סיור במערת צדקיהו

הדפס

100 מ' מזרחה משער שכם, ומתחת לחומת העיר, יש דלת ברזל ירוקה וצנועה המובילה אל אחד המקומות המרשימים והמסתוריים בירושלים – מערת צדקיהו. זוהי מערה מלאכותית מן הגדולות ברחבי ישראל: 230 מ' אורכה, 100 מ' רוחבה המרבי, 9,000 מ"ר שטחה, 15 מ' גובהה הממוצע ובמרכזה מעיין פועם אחד. היא עוברת מתחת לרובע המוסלמי ומגיעה עד למנזר האחיות ציון שבוויה דולורוזה, צפונית להר הבית, ונחפרה עד היום רק בחלקה.

את השם מערת צדקיהו קיבלה המערה בשל הסיפור התנ"כי המתאר כיצד ברח צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, מירושלים לכיוון יריחו (שם נתפס), לאחר שהבבלים כבשו את העיר (שנת 586 לפסה"נ): "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלֶךְ, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה" (מלכים ב' כ"ה, א'-ד').

טקס פתיחת ארועי חמשושלים במערת צדקיהו

אמנם יש מי שיפקפק בזיהויה של מערה זו כמערת המפלט של צדקיהו, שכן על פי הכתובים צדקיהו ברח דרך שער בין החומותיים המצוי בדרום העיר ואילו מערה זו מצויה בצפונה, אך למרות הספקות באשר לזיהויה המדויק של המערה בהקשר זה דבקה בה מסורת זו. היה זה רש"י שהוסיף ופירש את הפסוקים וכך כתב: "ומערה והלכת מבית צדקיהו עד ערבות יריחו, וברח לו דרך המערה, וקב"ה זימן לו צבי, הולך על גג המערה מחוץ לעיר, ורדפו הכשדים אחר הצבי, וכשהגיע לפתח המערה בערבות יריחו, היה צדקיהו יוצא וראוהו ולכדוהו". סופו של צדקיהו היה רע ומר כאשר בניו הוצאו להורג אל מול עיניו ולאחר זאת נוקרו עיניו. המעיין הפועם שבלב המערה (שאסור לשתות ממימיו) מכונה "מעיין דמעות צדקיהו המלך" בשל בכיו של המלך על בניו - אגדה רודפת אגדה.

המעיין שבלב מערת צדקיהו

המערה כונתה בידי יוספוס פלביוס מערת המלכים בשלהי תקופת בית שני, וחכמי התלמוד (במאה השלישית) הזכירו אותה בתלמוד הבבלי (עירובין סא, ב). רש"י, בפירושו למקרא, סיפר כי הייתה מערה גדולה שהובילה את המלך צדקיהו בברחו מירושלים, ובמדרש מוזכרת מערה "גדולה כמערה שברח בה צדקיהו מלך יהודה" (תנחומא, במדבר א', ט'). על פי מסורת מוסלמית מן המאה העשירית, הגאוגרף הירושלמי אלמקדסי מספר כי במערה זו נבלעו דווקא קורח ועדתו. כינויים נוספים שלהם זכתה המערה הם מערת המלכים, מע'רת אל-חג'ר (מערת האבנים), ומע'רת אל-כיתן (מערת הכותנה) - כפי שכונתה בידי ההיסטוריון הירושלמי בן המאה ה-15 מוג'יר א-דין.

המערה נחסמה ככל הנראה במאה ה-11 בידי הפאטימים או במאה ה-16 בזמן בניית חומות העיר העות'מאניות בידי סולימן המפואר. הסיבה להסתרת המערה היא כנראה הפחד שמא ייכנס האויב אל המערה ויפרוץ דרכה אל העיר.

כבר בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19 ניסו ללא הצלחה החוקרים עלי סמית ואדוארד רובינסון לאתר את הכניסה למערה, אך נכשלו בניסיונותיהם. בשנת 1847 ניסה את מזלו הארכאולוג המפורסם קלרמון גאנו אך כקודמיו, נכשל.

