מרכז דווידסון

הדפס

מרכז דווידסון הוא מוזיאון ע"ש וויליאם דווידסון שתרם את הכסף להקמתו. המקום הוקם בשנת 2000 לקראת חגיגות 3000 שנה לירושלים כחלק מהגן הארכיאולוגי, אשר מכיל שרידים מירושלים בתקופת בית שני. במרכז יש מודל וירטואלי של הר הבית, המופעל דרך מחשב, דגם של הר הבית וסביבתו, סרט המתעד את החפירות באזור הר הבית (עם הארכיאולוג רוני רייך, שהיה אחראי על החפירות) וסרט נוסף המתאר את העלייה לרגל בימי בית שני מנקודת מבטו של עולה רגל. כמו כן יש במרכז תצוגה של ממצאים שנמצאו בחפירות באזור.

ברחבת הכניסה למרכז יש ציור ענק הבא להמחיש את הר הבית כמרכז עליה לרגל. 

המודל הווירטואלי (הדרכה מקומית): ההדרכה במודל בדרך כלל אורכת חצי שעה.

הדגם מראה את ירושלים כפי שהיתה ירושלים בסוף תקופת בית שני. הדגם הוא ארכיאולוגי, הוא תוכנת על ידי רשות העתיקות ומבוסס ברובו על חפירות ארכיאולוגיות. במקומות שבהם לא נערכו חפירות (כמו הר הבית) השחזור נעשה על סמך מקורות היסטוריים: המשנה, התלמוד, הברית החדשה, היסטוריונים יוונים ורומיים וכמובן יוסף בן מתתיהו. כשמחברים את כל המקורות והמידע הזה יחד, מקבלים תמונה של ירושלים בסוף ימי בית שני.

השחזור מינימלי מאד. במקומות שבהם אין עדויות מוצקות כיצד נראה משהו על פני השטח- לא שחזרו. לכן אין למשל הרבה שחזורים של שערים על החומה. גם בית המקדש משוחזר בצורה מאד מינימלית: הדגש בשחזור שלו הוא יותר על המידות ופחות על הפרטים.

החומות העכשוויות של העיר העתיקה מכסות שטח שהוא בערך חצי מהשטח של ירושלים של סוף תקופת בית שני. אם כך, ירושלים של סוף תקופת בית שני היתה עיר הרבה יותר גדולה מאשר ירושלים העתיקה של היום.

מבריכת השילוח עולה רחוב מדורג לכיוון הר הבית. שלוש פעמים בשנה עולי רגל יהודיים מכל העולם העתיק הגיעו לירושלים ועלו לרגל לבית המקדש: בפסח, שבועות וסוכות. רבים מהם לא הגיעו ישר אל בית המקדש אלא ירדו אל בריכת השילוח ומשם עלו לאורך הרחוב לכיוון הר הבית. הכניסה הראשית להר הבית היתה דרך שערי חולדה שמדרום, ומעניין שלמרות שרוב העיר בתקופה זו נבנתה ממערב להר הבית, הכניסה הראשית להר הבית המשיכה להיות מכיוון דרום. יש הטוענים שזהו זכר והשתרשות של המסורת מתקופת בית ראשון, כשרוב העיר היתה בנויה מדרום להר הבית.

בדגם רואים את קשת רובינסון משוחזרת בצורה מלאה. כשהורדוס בנה מחדש את הר הבית ואת בית המקדש, הוא ביקש לבנות מתחם מפואר עד כמה שיותר, ובדרך שבר הרבה שיאים. קשת רובינסון, למשל, היתה הקשת הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה ובתקופות שלפניה, והיא היתה חלק מהמחלף הראשון בהיסטוריה.

מחלף בד"כ מורכב מכביש מהיר וכביש שיוצא ממנו לכיוון אחר, ואילו קשת רובינסון יצאה מהרחוב שנתגלה למרגלות הכותל המערבי בצורת גרם מדרגות שמוביל את עולי הרגל למעלה, מעל הקשת ואל תוך הר הבית. כיום אפשר לראות בשטח גם את התחלת העלייה של הקשת (של המדרגות), כאשר מה ששרד זה הקשתות. האבנים המעוגלות שימשו כקשת מקלה, אשר מפזרת את העומס אל האומנות.

כשהרומאים כבשו והחריבו את ירושלים בשנת 70, הם פירקו את החלקים העליונים של הבנייה ההרודיאנית (כמו גם את הקשת) והפילו אותם על הרחוב ההרודיאני. המקום שבו הרחוב שקוע בצורה הכי משמעותית הוא המקום שמתחת לקשת, ששקלה כאלף טון- הרחוב פשוט קרס למטה ושקע אל מערכת הניקוז, והשקעים שנראים במפלס הרחוב נוצרו בגלל המפולת.

