון. לפני חציית גבול ישראל לבנון, היו צריכים שני המסוקים להיפרד, ולהיכנס בנפרד לשטח לבנון. לפני מתן אישור לחציית קו הגבול, ערכו הטייסים בדיקת כיבוי אורות. כנראה במהלך הבדיקה לא הצליחו הטייסים לראות זה את זה והתנגשו. 73 לוחמים ניספו, שמונה אנשי צוות אוויר ו- 65 חיילים וקצינים.

אחד מהמסוקים נפל ליד בית ששימש כבית הארחה (צימר) שלמרבה המזל היה ריק באותה שעה. טייס המסוק השני ניסה לבצע נחיתת אונס ואולם התרסק בשדה פתוח בפאתי הישוב, ליד בית הקברות של קיבוץ דפנה. למקום האסון הוזנקו מיד כוחות חילוץ ופינוי מכל אזור הגליל. בשטח הוצב חדר פיקוד מיוחד ממנו ניהלו את פעולות החילוץ. מעל מקום האסון נורו פצצות תאורה שבחסותן פעלו הרופאים, אנשי יחידת זיהוי החללים של הרבנות הצבאית, וחיילי היחידה לסילוק פצצות. היה זה האסון הכבד ביותר בתולדות חיל האוויר, ויום זה  הוכרז כיום אבל לאומי.

כ"ט שבט ת"ש 8.2.1940  פורסמה הפקודה להקמת גטו לודז'.
גטו לודז' היה השני מבין הגיטאות שהוקמו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר בימי הביניים היו שליטים אשר כינסו את כל היהודים במקום אחד והידוע והראשון שבהם היה הגטו בוונציה שבאיטליה. על הבסיס הרעיוני הזה החליטו הגרמנים כחלק מחשיבה שלהם על הפתרון הסופי לאמץ מודל זה. מטרות הקמתן של הגטאות כפי שהוסברו על ידי הגרמנים היה למנוע הפצת מחלות מדבקות על ידי היהודים,  ריכוז היהודים כדי לפקח על תנועותיהם, הפרדה בין האוכלוסייה המקומית ובין היהודים. בנוסף כוונת הגרמנים היתה שעל ידי צפיפות היהודים במקום תחל תמותה גדולה. ואכן התושבים בגטו סבלו ממחלות, מרעב ותמותה גדולה וכמובן היה קל יותר לרכז אותם ולשלוח אותם הן למחנות ההשמדה והן למחנות העבודה בכפייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 672,000 תושבים, מתוכם כ- 233,000 יהודים ולמעלה מ- 60,000 גרמנים. לודז' היתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה מנצ'סטר הפולנית. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר מהם עסקו במקצועות ייצור שונים, בעיקר בענפי הטקסטיל.  ב- 8 בספטמבר 1939 , הגיעו כוחות הכיבוש הנאצי לעיר ומיד  החלו מיד במסע רדיפות נגד היהודים, ורבים נתפסו ברחובות ונלקחו לעבודות כפייה שונות שהיו מלוות בדרך כלל השפלות קשות והתעללות פיזית. בו בזמן פרסמו הגרמנים שורה של צווים בדבר נישולם של היהודים מחיי הכלכלה כגון הגבלת כמות הכסף המותרת ואיסור לעסוק בענפי ייצור שונים, כגון טקסטיל ותעשיית העור. הגרמנים אסרו גם על התפילה בציבור ואילצו את היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת ובחג. כמו כן, חויבו  היהודים לענוד על זרועם סרט שרוול צהוב, שהוחלף בתוך זמן קצר בטלאי צהוב.
 
ב- 8 בפברואר 1940 פורסמה הפקודה הרשמית על הקמת הגטו והחל תהליך העברת היהודים. בתחילה החלו הגרמנים בהעברה מסודרת ומתוכננת של היהודים על פי רחובות ואזורים, אבל עד מהרה התברר להם שהתהליך יימשך זמן רב והם החליטו לזרז את ההעברה על-ידי טרור שהגיע לשיאו בין 6 ל- 7 במרס 1940. באותו הלילה פרצו הגרמנים לדירותיהם של היהודים והעבירו אותם אל הגטו מתוך נקיטת צעדים קשים של אלימות, ובתוך כך נרצחו כמה מאות יהודים. היום ההוא כונה "יום חמישי העקוב מדם". לאחר מכן עברו כמעט כל היהודים אל הגטו.