היה זה דווקא האמריקני ד"ר ג'ימס טרנר ברקלי (שעל שמו שער ברקלי בכותל המערבי, סמוך לעזרת הנשים), שמצא וחשף את המערה לראשונה אחרי מאות שנים.

הכניסה למערת צדקיהו - ירידה אל מתחת לרובע המוסלמי

בבוקר חורפי אחד בשנת 1854 יצא ברקלי לטיול סביב החומה הצפונית עם בנו בכדי לחפש את כלבו של חברו, שנעלם באזור שער שכם. ברקלי ובנו שרקו לכלב וחיפשו אותו לשווא, כאשר לפתע בלב השפכים שלמרגלות החומה הבחין הבן בבור עמוק שנוצר כתוצאה מזרימת מי הגשמים, ואז להפתעתם הרבה נשמעו קולות נביחה מוכרים מן האדמה.

כעבור יומיים יצאו מן החומות ברקלי ושניים מרעיו בלבוש ערבי מקומי, לפני סגירת השערים, הסתתרו בבית קברות סמוך עד רדת החשכה, ואז נכנסו אל המערה. הם מצאו בקצה המערה שלד אדם, כמה כתובות עבריות וערביות וכן חריתות צלבים, מה שמעיד על שימוש בה בתקופה הצלבנית.

ממש באותן שנים של אמצע המאה ה-19 פרצה מלחמת קרים בין האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית ובנות בריתה צרפת, אנגליה וסרדיניה. קטע מעניין מאוד המקשר את מערת צדקיהו לתקופת המלחמה ממחיש מצוין את אשר התרחש בירושלים של אותה תקופה, ממש בסמוך לחשיפתה המחודשת של המערה:

"והעת הזאת היתה מלחמת השולטאן וקיסר ענגלאנד (אנגליה) עם קיסר רוסלאנד (רוסיה) יר"ה (ירום הודם). והמה בבואם החוצה, ראה אותם שומר שער שכם מהלכים על כלי זין ויהיו בעיניו כמרגלים. לקחם על הפחה (המושל) של ירושלים והבאשא שלחם אל הקונסול שלהם החוסים תחת קונסול עסטרייך (אוסטריה) ירום הודו. אמר להם הקונסול 'הלא ידעתם גם שמעתם כי עת מלחמה היא ולמה לא יראתם לנפשיכם לעשות דבר גדול כזה, הלא משפט מוות הוא' ולאחר מכן נתנם במשמר עד חצי היום. אחר כך קראו אותם ועמדו לפניו והצדיקו דבריהם וישבעו כי כנים הם ולא מרגלים. וראש הרבנים נתן תעודה עליהם וישלחם לחופשי".

פסטיבל האור 2010 - מערת צדקיהו

בשנת 1864 נכנס למערה החוקר צ'רלס ווילסון (שעל שמו קשת ווילסון המפוארת, בכניסה למנהרת הכותל), אשר תיאר את החציבה בה ואף הכין תכנית כללית של המערה. הוא היה החוקר הראשון אשר קישר בין מערת צדקיהו למערת ירמיהו הנמצאת מול מערת צדקיהו, בצדו השני של הכביש, והציע כפי שמקובל היום על רוב החוקרים כי שתי המערות השתייכו בעבר למכלול אחד אשר נותק כאשר נבנתה החומה הצפונית של ירושלים. אחריו הגיעו לירושלים חברי משלחות הסקר הבריטיות (ה-P.E.F - Palestine Exploration Fund ), וביניהם קלוד רינייה קונדר והרבט.

