ערב משוררים בירושלים

הדפס

ונפתח בנימה עגנונית: 

ייסורים הרבה עברו בני ישראל: נמלטו בעור שיניהם ממצריים, רגלם צבתה ותפחה, את המן ליקטו בקושי, ומתו באלפיהם כשהתחשק להם בשר.

כן, הייסורים ממרקים את הנפש הלוך ומרק, אבל למה, למען השם, להעמיס על כתפינו הדלות ועל פנינו הצרובות משמש-סיני ייסורים נוספים?

הפתיחה השירית הזאת התנגנה לי בראש כשהוזמנתי לערב משוררים במוסד כלשהו בירושלים. לא, לא הוזמנתי להקריא מיצירותיי. כדי להקריא צריך קול צלול אך מעט מדוכא, עיניים בורקות-אבל מעצבות, וחיוך עגמומי נבואי. מעט עצבות משוררית יש בעולם וכדי להידבק בה ,החלטתי להיענות להזמנה. החדר שבו התכנסנו היה מואר באור פלורוסנטי בוהק. נקבצו ובאו בו משוררים:מכנסי קורדרוי דהויים,שמלות משנות הארבעים, וכובעים מסוגים שונים ומשונים. המשוררים בירכו איש את רעהו בכוונה רבת הגיגים,ומילים רבות-מעוף התפזרו בחלל. מנחה הערב כחכח בגרונו וקטע את ים ההגיגים. "התכנסנו כאן" הוא אמר "כדי להקריא מהיצירות המשובחות שנהגו ונכתבו בדם ליבם של משוררינו. והפעם התכנסנו כדי לדעת איך יצירה נולדת ומהם התהליכים שמלווים אותה. אבל לפני הכול מר תיאודור טל, האחראי לתקציב ערב זה ישא כמה מילים." תיאודור טל, עסקן טיפוסי, קם ונאם על חשיבות מוסד השירה וסיכם: "אנחנו, בירושלים, מאמינים בחשיבותה של התרבות לנצח נצחים. וגם אם ייגזר על משורר שימות ברעב, הרי שיצירתו תישאר לדורי דורות, וכמובן שאנו, שליחי הציבור נעשה הכול כדי לא לגזור חרפת רעב על מוסד זה." מחיאות כפיים קלושות נשמעו. "ועכשיו, אם תסלחו לי מאוד" אמר תיאודור "יש לי הזמנות נוספות להיום." והלך. המנחה הזמין את בת- דור- נפשי -עורגת. בהתחלה חשבתי שהוא מקריא שיר, אבל אז עלתה אל הבמה מישהי שהייתה שייכת לשם המפואר הזה. היא החלה להקריא ממחברת מטונפת. הקשבתי לה כשהיא השוותה בין עצב הלידה לעצב היצירה. בפאתוס סיפרה על הכאבים ,על הצירים. על היצירה שנולדת ,כרוכה בחבל של דם, על כאב הפרסום. היה לי משהו דחוף לשאול אז רכנתי לזו שישבה לידי בפנים רציניות ואמרתי: "תגידי, מה זה השטויות האלו? תיכף היא תגיד שצריך להניק ולהחליף טיטולים את השיר אחרי שזה נולד. וחוץ מזה", נחרתי בבוז, "היא הייתה בכלל בהיריון שהיא מדברת ככה? כי אם כן, היא כבר צריכה לדעת ששירה לא כותבים תחת צירי לחץ." זו שישבה לידי לא מצאה לנכון להגיב על דבריי,היא זקרה את אפה והוסיפה להקשיב. הבת דור ירדה מהבמה והמנחה הרעיף עליה שבחים ואף ציין ש"אף הוא חוטא לעיתים בכתיבה, וכשתשרה עליו הרוח גם הוא ישמח להקריא מפרי עטו", ובכך שחרר אותנו להפסקה קלה. נמלטתי החוצה לנשום קצת אוויר, ואת מי פגשתי שם אם לא את יוסי המר, חבר ילדות שהיה נוהג לפוצץ יחד אתי פצצות סירחון בשיעורי חשבון. "מה אתה עושה כאן, יוסי?" שאלתי אותו ובחנתי בעיון את כיסיו. לא מצאתי זכר לפצצות סירחון. יוסי נראה מבוהל מאוד. הזכרתי לו מי אני והוא אמר שהוא מזהה טוב מאוד,רק שלו לא קוראים כבר יוסי. הוא החליף לנתנאל מדבר ומאז טפו טפו עסקי השירה הולכים לא רע. אמרתי לו שיפסיק לקשקש,ושבטח יש לו איזה פצצונת כדי להרוס להם את הערב. "אני עברתי הרבה" הוא אמר לי בפנים מיוסרות. "ואני כבר לא עוסק בשטויות האלו." מישהי עברה לידינו בשמלה משנות הארבעים והחמיאה לנתנאל -מדבַר על הפרסום האחרון שלו ב'צפונה'. ראיתי שמיוסי לא ייצא לי כלום טוב אז חזרתי לחדר. ים מילים רגש מסביבי.כל דיאלוג התנגן כפואמה, ולאף אחד לא היה שם נורמאלי. בני היה בנימין. אתי הפכה לאסתר בפתח. דבורת הים התהלכה בעיניים חולמניות, וחשק להעיף סטירה מילא אותי כשפגשתי בניגון קמאי, וגיליתי שזה אינו השיר אלא המשורר. ההפסקה נקטעה, המנחה-חוטא בכתיבה שוב הקדים מילים, ואז יוסי המר עלה על הבמה. המנחה הציג אותו בכבוד גדול וחשתי רחש של התעלות חולף בקהל. נתנאל מדבר-יוסי המר החל להקריא. הוא זעק בפאתוס שלא היה מבייש את נעמי שמר על הכמיהה המיוסרת-איך לא. על הלב החצוב והרוטט,על צערו כצער הרכבת כשהיא גוהרת מעל מסילה והשיירה עוברת, שיכורה. או משהו כזה. ואני עוד חשבתי פעם שהוא בחור טוב, יוסי המר,חשבתי שיגדל ויועיל כמהנדס פצצות. אבל יוסי עמד מולי, כמעט בוכה, וכל הקהל משתתף אתו. צער הרכבת נמשך ,יוסי המר הוסיף לדקלם, כשמשהו מוזר החל לעקצץ אותי. הרגשתי את העקצוץ עולה מכפות הרגליים , עולה ועולה, חולף מעל הברכיים, וכשלא יכולתי לעצור עוד בעצמי השתחרר ממני גל של צחוק אדיר. געיתי בצחוק. ויוסי מדבר לא ידע איפה להניח את עצמו. אף אחד לא חיפף אותי משם וגם לא קיללו אותי, מצד שני המבטים המאוסים של כולם גרמו לי להבין שאני לא בנביאים וגם לא במשוררים, למקרה שהייתה לי איזו כוונה. יצאתי בראש מושפל אל האוויר הירושלמי הקפוא כמרגריטה. כוכבים נפלו מעלי,שמחה ופיוטית מתמיד פסעתי לביתי.