ב- 1 במאי 1940 נסגר הגטו רשמית. שטח הגטו הוקף גדרות שלאורכן הוצבו זקיפים מיחידות המשטרה והם נצטוו לירות בכל מי שיתקרב אל הגדר. רבים מתושבי הגטו נורו מאש הזקיפים הללו. הגטו בודד לגמרי מן העיר והיהודים נותקו מן העולם החיצוני. בהתחלה היו ניסיונות להבריח אל הגטו בעיקר מצרכי מזון, אבל עד מהרה פסקו, בייחוד עקב הנפקת כסף מיוחד לגטו, כסף שהיה חסר כל ערך מחוץ לגבולותיו . הגרמנים אילצו את היהודים למסור להם את כל הכסף המזומן שהיה בידיהם ובתמורה קיבלו כסף של גטו. כך גזלו מן היהודים את כל כספם, ואלה נעשו תלויים בהם לחלוטין. כמו בשאר הגיטאות גם בגטו לודז' הוקמה מועצת היהודים – "היודנראט"  שבראשו עמד חיים רומקובסקי  כפי שנקרא "המלך חיים" ששלט בגטו ועל פיו "יישק כל דבר" והיה מבחינצ הגרמנים  האדם הנכון אשר "סיפק את הסחורה". רומקובסקי האמין שעל ידי עבודה יוכלו היהודים להתקיים ולהציל את עצמם ולתת מענה למצוקה הכלכלית החריפה שאליה הגיעו היהודים. ואכן הגטו בלןדז' הצטיין בארגון העבודה, בהישגי הייצור ובהיקפו

לאחר שהתברר לגרמנים שאי אפשר לגרש את היהודים מלודז' ויש להוסיף ולהחזיק את הגטו. הוחלט להרחיב את בתי החרושת והיהודים חויבו לממן בעצמם את אחזקתם בעיקר על-ידי העבודה. עד אותו הזמן פעלו בגטו כ- 17 מפעלים בעיקר מפעלי חייטות, ההזמנות היו ארעיות ומספר העובדים קטן. לצורך הרחבת העבודה בגטו הוחלט להביא אל הגטו מכונות שונות, לדאוג לקבלת הזמנות חדשות ורבות בעיקר משלטונות הצבא ולהפעיל את כל המפעלים שהיו בגטו ולא פעלו עד אותו הזמן. תמורת העבודה המפרכת שנעשתה בתנאים קשים מנשוא קיבלו היהודים מעט אוכל ושכר זעום.
הגרמנים העניקו לרומקובסקי סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפנימים, ובעיקר בארגון העבודה. רומקובסקי הבין את חשיבותה של העבודה להמשך קיומו של הגטו וכבר באפריל 1940, לפני סגירת הגטו, הציע במכתב לראש העיר להעסיק אלפי עובדים בגטו ועל ידי כך לממן את החזקת הגטו.  באחד הנואמים שנשא אמר "שבגטו יש מכרה זהב... יש לי 40,000 ידיים עובדות" כל השנים הטיף לתושבי הגטו להשתלב בתהליך העבודה. מאמץ רב ותושיה הושקעו בארגון העבודה, ובתוך זמן קצר נפתחו בתי חרושת רבים.
 
בינואר 1942 החלו הגירושים למחנה ההשמדה חלמנו, ע"פ רשימות שוועד היהודים ("היודנרט") נאלץ להכין, ועד חודש מאי 1942 הוצאו מלודז' ונרצחו בחלמנו 55,000 יהודים. בתחילת ספטמבר 1942 ערכו הגרמנים את "אקציית הזקנים והילדים" – שילוחם של 20,000 ילדים, זקנים וחולים להשמדה בחלמנו. העצוב מכל הוא שראש היודנרט נאלץ לשכנע את המוני הגטו למסור את הילדים והזקנים בלא התנגדות, כדי שהאקציה (הגירוש) יעבור בשקט ובלי קורבנות רבים עוד יותר. להלן תיארו נאומו  מתוך אתר של סמינר הקיבוצים,  אוסף תעודות מהשואה
http://www.smkb.ac.il/aha/content/Projects/shoaa/teudot/Romkovsky_neum.htm

"...על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן : "אחי ואחיותי, תנו לי אותם ! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…" (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)… אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה : "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף ! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…
לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ- 9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.
יש לנו בגיטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה : "תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ומי מותר להציל. השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו…

לאחר אקציה זו נפסקו הגירושים מהגטו עד לחיסולו ב-1944.