אין ספק שאת פרסומה השיגה המערה עם ביקורו של גדול חוקרי ירושלים במאה ה-19, הלוא הוא הבריטי קפטן צ'ארלס וורן, שהגיע אל העיר בשנת 1867 דרך נמל יפו (וורן הוא שפיקד בשנת 1888 ללא הצלחה על חקירת פרשת ג'ק המרטש בלונדון). וורן, שהיה אף הוא חבר המשלחת הבריטית לחקר ארץ ישראל, היה גם חבר מסדר הבונים החופשיים (מאסונים) והקים בירושלים את הלשכה הראשונה של המסדר יחד עם האמריקני רוברט מוריס. באחד מלילות מאי 1868 קיימו השניים במערה טקס מאסוני בנוכחות הקונסול הפרוסי ומלחים וקצינים מאנייתו של וורן, שהיו אף הם חברים במסדר. לאור נרות חדרה חבורת הגברים למערה, וכאשר מצאו בה אולם מתאים למטרתם (כיום הוא מכונה אולם הבונים החופשיים) הסבו משטח קטן למזבח וקיימו את הטקס. הבונים החופשיים ראו בהתכנסות יחידה זו את שובה של הבנייה החופשית לארץ הקודש, לאחר שהפסיקה להתקיים מאז תקופת הצלבנים, כ- 700 שנים קודם לכן. מאוחר יותר ועד לשנת 1947, קיימו הבונים החופשיים עשרות טקסים במערה, ובשנת 1969 חידשו את הטקסים בה. וורן מצא במערה ציור קיר שהוא ייחס לתקופה האשורית (מאות שמינית-שביעית לפסה"נ). בציור נראו שני כרובים וכנפיים, אולם לצערנו הרב הועברה האבן לאנגליה. בנוסף, הספיק וורן למפות בצורה מדויקת את המערה.

בעקבות עבודתו של וורן במערה הגיעו הרפתקנים וסקרנים רבים אל העיר, כדוגמת הסופר מארק טווין (סמיואל לנגהורן קלמנס בשמו המקורי) שהיה אף הוא בונה חופשי, וניסו להיכנס אל המערה עד שנאסרה הכניסה על ידי השלטונות העות'מאניים. הסיבה לאיסור זה נבעה, ככל הנראה, מן העובדה שמבקרים רבים שהילכו בה טעו בדרכם. ובהקשר זה מסופר על פקח אחד שחפץ להיכנס אליה וכדי לא לתעות בה הביא עמו פקעת של חוטים. את קצהו האחד של החוט הוא קשר לפתחה של המערה, ונכנס אליה תוך שהוא מתיר את החוט מן הפקעת. כך הלך בה לאורכה ולרוחבה, וכשרצה לשוב כרך את הפקעת ויצא בשלום. כמו כן מספר דיינארד בספרו "מסע בארץ הקדם" שנכנס למערה עם חבריו בשנת 1880 ועשו להם סימנים בכניסתם כדי שידעו דרכם החוצה.

מערת צדקיהו - הכניסה אל אולם הבונים החופשים

יהודי ירושלים החלו אף הם להתעניין במערה ומסתוריה, וסיפורי גבורה לצד סיפורי אימה החלו להיכתב:

"אז הלך רבי אליעזר שו"ב (שוחט ובודק) ואחוזת מרעיו, כעשרה אנשים בחורים ולקחו איתם כלי זין, מפחד שמא ימצא שמה חיות ונחשים ועקרבים. גן חבלים לקחו כמאה אמה, למדוד עד כמה הגיע מהלכם. ונכנסו למערה ואבוקות של אור בידם. ועלו הרים וירדו בקעות, גדולים ונוראים מאוד,  עד כי כלתה מידת החבל. ופתאום שמעו קול המון מים רבים אדירים. וכמעט טבלו במים רגליהם ויחרדו האנשים חרדה גדולה, ויתמהו איש לרעהו. ומיד חיש מהר ברחו החוצה".

