פרשת בית הקברות ממילא והמאבק להקמת מוזיאון הסובלנות

תגיות

בסוף שנות התשעים החלו יזמים ביצירת קשר עם עיריית ירושלים, בינהם מרכז מוזיאון ויזנטל במטרה להקים מוזיאון סובלנות לכבוד האדם ולסובלנות, עם מטרה חינוכית בעיר רגישה כמו ירושלים

סיכום (ע"י עידו וינטר) הרצאה של פרופ' יצחק רייטר

נראה את הנושא בכמה פנים:

פן אחד - ראיית מוזיאון הסובלנות כחלק מהמאבק על הנוף הזהותי והסמלי של העיר, לאור המאבק של המוסלמים לייצוג בפן הציבורי.

פן שני: סדר עדיפויות. מה קודם למה. האם כבוד האדם, כבוד המת קודמים לצרכים כמו פרויקטים של מוזיאון.

פן שלישי: זכויות המיעוט בישראל, זכות המוסלמים להכרה ולייצוג, וזכות הווקף המוסלמי

תכנון מוזיאון הסובלנות:

התכנון של מוזיאון הסובלנות הוא של פרנק גהרי. בסוף שנות התשעים היזמים בקשר עם עיריית ירושלים, הם מרכז מוזיאון ויזנטל, שחלק ממנו מוקדש לשואה אך דרך נושא הגזענות. הם רצו לפתוח שלוחה בירושלים. היתה התנגדות והוחלט שהמוזיאון לא יוקדש לשואה, אך כן לכבוד האדם ולסובלנות, עם מטרה חינוכית בעיר רגישה כמו ירושלים.

היזמים בחנו מסר מקומות. העירייה הכווינו אותם למגרש החניה ברח' הלל. לא בטוח שהיזמים ידעו שבעבר זה היה בית קברות שכן לא רואים מה יש מתחת לבית הקברות. גהרי תכנן 7 קומות של חניה והיה צריך להיות ברור שהם יגלו שכבות של קברים.

כשהתוכנית הוגשה היא אושרה מבלי שהוגשה אף התנגדות של ארגון מוסלמי.

כשהם חופרים, ב 2004, הם מוצאים, לפי גדעון סולימאני, 1000 שלדים של מוסלמים, עם הפנים למכה. סולימאני העריך שיש עוד אלף קברים.

אז מגיעים לשטח אנשים מהתנועה האסלאמית, עם צלמים, וברור ליזמים שתגיע פניה מבג"צ, והם מתיעצים גם עם רייטר, שהציע ללכת לגישור. רייטר הציע שאגף במוזיאון יוקדש לבית הקברות עם אוצר מוסלמי. וכך המוסלמים יקבלו ייצוג בציבוריות הישראלית.

רייטר פנה למגשר, אולם נודע לרייטר שהשייך ראיד סלאח לא יסכים לשום פשרה. השופט שמגר שלח לגישור אולם המוסלמים לא הסכימו לשום פשרה.

המוסלמים פנו לבית המשפט העליון כי הם חשבו ששם יש הכי הרבה אוזן קשבת לצרכיהם, ויקבלו שם צו הפסקת עבודות, ובית המשפט יראה את הצרימה של הקמת מוזיאון לסובלנות על בית קברות. בית המשפט לא סבר כך ולא נתן צו הפסקת עבודות.

על בית הקברות
זה האיזור המרכזי שבו קברו, לפחות החל מהמאה השביעית, כל מיני קבוצות. בכיבוש הפרסי ב 614 נקברו כאן אלפי נוצרים. גם מוסלמים שנרצחו על ידי הצלבנים, גם צלבנים שנהרגו בקברות. באיזור הספציפי של המוזיאון הקברות הם בני 300 שנה מקסימום. אך במכלול בית הקברות הוא בעל חשיבות מאוד גדולה מבחינה היסטורית.

השאלה היא אם כל חלקה מהעבר היא בעלת משמעות היום. השאלה היא מה המשמעות של נגיסה בבית קברות לצורך פיתוח.

עם השנים, בתקופה העותמאנית בית הקברות הצטמצם ונגסו בו עוד קודם, כך גם בתקופה המנדטורית. ב 1948 ממילא היא תחת שליטת ישראל. בשנות ה 50 ירדן מחתה באו"ם על פגיעה בבית הקברות ממילא.