ל' שבט תרנ"ו  14.2.1896 הרצל מפרסם את ספרו "מדינת היהודים".
ספר זה הוצג לראשונה בחלון הראווה של חנות קטנה בווינה בשמו המלא – "מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים"  הספר נכתב בגרמנית ונדפס תחילה ב- 3,000 עותקים, אך תוך כמה חודשים הפך לרב מכר, ותורגם לעברית, לאנגלית, לרוסית, לצרפתית, לרומנית ולבולגרית. בחיבורו "מדינת היהודים" מציג הרצל פתרון לבעיית היהודים – ומציע פתרון חדשני ומהפכני לבעיה זו, תכנית להקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בהסכמת המעצמות של אותה תקופה וכחלק מן הפוליטיקה הבינלאומית. הרצל הדגיש, כי פתרון לאומי מדיני של בעיית היהודים הוא הפתרון היחידי,  והוא צורך חיוני לעם היהודי. הרצל הבין, כי האנטישמיות באירופה מושרשת כה עמוק בלב העמים, עד שאין לצפות לביטולה בזמן סביר כפי שהוכח במשפט דרייפוס.

הרצל גם הכיר בכישלון רעיון האמנציפציה, שהבטיח ליהודים שוויון זכויות אזרחי וחברתי אך לא התממש במציאות של אנטישמיות גוברת ושנאת יהודים. הרצל האמין, שהיהודים יוכלו להשתלב בעולם ולהתקבל בקרב העמים רק בתנאי אחד: בתנאי שהם יתאחדו ויפעלו למען הקמת מדינה יהודית ריבונית. רק אז ורק כך יוכלו היהודים להשתלב במשפחת העמים. עם פרסומו של הספר הגיעו תגובות שונות: רוב היהודים במערב אירופה גם המשכילים וגם החרדים דחו את "מדינת היהודים" של הרצל כרעיון מרחיק לכת ובלתי מעשי. גם בקרב המנהיגים ואנשי הרוח במזרח אירופה היו תגובות שליליות ולגלגניות לתכניתו של הרצל. אך רבים מאוד מ"חובבי ציון וגם צעירים וסטודנטים יהודים, קיבלו בהתלהבות את הרעיון שביטא "מדינת היהודים". כשנה לאחר פרסום "מדינת היהודים" גם המלגלגים הבינו כי טעו. הספר "מדינת היהודים" לא נכתב מלכתחילה כחיבור שנועד לפרסום לכלל הציבור, אלא כקובץ מסמכים שכתב הרצל לנדבנים יהודים גדולים, ובהם הברון הירש ומשפחת רוטשילד ואולם הם דחו בתחילה את רעיונותיו. אז החליט הרצל, כי עליו לפנות אל העם היהודי כולו. לשם כך התחיל הרצל בעבודת העריכה של המסמך.

"מדינת היהודים" של הרצל היא תכנית תמציתית אך מפורטת למדינה היהודית הנכספת, והיא מקיפה את כל תחומי החיים: חברה ועבודה, תעשייה והתיישבות, משטר וחוקה, צבא, דגל, תרבות, שפה ודת ועוד. הרצל מעלה את השאלה, היכן תקום מדינת היהודים האם בישראל או בארגנטינה  אך מדגיש כי ארץ ישראל היא "מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת. שֵם זה כשלעצמו עשוי להיות בשביל עמנו קריאה כובשת לבבות" להלן שני קטעים מספרו המתייחסים למגורי העובדים ושעות העבודה (לקרוא, ולגחך במקצת על הנאיביות) . מעונות הפועלים... יוקמו בניהול עצמי. אינני מתכוון בשום פנים לקְסַרְקְטִינֵי הפועלים (=מגורים דמויי מחנה צבא) העגומים של כרכי (=ערי) אירופה, ולא לבקתות העלובות… אלא בתים נפרדים על גינותיהם… הנוף יעורר את הכישרון הרענן של אדריכלינו הצעירים… בית הכנסת יעמוד בו נשקף למרחוק, כי הרי רק האמונה העתיקה היא שליכדה אותנו. (בניגוד לכל המצטטים את הרצל שטוענים שדגל בהפרדת הדת מהמדינה) וכן בתי ספר לילדים, בתים מאירי פנים, בהירים, יפים לבריאות, עם כל אמצעי ההוראה החדישים.