הגדיל לספר יהודי אחר: "והאיש אשר נכנס לתוכה ויתעה בה לא ישוב, כי לא ידע את הדרך הטובה ללכת בה. וזו המערה מתפשטת במחילות הארץ עד ליריחו. וקרה פעם אחת אשר אישה זקנה נכנסה אל המערה ולא חזרה עוד ומיום זה עשתה הממשלה [העות'מאנית] דלת ברזל סגורה למען לא ייכנס שם שום אדם".

המערה נפתחה שוב לקהל בימי המנדט הבריטי (1920-1948). בתקופת מלחמת העולם השנייה נבנה בה קיר בטון ובתוכו נתיב מסומן עמודים כדי שיוכל לשמש מקלט במקרה של הפצצת העיר בידי כוחות גרמניה ואיטליה. המערה נסגרה למבקרים לאחר כיבוש העיר בידי הלגיון הירדני.

בשנת 1924 נחקרה המערה בידי הקצין הבריטי סרן מונקטון, שמצא על אחד מקירותיה גילוף ראש אדם המוקף עיגול, כנראה מן התקופה הרומית-ביזנטית.

מערת צדקיהו - אולם הבונים החופשים

למה דווקא כאן?

מערת צדקיהו נוצרה ככל הנראה מפעילות קארסטית של המסת אבן גיר. במשך השנים הורחבה המערה על ידי פעולות חציבה שנעשו בה, החל מתקופת בית ראשון, דרך התקופה החשמונאית והביזנטית ועד לתחילת המאה ה-20, כאשר נחצבו ממנה בשנת 1907 אבני מגדל שעון האבן שהוצב בסמוך לשער יפו בידי העות'מאנים. השעון הוסר בשנת 1922 בידי הבריטים בפקודתו של מיג'ור רונלד סטורס, שייזכר כמי שקבע כי בתי ירושלים יצופו באבן ירושלמית, דבר המתקיים עד היום, והוא אשר נותן לעיר את צביונה המיוחד.

בוני ירושלים הקדמונים בחרו לחצוב בה מכמה סיבות: ראשית, החציבה בתוך מערה מאפשרת עבודה רצופה לאורך כל השנה ובמשך כל שעות היום בשל הגנה משמש ומגשם שהיא מספקת; שנית, האבן שבה רכה ונוחה לחציבה וסיתות; שלישית, היא קרובה לאתרי הבנייה בירושלים. האבנים שנחצבו במערה נחלקו לכמה סוגים: אבן הקעקולה - אבן גיר רכה מאוד ודומה לנָארֽי, מיזי יַהוּדֽי - אבן גיר קשה ששימשה בעיקר את היהודים תושבי ירושלים החדשה, מיזי אחמר (מיזי אדום), ומֶלכֶּה שהיא אבן-גיר סמיכה, רכה ונוחה לחציבה ובה השתמשו בעיקר למבני מלכות. יתרונו של הסלע בתוך המערה הוא שמלבד היותו קל לחציבה, הרי שמיד לאחר חציבתו נראית האבן לבנה ובוהקת, אולם לאחר חשיפתו לשמש הופך צבעו לאפור בהיר כדוגמת השיש האיטלקי, ובנוסף לכך האבן מתקשה במקצת. באבן כזאת נבנו מבנים לא מעטים בירושלים של ימי הבית השני, ביניהם הר הבית הסמוך.

חשוב לציין שאם אכן השתמשו במערה כמקור חציבה לבניית המקדש השני בתקופת הורדוס, הרי שהחציבה נעשתה על פי כללי בניית מקדש שלמה המוזכרים במלכים א' פרק ו': "וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע, נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַּרְזֶל, לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ". כלומר, ללא שימוש בכלי מתכת. איסור שימוש בכלי מתכת בבניית המקדש, בהם משתמשים בזמן מלחמה והרג, מקורו דווקא בספר שמות פרק כ': "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ". סוג הסלע שבמערה מתאים לסוג בנייה זה אך את האמת ייתכן שלא נדע לעולם.