כפי שנזכר, רוב עולי הרגל נכנסו להר הבית מדרום, אבל לפי חז"ל היו גם שנכנסו אליו ממערב- כנראה בעיקר כוהנים, שלא היה להם זמן לעבור את כל כללי הטקס. הכוהנים גרו בגבעה המערבית והם רצו גישה ישירה ומהירה אל בית המקדש.

הרחוב שנחשף לאורך הכותל המערבי כונה על ידי הארכיאולוגים "וול סטריט", בגלל שהוא נמשך לאורך הווסטרן וול- הכותל המערבי. באותה תקופה הכותל המערבי לא שימש לתפילה אלא היו בו חנויות ודוכנים של שוק, שהיה השוק הכמעט-אחרון (גם בסטיו המלכותי היו דוכנים) שלפני בית המקדש, וכנראה שחלק ממה שקנו ומכרו בשוק הזה היה קשור למה שהתרחש למעלה, על הר הבית, כמו קורבנות וחלפני כספים.

תפקידו של חלפן הכספים בירושלים בתקופה המדוברת היה חשוב מאד: אנשים הגיעו לעיר מארצות שונות ונזקקו להמרת כספים, ובנוסף עולי הרגל היהודיים שהגיעו לעיר היו חייבים לתרום מחצית השקל לבית המקדש (וזה בנוסף להוצאות הדרך שהיו להם). מחצית השקל היה המטבע בעל הערך החזק ביותר במזרח- השקל הצורי . חלפני הכספים עבדו על גבי שולחנות, כדי להיות קרובים לכסף ולא לאבד מטבעות, ולכן במקורות חז"ל החלפנים מכונים "שולחנים"- על שום השולחנות ששימשו אותם בעבודתם. בברית החדשה מסופר שכאשר ישוע הגיע להר הבית, הוא ראה חלפני כספים שעבדו על שולחנות, והפך את השולחנות שלהם בכעס.

בשחזור אפשר לראות חיילים רומיים לאורך הרחוב, מה שמוסיף לאווירה של אותה תקופה, אז יהודה היתה תחת שלטון רומי וחיילים הוצבו במקומות שונים כדי לשמור על הסדר.

מקווה טהרה: ברוב הישובים היהודיים היום יש מקווה אחד, ברובע היהודי שבירושלים העתיקה יש 2 מקוואות, ואילו בשטח הגן הארכיאולוגי שלמרגלות הר הבית גילו יותר מ-50 מקוואות טהרה. הטענה היא שבשטח ירושלים כולה היו יותר מ-100 מקוואות- מספר עצום, שמעיד על הימצאותם של כוהנים וגם על שירות עבור עולי הרגל שעלו בהמוניהם לעיר בשלושת הרגלים וצוו להיטהר במקווה לפני שעלו להר הבית.

מקווה אחד שונה מהמקוואות האחרים: במרכז המקווה יש מחיצה, שלא נועדה להפריד בין גברים ונשים אלא להפריד בין היורדים להיטהר במקווה ובין העולים ממנו. הטבילה במקווה נעשית בעירום מלא כדי שלא תהיה חציצה בין הגוף ובין המים. במקווה רגיל יש זמן להיכנס אחד-אחד, אבל המקוואות שלמרגלות הר הבית היו מקוואות ציבוריים ששירתו אלפי אנשים לפני העלייה לרגל, והכל היה צריך להיעשות במהירות וביעילות.

לא היה זמן להכניס את האנשים לטבילה אחד-אחד ולכן היה טור אנשים שירד אל המקווה וטור אנשים שעלה ממנו, והיה חשוב ליצור הפרדה ברורה בין אלה שיורדים ובין אלה שעולים, כי אם מישהו שיורד אל המקווה נוגע בטעות במישהו שעולה מן המקווה, טהרתו של העולה נפגעת ועליו לטבול שוב במקווה.
אגב, הטיח במקווה עדיין לא מחלחל, ולעתים קרובות במשך החורף המקווה מתמלא במים ולמעשה משמש כמקווה כשיר לחלוטין.

ברחוב ההרודיאני שלמרגלות הר הבית עדיין אפשר לראות את אבני הריצוף המקוריות של הרחוב, שנותרו במצב טוב גם אחרי 2000 שנה.

אפשר לראות למרגלות הכותל הדרומי את דמות עם שק כסף חגור למותניה- זוהי דמותו של ביל דווידסון אשר תרם את הכסף להקמת המרכז.

המדרגות שלפני שערי חולדה: יש מדרגה רחבה ומדרגה צרה, וכך הלאה. המדרגות אינן שוות ברוחבן, ועל פי התיאוריה המובילה, הסיבה לכך היא להאט את קצב העלייה. המטפס במדרגות לא סתם מטפס אלא בעצם עולה אל המקום הקדוש ביותר בעולם היהודי, ועליו לעלות לאט ולא לרוץ. המדרגות והשערים (במידה מסוימת) קיימים עד היום.