בנוסף לכך בתי ספר להשתלמות מקצועית... בתי בידור לעם... יום העבודה הרגיל הוא יום בין שבע שעות! (כנראה החוזה לא חזה את שיעבוד ההי-טק)  אין זאת אומרת, כי רק שבע שעות ביום ייגדעו עצים, תיחפר אדמה, תוסענה אבנים... לא, יעבדו ארבע עשרה שעות. אבל גדודי העבודה יחליפו אלה את אלה מדי שלוש שעות וחצי שעות… כשלוש וחצי שעות רצופות יכול אדם בריא לבצע עבודה מרוכזת מרובה. לאחר הפסקה של שלוש וחצי שעות אותן הוא מקדיש למרגוע, למשפחתו, להשתלמותו המודרכת הריהו שוב רענן לחלוטין. כוחות עבודה כאלה יכולים לחולל פלאות... מאידך, מי שעובד יותר משבע שעות, מקבל בעד עודף הזמן עודף שכר בכסף מזומן (שעות נוספות) ... אנו רוצים לעודד את השאיפה לחיסכון... עודף הזמן שמעל ליום שבע השעות אסור שיארך יותר משלוש שעות... והעולם אך אז יראה, עד כמה עם חרוץ אנחנו... הנשים לא תורשינה בשום פנים לעבוד עבודה קשה... נשים הרות פטורות מכל עבודה... את הילדים אנו מחנכים כבר מלכתחילה, כפי שאנו מבקשים שיהיו...(לקרוא ו...)

ל' שבט תשס"ח  6.3.2008 רצח שמונה מתלמידי ישיבת מרכז הרב
בסביבות השעה 8:30 בערב הגיע מחבל תושב שכונת ג'אבל מוכאבר לישיבת מרכז הרב,  ישיבה המזוהה כישיבת הדגל של הציונות הדתית שבשכונת קריית משה שבירושלים. המחבל הצליח לעבור בשער הישיבה כשהוא מסתיר רובה מסוג קלצ'ניקוב ובמחסניות רבות. מיד שנכנס למתחם הישיבה פתח באש והרג שניים מהתלמידים, משם נכנס לספריה שבאותה העת היו שם עשרות תלמידים אשר שקדו על לימודם. המחבל המשיך במסע ההרג שלו ורצח עוד כששה תלמידים ופצע כ-8 תלמידים תוך שהוא עובר בין הספסלים  ומחפש תלמידים כדי לירות בהם.

תלמיד ישיבה בשם יצחק דדון מיד כששמע את היריות עלה על גג אחד המבנים וארב למחבל וכשזה יצא ירה בו ופגע בו. זמן קצר לאחר מכן הגיע דוד שפירא , סרן בצה"ל הגר בקרבת מקום  כששמע את היריות רץ לישיבה וירה גם הוא לעבר המחבל מהיריות האלו נהרג המחבל.

א' אדר א' ת"ר 5.2.1840 "עלילת דמשק"
"עלילת דמשק" היתה אחת מעלילות הדם המפורסמות במאה ה-19 שהופצה בעקבות היעלמותו של נזיר נוצרי ומשרתו לאחר שביקרו בשוק היהודים בדמשק. אנשי המנזר טענו שהיהודים חטפו ורצחו את הנזיר. השלטונות המוסלמים בעידודו של הקונסול הצרפתי  טענו שהיהודים רצחו אותם על מנת להשתמש בדם שלהם עבור אפיית מצות לחג הפסח. לצורך כך אף "תפרו" תיק על ראשי הקהילה והצליחו באיומים ובעינויים גדולים לשכנע מספר יהודים ובהם בנו של אחד הרבנים להשמיע ברבים שאכן היהודים רצחו את הנזיר. בעקבות העלילה החלו רדיפות של היהודים ורבים נפגעו וחלקם נשלחו לבית הכלא. רק התערבותם של מספר יהודים בעלי השפעה עולמית כמשה מונטיפיורי והברון רוטשילד אשר עזרו לחשוף את השקרים שוחררו היהודים מהכלא והחלה רגיעה ביחס התושבים המקומיים ליהודים.