ב 1964, ראש עיריית ירושלים, מרדכי שלום, פונה לקאדי הראשי, ומבקש ממנו פאתווה שאפשר להפוך את רוב בית הקברות לפארק ציבורי, עם דשא ועצים. זה בעצם גן העצמאות. הקאדי לבקשתו הוציא פתווה שהוא מוציא את הקדושה, למעט חלקה אחת. לפי פאתווה זו העירייה מתחילה לבנות גן. כי בגן אתה לא יורד לעומק ולא הורס קבורה. אפשר להעתיק קברים. כך עשו בגן העצמאות בת"א, שהזיזו קברות וריכזו אותם ב"פוסטוקיה".בית הקברות הממלוכי בממילא
עיריית ירושלים הקימה את בית אגרון, ואת ביה"ס הניסויי, בית המהנדס, על חלקות היסטוריות של בית הקברות. כך גם החניון.

הטענות של התנועה האסלאמית בבג"צ:
מבחינת המוסלמים, הם רואים במוזיאון עוד ניסיון ציוני למחוק את העבר המוסלמי של הארץ. בעתירות היה ניסיון להחזיר את הווקף לידיים מוסלמיות. הטענה היא שכל בית קברות, כמו כל אתר קדוש, הוא תחת מחלקת ההקדשים של הווקף, וכך גם בשטר של 164 דונמים מ 1938 רשומים תחת הווקף, והם לא מכירים בחוק נכסי נפקדים. ווקף, על פי חלק מתפיסות השריעה, הוא הקדש בעל אופי נצחי ואסור לגעת בו, לא למכור ולא למשכן.

היה ניסיון לתבוע את הווקף כאן מחדש. זה נעשה, במקביל לעתירה לבית המשפט העליון, כשהם ראו שהעליון לא מוציא צו הפסקת עבודות, הם הגישו תביעה לבית הדין השרעי, והם ביקשו מינוי למותאוואלי, לנאמן על ההקדש. הקאדי הוציא מינוי לשני אנשים, שמזוהים עם הפלג הצפוני, כנאמנים, והוא מורה להם לטפל בנכס. הם רצו להשתמש בכך כתקדים לדרוש את יתר נכסי הווקף.

בית הדין השרעי:
בכירים איסלאמים הבינו שזו היתה טעות לפנות לבית המשפט העליון, והיו צריכים רק לפנות לבית הדין השרעי.

הם הביאו אנשים נכבדים שטענו שקרוביהם קבורים שם. בית המשפט העליון ראה בכך חוסר ניקיון כפיים, שהם פונים לערכאה אחרת. זו אחת הסיבות שבית המשפט העליון היה נחרץ לטובת היזמים, בגלל שהיה ניסיון עקיפה. ואז, היתה התערבות גסה של רשות שיפוטית אחת באחרת. ולכן, העליון פסל את ההחלטות שהתקבלו בבית הדין השערי, וסירב לקבל את העמדה של בית הדין השרעי העליון, למרות שהוא הראש הרוחני השרעי בישראל.

כך שבגלל טעויות טקטיות של המוסלמים הוא ספג מהלומות מבית המשפט העליון, שהתערב בסמכויותיו וראה במערכת השרעית כלא ידידותית וכהולכת יד ביד עם התנועה האסלאמית.

השאלה ההלכתית: האם מותר לבנות על בית קברות?
המסקנה של רייטר היא שיש דעות לכאן ולכאן בשריעה. אי אפשר לומר שהשריעה מתירה לבנות ואי אפשר לומר שהיא אוסרת. אחת השאלות היא כמה זמן לוקח לקבורה להירקב. דעה אחת היא שנה, יש דעות של 36 שנים. יש גם שאלה מהי גופה.

בכיר אנשי הדת המוסלמים בארץ, הקאדי אחמד נטור, טען שאסור להזיז, אך בית המשפט העליון אמר שיש דעות שונות.

[הרשות הרוחנית הדרוזית החליטה לפני כמה שנים שהם יושבים 7 ימים על מת ולא 3 כמו שתמיד ישבו, וזה שינה את התקשי"ר לגבי חופשה]

תקדימים:
התקדים המפורסם ביותר הוא מלון פאלאס:
ב 1988 היה פסק דין, כשהשיח ראיד פאלאס עתר נגד ראש העיר, על זה שהוא סולל כביש דרך בית קברות באום אל פאחם. מאיר שמגר השאיר את ההחלטה לאחמד נטור, הקאדי השרעי, הכביש שם נסלל. רייטר מצא, שראיד סלאח, בהיותו ראש העירייה, הזניח את בית הקברות באום אל פאחם, וסלל שם כביש נוסף דרך בית הקברות. כך גם שד' ירושלים ביפו הם בעצם כביש שג'מאל פחא סלל על בית קברות.

מלון פאלאס:
ב 1925 חאג' אמין אל חוסייני בנה את המלון על שטח בית הקברות. פרופ' יהושע בן אריה סבר שבתקופת המנדט בית הקברות היה מתוחם והיה אפשר לבנות את המלון מחוץ לו. גדעון ביגר סבר שהוא לא היה מתוחם.