מעל המדרגות אפשר לראות את שערי חולדה. בתיאור הר הבית במשנה, כתוב שהשערים מדרום הם שערי חולדה, אולם יש מחלוקת בין החוקרים: האם המשנה מתארת את הר הבית בגלגול ההרודיאני שלו או בגלגול החשמונאי? כלומר- יכול להיות שהשערים שנקראים 'שערי חולדה' היו שייכים להר הבית הקטן יותר, לפני שהורדוס הרחיב אותו ובנה עליו את בית המקדש שלו.

כשהר הבית הורחב דרומה, השערים נבנו מחדש ואז גם אולי ניתן להם שם אחר. מצד שני ידוע ששמות בדרך כלל משתמרים גם כשהמקומות זזים. יש שתי תיאוריות לגבי מקור השם 'חולדה': או חולדה הנביאה שפעלה בעיר או משום שעולי הרגל עברו כמו חולדות במנהרות תת-קרקעיות בדרך אל הר הבית.

הכניסה מדרום אל הר הבית שימשה בתקופת בית שני אבל המשיכה גם לשמש בתקופה האומאית, כאשר הקירות הוגבהו ואז נבנו סביב הפינה הדרום-מערבית של הר הבית הארמונות של השליטים האומאים. בתקופה האומאית, כששיקמו את קירות הר הבית, בנו שער כפול (עם שני פתחים) ושער משולש (עם 3 פתחים), ונשאלת השאלה: האם גם בתקופת בית שני היו שני פתחים, שאחד מהם כפול והשני משולש? התשובה לכך לא ברורה. יכול להיות שכן, ויכול גם להיות שהשער המשולש היה בימי בית שני שער כפול.

כיום כשמביטים אל המקום בחומה בהם היו שערי חולדה, אפשר לראות פריטי בנייה שככל הנראה מתוארכים לימי הביניים (מוסלמי או צלבני) כמו משקוף אומאי (המעוטר), מגדל וקיר שחלקו התחתון הרודיאני וחלקו העליון אומאי. אפשר לראות פתחים שנבנו בתקופה האומאית ונסתמו כנראה בתקופה הפאטימית, מדרגות מימי בית שני, ונבדכים תחתונים של הקיר מימי בית שני.

שערי חולדה נזכרים במסכת מידות במשנה, פרק ב' משנה ב': "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין [אם עולים להר הבית מדרום, 'ימין' זה מזרח], ומקיפין ויוצאים דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף בשמאל", כלומר: מי שקרה לו משהו (היה אבל או מנודה), עשה את המסלול ההפוך- נכנס מהשער השמאלי ויוצא מהשער הימני. כשאנשים רואים מישהו הולך בכיוון ההפוך, הם שואלים אותו מה קרה לו, הוא עונה והם מנחמים אותו. זה המנהג שהתקיים בכניסה הדרומית להר הבית.

בית המקדש: המעברים התת-קרקעיים שהובילו לתוך הר הבית בתקופת בית שני קיימים כיום מתחת למסגד אל אקצה, במקום שנקרא 'מסגד אל אקצה אל קדימה'- מסגד חדש יחסית שכאשר בנו אותו, חשפו את המעברים העתיקים ויצרו מסגד עם הקירות המקוריים מתקופת בית שני, ששופצו בתקופה האומאית.

הדבר הראשון שראו העולים להר הבית היו 4 כיפות עם עיטורים בטיח ששרדו עד היום, ויש מחלקות במחקר אם הכיפות שייכות לתקופת בית שני או לתקופה האומאית. הנדבכים התחתונים של המעברים הם הרודיאנים והנדבכים העליונים הם אומאים, והמעברים שימשו בתקופת בית שני ובתקופה האומאית. עיטורי הכיפות הם בדגמים צמחיים וגיאומטריים, ללא דמויות, מה שמאפיין את שתי התקופות וגורם למחלוקות בקרב החוקרים.

קיים גם ויכוח לגבי הפנדנטיבים- צורה ארכיטקטונית של מעבר ממבנה רבוע למבנה עגול. יש חוקרים שטוענים שהפנדנטיב הוא שיטת בנייה מאוחרת שהומצאה רק לאחר תקופת בית שני, ולעומתם יש חוקרים שטוענים שמה שרואים בהר הבית איננו פנדנטיב בדיוק, אלא הזוויות שונות.

