סיפור גבורתם של אסירי המחתרות מאיר פיינשטיין ומשה ברזני

תגיות

פרשת גבורתם והקרבתם של משה ברזני ומאיר פיינשטיין מהווה חלק ממסכת הפעולות של לוחמי האצ"ל ולח"י בפעולות כנגד הבריטים והערבים בסמוך לקום המדינה

מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים

בתקופת השלטון הבריטי בארץ (1948-1917), בעקבות הפגיעות של הערבים בישוב היהודי והתגברות המתח ביחסי הישוב עם הבריטים – נקטו לוחמי האצ"ל ולח"י בפעולות כנגד הבריטים והערבים. הבריטים הגיבו ביד קשה, ביצעו מעצרים ומאסרים של חברי המחתרות ואף העלו לגרדום 13 מהם. פרשת גבורתם והקרבתם של משה ברזני ומאיר פיינשטיין מהווה חלק ממסכת זו.
קברם של מאיר פיישנטיין ומשה ברזני בהר הזיתים

צילום: רון פלד

משה ברזני נולד בעיראק בב' תמוז תרפ"ו (14 ביוני 1926) למשפחה מרובת ילדים, עמה עלה ארצה בגיל שש. בשל מצבה הדחוק של המשפחה סייע בפרנסתה, וכנער הצטרף ללח"י והשתתף בפעולות חבלה ומיקוש. משה נתפס ב-9 במרץ 1946 בירושלים בסמוך למחנה שנלר הבריטי כשברשותו רימון יד, עמו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית הבריטית.

מאיר פיינשטיין נולד בט' תשרי תרפ"ח (5 באוקטובר 1927) בעיר העתיקה בירושלים להורים ממוצא רוסי. למד בישיבת "עץ חיים" בה כיהן הרב אריה לוין כ"משגיח". מאיר התייתם מאביו בגיל צעיר ועל כן סייע בפרנסת המשפחה. את אימוניו הראשונים עשה במסגרת ה"הגנה". בגיל שש-עשרה הצטרף לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי לאחר שזייף את גילו, ועם שחרורו מהשירות הצטרף לאצ"ל. מאיר היה נהג רכב המילוט, בפעולת פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים שבוצעה ב-30 באוקטובר 1946 ונועדה לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים. התחנה פוצצה אך במהלך המילוט פתחו הבריטים באש שפצעה אותו קשה. עקבות הדם הסגירו את מאיר לידי הבריטים, ובמהלך הטיפול בו נאלצו הרופאים לכרות את ידו.

שני חברי המחתרת נשפטו בשני משפטים נפרדים, במהלכם סירבו לשתף פעולה עם השופטים ולהכיר בסמכות בית הדין הצבאי הבריטי לדון אותם. לאורך המשפט ובמהלך הקראת כתב האשמה עיין משה בספר תנ"ך. הוא נשא הצהרה קצרה בגנות הבריטים והתריס כלפיהם: "בתליות לא תפחידונו". לאחר הקראת פסק הדין קם על רגליו ושר את "התקווה" בקול רם. מאיר עיין במהלך המשפט בכתבי ז'בוטינסקי וגם הוא נשא הצהרה בגנות הבריטים תוך שהוא מאזכר את השואה: "האותנו תפחידו במוות? אותנו, שבמשך שנים האזנו לשקשוק גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה". המשפחות ואישי ציבור רבים פנו לשלטון הבריטי בבקשת חנינה לשניים, אך הבקשות נדחו.

שני הנידונים שהו באותו תא-נידונים למוות בבית הכלא המרכזי בירושלים, כדי שמשה יוכל לסייע למאיר הפצוע בידו. ביוזמת חברי שתי המחתרות שבתוך הכלא, בהסכמת הנידונים ובאישור מפקדי המחתרות שבחוץ, הוחלט לסכל את ביצוע גזר הדין. המסרים הועברו בין היתר באמצעות פתקים המוטמנים בקליפת בננה שהוכנסה אליהם בסל המזון היומי. התוכנית הייתה לבצע פעולה כ"מעשה שמשון" - להחדיר לתאם שני רימונים, ובבוא פמליית הבריטים להעלותם לגרדום, השניים ישליכו רימון אחד לעבר הבריטים ועם השני יתאבדו.