מכל מקום, האופוזיציה לחוסייני, נשאשיבי, עתרה נגדו לבית הדין השרעי אז. עורך הדין של חוסייני אמר בדיון, נכון, זה היה בית קברות, אך יש בשריעה דעות בעד בנייה על בית קברות.
אז הוחלט שמותר להנות מאדמת בית קברות שהיא 'מודריסה', שזה בית קברות נמחה. השאלה מה זה 'נמחה'.חזית מלון פאלאס לשעבר

צילום: רון פלד

טענות של אקדמאים וארגונים חברתיים שתמכו בעמדת המוסלמים:
כללו גם רבנים בעד זכויות אדם, הרפורמים. הם גם חששו למעמד בתי קברות יהודים בעולם. מדינת ישראל רוצה לשמר בתי קברות יהודים באירופה, ומה יקרה אם שם ירצו להרוס קברים יהודים.

בקהיר יש עלייה לרגל לקבר ר' יעקב אבוחצירא ויש חשש לשלמות הקברות שם. השאלה היא איך תיראה החלטה לבנות מוזיאון על בית הקברות.

לפני כמה שנים עלתה שאלת המנהרה מעיר דוד לכותל, האיראנים הסירו את המעמד של קבר אסתר ומרדכי באיראן, ואמרו שגם אנחנו נסיר את המעמד של אתר לאומי לקברים היהודים.
עלתה עוד סוגיה, האם שופטים ופרופסורים יקבעו בשאלות דתיות.

טענות היזמים:
ההתנגדות היא פוליטית. הם הצביעו על סדר היום האיסלאמי והראו שבסוגיות שונות אתרי הקודש הם רק כלי.

אכן, אחד הנימוקים של בית המשפט להתיר היה שלאורך השנים לא ראינו שאף מוסלמי מנסה לשקם לטפח או לסדר את בית הקברות.

בנוסף, שכבר יש חניון במקום. בנוסף, אין לקבורים כיום קרובי משפחה שעולים לקבר.

התקדים מבית החולים ברזילי באשקלון: בית המשפט העליון נימק את דחיית העתירה של המוסלמים גם בכך שיש כאן קברים סמויים מהעין, שהתגלו באקראי תוך כדי עבודות. זה לא היה בית קברות ידוע. יש בכך בעייתיות, שכן זה לא בדיוק היה גילוי אקראי.

יש בעיה עם התקדים, כי בית חולים הוא למטרה של חיי אדם ומוזיאון לא. בנוסף, באשקלון זה באמת היה אקראי, גילוי הקברים, ודובר במספר מועט של קברים.

עונה על שאלות:
ב 1950 מד"י החליטה לראות בכל הווקף העותמאני, כרכוש נפקד, שכן ההנהלה נפקדת. המוסלמים טוענים שהציבור שנהנה מהווקף עדיין כאן. בן גוריון נתן הוראה למכור נכסי נפקדים לקרן הקיימת.

לגבי הפאתווה מ 1964: יש טענות שהוא הורשע בשחיתות, וטוענים שהוא וקאדים אחרים שנתנו פאתוות לעיסקאות קיבלו שוחד מהיזמים, וכך גם טאהר חמאדה. אגב – קאדי לא אמור לתת פאתווה. הוא שופט. טאהר נתן להחלטה שלו תואר של 'החלטת פסק הלכה', שנועד לטשטש אם זו פסיקה או הלכה. אחמד נתור טען, שאני עכשיו הקאדי ואני נותן דעה חדשה.

המבנים שנבנו אחרי 1964 – עיריית ירושלים, אחרי שהיא קיבלה היתר הסרת קדושה היא השתמשה בו גם להקמת מבנים. חאג' אמין לא הוציא פאתווה. הוא נקרא המופתי הגדול, אבל הוא לא ראה את עצמו כסמכות הלכתית. עורך הדין שלו ציטט בבית הדין השרעי אז דעות קודמות.

הרעיון להקים את היכל המשפט באתר בית הספר הניסויי נפסל לאחר שנעשו שם חפירות הצלה וגילו שגם בתוך בית הספר יש קברים.

בחיפה – יש בית קברות ליד מסגד איליסטיקלל, ליד שדרות המגינים, שם קאדי נתן פתווה שניתן להקים שיכון שחלק מהדירות, 14 מתוך 70 ייועדו למוסלמים, כי הקברים שם נמחו ולא נשתמרו. אך הועד המוסלמי בשנות ה 70 נלחם ביוזמה הזו, ועד היום, למרות שיש פסק דין שאפשר לבנות את הפרוייקט, הוא טרם נבנה בגלל החשש מאלימות.

יש ספרון של יצחק רייטר, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, בשם 'מקום מבטחו של אללה? פרשת בית הקברות בממילא ומוזיאון הסובלנות, המאבק על הנוסף הסמלי והפיסי'