על חומותייך הפקדתי שומרים

הדפס

"איזו מתנת יומולדת קונים לקשיש ירושלמי שיש לו הכל?" שאלתי את עצמי יום אחד, כאשר סבי יצחק עמד לחגוג במזל טוב את יום הולדתו השבעים. אמא שלי הפתיעה עם רעיון מקורי: "למה שלא תכיני לסבא אלבום תמונות?"

חומות ירושלים

זה המקום לספר כי במשך השנים שחלפו אסף סבא שלי כמות לא מבוטלת של תמונות, אך לא חשב אף פעם לסדר אותן באלבום. כך נערמו להן בתוך קופסא ישנה עשרות תמונות מצהיבות מן הימים שסבא שלי היה תינוק, דרך בר-המצווה ומהימים שעשה כלוחם במחתרת לח"י ועד ימינו. איש מאתנו, בני משפחתו היקרים, לא זכה בעצם אף פעם לראות את כל התמונות שהיו חבויות במשך השנים בתחתית הקופסא.

"אלבום תמונות!" התלהבתי, "רעיון נהדר!"

עוד באותו יום "נחתתי" אצל סבא וסבתא אחוזת התרגשות ומרץ, וכשסיפרתי להם מה בתוכניותי, חייכה סבתא מאוזן לאוזן ואמרה "הגיע הזמן". סבא לעומת זאת עיקם את האף ותהה: "בשביל מה זה נחוץ?"

"זה נחוץ!" אמרתי ושלפתי בזהירות את קופסת התמונות. פתחתי אותה והתחלתי למיין את התמונות. פעם אחר פעם נהניתי לגלות את אמא שלי כילדה קטנה; את סבא לבוש מדי לח"י עם רובה ביד;  את סבתא בשמלה פרחונית על ראש הר ועוד.

לאחר כמה שעות הבנתי שייקח לי הרבה יותר זמן משחשבתי למיין את כל התמונות ולסדרן באלבום. ראשית, מדובר היה בהמון תמונות, ושנית לא לכולן היה מוצמד הסבר ברור מאחור אודות המצולמים, מתי צולמה התמונה ובאיזה אירוע. הבנתי שעלי להסתמך על זיכרונם של סבא וסבתא.

חודשים ארוכים ביליתי בביתו של סבא, מנסה להתחקות אחר התמונות הישנות. יומולדת 70 כבר חלף עבר לו, אבל סבא, שבינתיים התלהב מכל העניין, הודיע כי לא אכפת לו לחכות עד יומולדת 71 והעיקר שהמתנה תהיה מוכנה.

במהלך מיון התמונות גיליתי דבר שלא ידעתי על המשפחה שלי, והוא שפעמיים בשנה באופן קבוע, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח, היו יוצאים סבא, סבתא וכל הילדים (שבעה במספר) לטייל בארץ ישראל. 

תמונות ישנות בשחור-לבן לימדו אותי שבפסח תשי"ט, למשל, הם היו בעין גדי, בסוכות תשכ"ג הם בילו במירון, בשנת תשל"א הגיעה המשפחה לחלוב את הפרות במשק של יסודות, ובתשל"ט נאספו כולם לרמת הגולן.

את הטיולים הנפלאים האלה תיעדה המצלמה הביתית הפשוטה, שליוותה אותם בנאמנות לכל טיול. פיתוח תמונות באותה עת היה יקר מאד ולכן, כך למדתי ממספר התמונות הממוצע, היה 'תקציב הצילום' לכל טיול נע בין 2 ל-3 תמונות. 

והנה, טיול אחד היה שונה לגמרי – הטיול המשפחתי בחול המועד לירושלים בתאריך לא ידוע. במקום שתיים או שלוש תמונות, צולמו בטיול זה לא פחות מחמש תמונות, וכולן מציגות דבר אחד בלבד: חומת העיר העתיקה.