אסיר לח"י אליעזר בן-עמי הרכיב בין כתלי הכלא שני רימונים בתוך תפוזים שאת תוכנם רוקן ואת קליפתם סגר בעדינות. ה"תפוזים" הוברחו לתאם בין המצרכים שהועברו אליהם בסל המזון.
הכניסה אל מוזיאון אסירי המחתרות במגרש הרוסים

צילום: רון פלד

המתח היה עצום, השניים נקרעו בין לחץ המשפחות שהתחננו שיחתמו על בקשת חנינה ובין רצונם להיות נאמנים לדרכם. יום לפני ביצוע פסק הדין, מאיר פיינשטיין נעתר וחתם על בקשת החנינה, תוך שהו מציין כי הוא עושה זאת רק כדי להרגיע את משפחתו וללא אמונה כי גורלו ישתנה.

ערב ההוצאה להורג, ב' באייר תש"ז (21 באפריל 1947), ביקר בתאם הרב יעקב גולדמן (1986-1906) רב בתי הסוהר בתקופת המנדט מטעם הועד הלאומי. לבו כאב עליו בשל הפגישה עם שני בחורים צעירים רגע לפני מותם. להפתעתו עמדו מולו, שני בחורים נחושים שביקשו סליחה ממשפחותיהם, אך אמרו כי הם הולכים בראש מורם לקראת גורלם. הרב אמר: "אתם מבקשים סליחה, והרי במקום שהרוגי מלכות עומדים, אין איש יכול לעמוד".

הוא המשיך ותיאר את המעמד: "נפרדתי מהם סמוך לשעה 11 בלילה, לאחר שיחה ערנית ממושכת בדברים העומדים ברומו של עולם: קידוש השם, גבורה יהודית בתולדות עמנו ומותו של שאול המלך, אשר נפל על חרבו למען כבוד ישראל... השיחה התנהלה בפרוזדור הקטן שלפני התא בו היו סגורים. הוציאו אותם מן התא בבגדים אדומים ועמדנו בפרוזדור שם עמד סרג'נט בריטי ששמר עליהם. הם אמרו לי: "אנחנו רוצים שתודה לסרג'נט, הוא בחור טוב, הוא התייחס אלינו יפה." (הרב יעקב גולדמן, שילוב עדויות, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות- ירושלים).

הרב ביקש להתפלל עמם ביחד את תפילת "אדון עולם" ובעקבות הצעתו של משה הם שרו אותה. הרב גולדמן התרגש מהמעמד והחליט, כי עליו להיות נוכח עמם לפנות בוקר בשעתם האחרונה, דבר שלא היה מקובל. הם ניסו בטיעונים שונים לשדלו שלא יגיע, אך הוא שלא היה מעורב בתוכנית, חשב כי הם רוצים להקל עליו ולכן עמד על דעתו, כי היה לו חשוב שהפנים האחרונות שהם יראו יהיו פני יהודי-אוהב. הם הבינו כי לא יוכלו לבצע את אשר תכננו, כאשר הרב עומד בסמוך, ולגלות לו את תוכניתם לא יכלו, הרי הוא יתנגד לה, משום קדושת החיים.
חדר התליה, הגרדום, במוזיאון אסירי המחתרות

צילום: רון פלד

לאחר שהרב יצא מתאם על מנת לחזור לפנות בוקר, העביר מאיר פינשטיין ל"סרג'נט הבריטי הטוב" תומס הנרי גודווין ספר תנ"ך בתמונות, וביקש ממנו לסור לקצה המסדרון כדי שלא יפגע. בתנ"ך רשם מאיר את מילותיו - מילותיהם האחרונות:"בצל הגרדום, 21.4.47, לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידים, מאשר לחיות עם ידים למעלה. מאיר פיינשטיין".

השניים חיבקו אחד את השני, כאשר הרימון בין לבבותיהם, וכנראה שרו את ה"תקווה". כאשר נשמע קול נפץ עמום, הבינו חבריהם בכלא כי יד הבריטים לא תהיה בהם.