סודות בעליית הגג - המושבה הגרמנית

הדפס

Select ratingלא משהובסדרטובממש טובמעולה

 

בקיץ 1978 הזמינה הגברת חנה מנדל, ניצולת שואה בת 82, טכנאי טלוויזיה, שיתקין אנטנה חדשה על גג ביתה. "אני גרה בירושלים, במושבה הגרמנית", הסבירה הגברת מנדל בטלפון, "קל למצוא את הבית שלי: הוא נמצא ממש ברחוב הראשי, עמק רפאים מספר 16". אכן, הטכנאי לא התקשה למצוא את ביתה – בית יפה, גדול ומטופח, שנבנה על פי מיטב מסורת הבנייה הגרמנית בארץ ישראל במאה ה-19.

"טֶמְפְלֵרים", כך קראו לבני הכת הנוצרית - גרמנית, שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל במאה ה-19.

הם היו אנשים פשוטים, צנועים וטובי לב, שהקימו מושבות בארץ הקודש והתפרנסו בכבוד מיגיע כפיהם. את בתיהם היפים בנו בין היתר בחיפה, ביפו, וגם בירושלים.

המושבה הגרמנית בירושלים

"תיזהר כשאתה עולה במדרגות!", קראה הגברת מנדל לטכנאי, שטיפס במדרגות העץ הרעועות אל עליית הגג. "זאת הפעם הראשונה מאז שאני בבית הזה", הזהירה אותו, "שמישהו עולה במדרגות האלה, כך שאתה הראשון לבדוק את עמידותם..." "אל תדאגי, גברת מנדל", הרגיע אותה הטכנאי, "אני כבר למעלה".

הוא פרץ את מנעול דלת העץ הישנה ופסע פנימה אל עליית הגג המאובקת. כמה שניות אחר כך, כשהתרגלו עיניו לאפלולית הטחובה של החדר, אזל הצבע מפניו, ברכיו רעדו והוא לחש בתדהמה: "מה זה? מה... מה זה עושה כאן? אלוהים, של מי כל הדברים האלה?!".

מול עיניו ההמומות נתגלתה ערימה של חפצים נאציים וביניהם מדים של קצין נאצי, כובע צבאי שעליו סמל צלב קרס, שני דגלים מקופלים, שגם עליהם מתנוססים צלבים, כרוזים בגרמנית, הקוראים להרוג יהודים, חרבות, סכינים, פגיון ועליו כתובות בגרמנית המלים "דם וכבוד", ועוד עשרות פריטים, שנראה כי נלקחו הישר ממפקדתו של היטלר.

עשרות כתבי עיתונות וסתם סקרנים, התדפקו על דלתה של הגברת מנדל שבועות ארוכים לאחר מכן, מבקשים לשמוע ממנה את הסיפור במלואו, למרות שפורסם בכלי התקשורת. "שנים!", היא לגמה רועדת מכוס התה שבידה "שנים אני חיה בבית הזה, וכל השנים האלה לא ידעתי מה מסתתר אצלי בעליית הגג! לחשוב שכל השנים האלה היו חפצי המוות האלה ממש מעל ראשי... מי, לכל הרוחות, גר בבית הזה? איך הגיעו החפצים האלה לכאן?".

"האביזרים הנאציים היו שייכים לאֶריך אימברגר" פסק חביב כנען, יהודי קשיש, שהיה שוטר עברי בשלטון המנדט הבריטי. "הגורל העניק לי את הזכות המפוקפקת להתגורר ולעבוד ברחוב עמק רפאים במשך שנתיים, ובשנים אלה למדתי להכיר היטב את משפחת אימברגר ואת בני המושבה הגרמנית כולה".

צאצאיהם של "הטמפלרים", אותם אנשים טובים, שהגיעו לארץ ישראל במאה ה-19, לא המשיכו בדרכי אבותיהם, כך מסתבר, אלא נסחפו לתעמולה הנאצית. תחת עינם הפקוחה של הבריטים, שלא העלו בדמיונם לאן יובילו היטלר וחבריו את העולם, הושמעו שירים והונפו דגלים נאציים במושבות הגרמניות בארץ ישראל.

"הכל התחיל ביום ששי אחד של חודש פברואר 1937", משחזר חביב, "טנדר של משטרת פלשתינה הבריטית הביא אותי לפתח תחנת המשטרה שבמושבה הגרמנית בירושלים, שם הוצבתי כשוטר קבוע. כשעה לאחר שהגעתי לתחנה, יצאתי לסייר בשכונה היפה והנקיה. כל בית היה מוקף גינה עשויה בטוב טעם ומבעד לחלונות נראה ריהוט מכובד. הקירות היו מקושטים בתמונות יפות, אך לידן נראו גם תמונותיהם של מנהיגים נאצים, כשהגדולה ביניהם היא, כמובן, תמונתו של היטלר.

בצד המרפסות הקדמיות היו מקופלים דגלי צלב הקרס. תושבי השכונה הביטו בי, בשוטר החדש שבא לשמור עליהם, וחשתי כי לא נעמה להם העובדה שאני יהודי. כעבור ימים אחדים שמתי לב כי בעברם על פני, נוהגים תושבי השכונה לברך זה את זה בברכת "הַייל היטלר" קולנית ובהנפת ידם אל-על.

הייתי מזועזע. סיפרתי על כך לקצין הבריטי הממונה על התחנה, אך הוא רק צחק ואמר בביטול: "מה אכפת לך? אין חוק האוסר צורת ברכה כל שהיא. חוץ מזה", ניסה להרגיע אותי, "הם עושים את זה רק כדי להרגיז אותך. עדיף שפשוט תתעלם".