"למה לבזבז חמש תמונות על חומה אחת," שאלתי את עצמי, "כאשר כל השנים 'התקמצנו' על כל צילום?" 

התבוננתי היטב בתמונות, מחפשת משהו אחר שצולם בטיול הזה – בית, נוף, מעיין - אך כלום: בכל התמונות מופיעה החומה, כשבשתי תמונות בלבד מצולמים גם בני המשפחה. למה? מי שחושב שסבא וסבתא התרגשו למראה חומת העיר, חייב לדעת כי שניהם נולדו בירושלים וגרו בה כל חייהם, כך שמראה החומה היה בוודאי רגיל בעיניהם.

הר הבית - חומות ירושלים

ניגשתי לסבא. "למה חומות?", שאלתי, מציגה בפניו את התמונות. סבא קימט את מצחו והתרכז, אחר כך קרא לסבתא. "רִיפקֶה", שאל, "באיזה חוֹל-המוֹייֶד טיילנו בירושלים?" סבתא לקחה את התמונות לידיה, הביטה בהן ומיד אמרה: "יצחוֹק, אתה לא זוכר? זה היה בחול-המוייד, ישר אחרי שכבשנו את העיר העתיקה".

"אחרי ששת הימים" היא הסבירה לי, "החלטנו לקחת את הילדים לטייל בצד המזרחי של ירושלים. זה היה הצד שאנחנו, סבא ואני, זכינו לראות, אבל הילדים שנולדו אחרי שנת 1948 ידעו תמיד 'ששם זה הירדנים' ואסור להתקרב". 

"אבל למה צילמתם את החומה חמש פעמים?" התעקשתי, "הלא באותן 19 שנים שבהן היתה העיר חצויה, עדיין ראיתם אותה מצדה המערבי". 

סבתא הביטה שוב בתמונות, מהנהנת לאיטה. "אינני זוכרת", הודתה לבסוף, "את באמת צודקת, לא מובן למה צילמנו כל הרבה את החומה". 

היא הושיטה את התמונות לסבא והוא שב ועיין בהם. "רגע, אני זוכר", הוא התרגש פתאום, "כשצילמתי את התמונות האלה, לא צילמתי את החומה, אלא משהו אחר לגמרי".

זו היתה הפתעה מוחלטת בשבילי. "מה זאת אומרת?" שאלתי, "הרי לא רואים בהן שום דבר אחר".

"תסתכלי טוב", חייך סבא והצביע על הנדבך העליון של החומה.

פתאום ראיתי אותם. 

על חומותייך מגדל דוד...

אנשים קטנטנים, כהים ומטושטשים, נראו עומדים בין שיניות החומה ההיסטורית של ירושלים. "אלה חיילים יהודים", אמר סבא, "במשך 19 שנים חלמנו לחזור אל העיר העתיקה, אל הצד המזרחי של העיר, אל הר הזיתים, אל הכותל המערבי. במשך 19 שנים נראו רק לגיונרים ירדנים על החומות האלה וצלפו עלינו. כשראיתי את החיילים היהודים על החומה לא האמנתי שסוף סוף זכינו אנו להיות שם למעלה ולא הם. חששתי שזהו חזיון חד-פעמי, כאילו חלום שתיכף יתפוגג, והאצבע, שכל כך נזהרה לא 'לבזבז' תמונות כל השנים כמו שראית, לא יכלה להפסיק לצלם את מראה העיניים המרגש".

ליום הולדתו ה-70 קיבל סבא שלי במתנה שני אלבומי תמונות (אחד לא הספיק), ובהם כל מסכת חייו המרתקת.

מעשיית האלבומים למדתי רבות על סבא ועל המשפחה שלי, אבל הלימוד הגדול ביותר שלי היה להבין מה רואות עיניו של יהודי ירושלמי, העומד נרגש מול חומת העיר העתיקה אחרי 19 שנות געגועים.