החציבה במערה החלה כנראה על פני השטח בסביבות שער שכם והתקדמה בהדרגה לכיוון דרום-מזרח, מתחת לעיר העתיקה. נראה שהחוצבים במערה בימי קדם הלכו בעקבות חללים קארסטיים שהיו קיימים כבר במערה, ומשום כך היא מתפרסת לכיוונים רבים וחצובה במפלסים שונים.

את האבנים חצבו הבונים באיזמלים ובקרדום חפירה, כאשר כיוון החציבה היה מן הכניסה תוך התקדמות כלפי פנים המערה, ובמקומות מסוימים חצבו גם מלמעלה וגם מלמטה וגם מן המרכז לשוליים. פני המערה שהיו נמוכים יותר הועמקו עד לגובה של ארבעה מ'.

 על אף שאין תיארוך מדויק של כל שיטות החציבה במערה ניתן לראות בה שיטות חציבה האופייניות לימי בית ראשון, ובעיקר שרידי טכניקות של ימי בית שני המצויים קרוב לפני שטח המערה.

השיטה הנפוצה ביותר במערה הייתה שיטת הזוויות, שבה נחצב קיר המערה בזווית של 45 מעלות לערך. כמו כן ניתן למצוא במערה שימושי חציבה נוספים כמו שיטת העמודים היוצרת סדרות של עמודים עם תעלות הפרדה ביניהם, שיטת חלונות שבה נלקחות האבנים מן הקיר ומותירים כוך, מעין חלון ועוד. במקומות מסוימים נעשתה החציבה בשיטה של ביקוע האבן בעזרת יתדות. היתדות הוכנסו לאבן על יד קדיחה, ואחר כך יצקו עליהן מים וגרמו להתרחבותן - דבר שהפעיל לחץ על האבן וביקע אותה.

את שרידי החציבה, ריבועים ומלבנים בקירות ובתקרה, רואים לכל האורך. אותן אבנים היסטוריות היו מן המשובחות בעיר: צבען הלבן הזכיר שיש, והקלות שבה ניתן היה לעבד אותן העניק להן את הכינוי הערבי מֶלכֶּה. בנוסף כונתה המערה גם מע'רת אלקטאן - מערת הכותנה, כי בעבר שימשה כנראה לאחסון כותנה, או בשל צבען הלבן של האבנים.

ירידה ארוכה מובילה לאולם הבונים החופשיים. האנגלים שהגיעו לכאן כאמור באמצע המאה ה-19 האמינו שמכאן לקח שלמה המלך אבנים לבניית המקדש הראשון, ולכן כונתה המערה בפיהם מחצבות המלך שלמה (King Solomon Quarries). מאחר שחברי הבונים החופשיים מאמינים בין השאר כי שלמה היה גדול וראשון הבנאים (ומכאן שם האגודה), הם ראו בה אתר הולם לביצוע טקסיהם הסודיים לאחר שקיבלו אישור מן השלטונות העות'מאניים. את ההנחה כי שלמה המלך אכן השתמש במחצבה שבמערה, הסיקו מעובדת קרבתה של המערה להר הבית וכן מן הפסוק המקראי המוזכר בספר מלכים א' "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף, נֹשֵׂא סַבָּל; וּשְׁמֹנִים אֶלֶף, חֹצֵב בָּהָר.  לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת--הָרֹדִים בָּעָם, הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת--אַבְנֵי גָזִית".

בהמשך המורד, מזרחית למעיין, נמצא סופה של המערה למבקרים וחלקה המרשים ביותר -  חציבה מכל עבר וירידה תלולה אל אולם קטן ובסופו מעקה מתכת. האם יש כאן פתח סמוי המוביל עד ליריחו כפי שנרמז במקרא? ייתכן שלא נדע לעולם. והרי כך נוצרים מיתוסים ואגדות, לא?

מצאתם טעות? רוצים להוסיף? רוצים לכתוב כתבה משלכם ועל שמכם? שילחו לנו מייל או טוקבק בכל נושא שתחפצו...