במרוצת הזמן שמתי לב לדברים משונים רבים שאירעו כאן, ואשר הבריטים התעלמו מהם. כאשר דיווחתי, למשל, כי ראיתי צעירים טמפלרים לבושים במדים נאציים, מתאמנים באיתות ובקרבות פנים-אל-פנים בשדה טרשים בשכונת קטמון, משכו הבריטים בכתפיהם: "אלה בסך הכל חניכים בתנועת נוער, צופים", אבל אני ראיתי איך הגרמנים הטמפלרים בארץ ישראל נוטשים אט-אט את המסורת היפה והסבלנית של סביהם, ובגאווה שחצנית סוגדים לפיהרר ומשתהלבים לשמע כל צריחה היסטרית ברדיו הגרמני.

בחודשים שחלפו למדתי להכיר את תושבי השכונה, אבל עניין מיוחד גיליתי בבית משפחת אימברגר, שעמד ברחוב עמק רפאים מספר 16, בדיוק מול תחנת המשטרה.

את אב המשפחה, הֶרמַאן, ראיתי יום-יום, והתרגלתי לכך שבימי ראשון ובחגים נאציים הוא עונד על זרועו סרט עטור בצלבי קרס. מביתו נשפכו לרחוב צלילי הימנונים רצחניים, אודות הדם היהודי הניתז מן הסכין וכדו'. אֶריך, בנו של הרמאן, נהג להניף את דגל צלב הקרס מעל הבית בכל הזדמנות, ועל קירות ביתו המרווח הציב זה בצד זה את תמונותיהם של היטלר וכל החבורה שלו. כאשר עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, הצטרף הרמאן לשורותיה.

גם אשתו הצטרפה, ואריך אף נסע כמה פעמים לגרמניה, הפך לקצין, והשתתף בפעולות של הנאצים נגד יהודים. לא מעט מחברַי לתחנה סלדו מהתנהגותם של האימברגרים, והרמאן, שהבחין בכך, היה נוהג כלפיהם באדיבות מהולה בחנפנות".

נדמה היה למשפחת אימברגר ולשאר הנאצים במושבה הגרמנית, כי יוכלו להמשיך לעד במעשיהם, אולם עד מהרה בא הסוף לדבר: ביום שבו פלש היטלר לפולין בשנת 1939, והביא בכך לפריצתה של מלחמת העולם השניה, הכריזה ממשלת בריטניה על גרמניה כאויבתה. בשל כך, הפכו כל האזרחים הגרמנים בתחומי השלטון הבריטי לאזרחי אויב, וכל הטמפלרים בארץ ישראל רוכזו בשלוש מושבות, כשהם נתונים שם במעצר-בית למשך שנות המלחמה.

"כאשר צלצלנו בשער הבית, לא השיב איש", נזכר חביב ביום שבו בא לעצור את האימברגרים. "כבר לא שירתתי אז במושבה הגרמנית, אבל מכיוון שהיכרתי את האזור, ביקשו שאצטרף לאחת החוליות של המשטרה, שפשטו על השכונה.

צלצלנו וצלצלנו, אך איש לא ענה. בדקנו את השער וראינו שהוא לא נעול ולכן נכנסנו פנימה. לא היה איש בבית. נכנסנו לטרקלין המפואר ועיני נתקלו בדיוקנו של היטלר, שאותו נאלצתי לראות יום-יום במשך שנתיים מבעד לחלון. היבטתי בקצין הבריטי שפיקד על החוליה שלנו, והוא אותת לי בידו. ניגשתי לתמונה, הורדתי אותה מן הוו והשלכתי אותה בכוח על הרצפה.

קול נפץ עז נשמע ושברי הזכוכית התפזרו בכל החדר. השוטרים הבריטים חייכו זה אל זה, כאשר לפתע שמענו קול רועד מזעם: "כיצד תעיז?!". הרמאן אימברגר עמד בפתח הטרקלין, חיוור, רועד כולו, ועיניו מתיזות רשפי זעם. הבטתי בו בשלווה ובביטחון. "חלף הזמן שבו תתנוסס תמונת היטלר על קיר בית בירושלים", אמרתי לו בשקט, "עכשיו תבוא איתנו".

בתום מלחמת העולם השניה ביקשו הטמפלרים לשוב לבתיהם, אך הם הושארו במעצרם בשלוש המושבות, שכן הבריטים קיבלו מסר ברור מ"ההגנה" כי היהודים, לאחר השואה, לא יסבלו את נוכחותם החופשית של תומכי-נאצים בארץ ישראל. עם הקמת מדינת ישראל עזבו הטמפלרים את ארץ ישראל.

חלקם שב לגרמניה, אך רבים נדדו והשתקעו באוסטרליה הרחוקה ובמדינות אחרות. במסגרת הסכמים עם הארגון הטמפלרי בגרמניה, שילמה ישראל 54 מיליון מארקים (כ-11 מיליון דולר) תמורת כל הבתים הטמפלרים, ועולים חדשים, כמו הגברת חנה מנדל, שוּכּנו בהם בראשית ימיה של המדינה. רבים מתושבי המושבות הגרמניות  היום אינם יודעים דבר על ההיסטוריה ההפכפכה של בתיהם, אולם מקרה, כמו זה שקרה לגברת חנה, מחזיר לפעמים את הזיכרון אל התודעה.