כאן המקום הדרמטי ביותר להרחיב בו על חוויית עולי הרגל שהגיעו לבית המקדש, כאשר רבים מהם שמעו וחלמו זמן רב להגיע למקום, והנה הם כאן, מעפילים ומטפסים לאט במדרגות, עוברים במעברים התת-קרקעיים, מרימים את עיניהם ורואים את המקום הקדוש ביותר- בית המקדש במלוא תפארתו, וכבר נזכר תיאורם של חז"ל שקבעו ש"מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו". בית המקדש ההרודיאני היה המבנה המפואר ביותר שנבנה עד תקופתו בארץ ישראל, הוא התנשא לגובה של 50 מ' (כמו בניין בן 12-13 קומות), וסביבו בנה הורדוס את הרחבה הגדולה ביותר בעולם.

לא היה בעולם מקום שכל כך הרבה אנשים יכלו להיכנס אליו בו-זמנית, וההערכה מדברת על כ-300,000 איש. ההערכה מבוססת על כך שלפעמים בתפילות יום השישי בהר הבית נכנסים יותר מ-300,000 איש למתחם הר הבית, ולכולם יש מקום על הרחבה שנה הורדוס לפני יותר מ-2,000 שנה.

בית המקדש הראשון נבנה על הר המוריה, ומאוחר יותר, בתקופה החשמונאית, הקיפו בפעם הראשונה את ההר ברחבה מלאכותית והרחיבו אותו. נוצרה בעיה הלכתית: מתי אדם עומד בשטח שהיה בית המקדש, ומתי הוא עומד בשטח שהורחב? בנקודה זו יש להזכיר את הסורג- חומה נמוכה שהקיפה את בית המקדש והבדילה בין הקודש והחול. עד הסורג כל אחד יכול היה להגיע, כולל נוכרים.

מהסורג והלאה הגישה היתה רק ליהודים, והדבר ידוע לנו גם ממקורות חז"ל, גם ממקורות יוונים ורומיים וגם מהממצא הארכיאולוגי: ליד שערי הסורג הוצבו כתובות, ששתיים מהן נמצאו ומוצגות- אחת במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול והשנייה במוזיאון ישראל. הכתובת נכתבה ביוונית עתיקה, ששימשה כשפה הבינלאומית של המזרח הרומי באותה תקופה, ולשונה: "זר שיעבור את השער הזה- דינו מוות". השלטונות הרומיים כיבדו את החלוקה הזו בבית המקדש, ולא ידוע על אנשים שהוצאו להורג כי עברו על האיסור הזה. יכול להיות שהאזהרה היתה יותר סמלית.

כיפת הסלע היא המקום השלישי בחשיבותו לאיסלם. זהו המקום שבו לפי האמונה המוסלמית מוחמד עלה לשמים כדי לפגוש את האל פנים אל פנים ולדבר איתו על העקרונות של דת האיסלם. כיפת הסלע נבנתה בדיוק מעל קודש הקודשים, לב-לבו של בית המקדש, ומסגד אל אקצה נבנה על גבי החורבות של הסטיו המלכותי שנבנה על ידי הורדוס.

בתקופת בית שני בהר הבית היה מבנה גדול בצפון, מבנה גדול בדרום, ובאמצע- הר הבית. המבנה הצפוני היה מצודת האנטוניה, משם החלה לפי המסורת הנוצרית דרך הייסורים לכיוון גבעת הגולגותא (כיום כנסיית הקבר), ואפשר לראות ליד האנטוניה את החומה השנייה שמוציאה את הגולגותא מחוץ לעיר.

המבנה הדרומי הוא הסטיו המלכותי: כאשר מסופר בברית החדשה על כך שישוע עלה אל הר הבית והפך את השולחנות של הסוחרים והחלפנים שישבו שם, סביר להניח שזה קרה בסטיו המלכותי, כי הסטיו שימש בין היתר למטרות של מסחר. הסטיו היה מדרום לבית המקדש, והוא היה כל כך גדול ומרשים עד שיוספוס כותב עליו שזהו המבנה שהכי ראוי לדבר עליו מכל המבנים בירושלים. נשאלת השאלה: למה הורדוס בנה את הסטיו המלכותי בפאר כל כך גדול? תיאוריה אחת אומרת ש'בזיליקה' באה מהמילה 'בזיליאוס', שפירושה 'מלך'. הסטיו המלכותי בין היתר נתן כבוד להורדוס, שהיה לו חשוב שיוקירו אותו (היות שבבית המקדש לא היו יכולים לתת לו את הכבוד שהוא דרש).

בית המקדש כלל 3 מרחבים, כאשר המרחב הראשון, החיצוני, היה עזרת הנשים, אליה יכלו גם גברים וגם נשים להיכנס. בשחזור המלא אפשר לראות גם לשכות בקירות, שני שערים גדולים עשויים נחושת (שערי ניקנור), ומעבר לשערים- מזבח הקורבנות. לפני השערים היה גם גרם מדרגות: מזמורי תהילים רבים מתחילים במילים "שיר המעלות".

'מעלות' הן מדרגות, וזה כי הלוויים עמדו על המדרגות שניצבו כאן כשהם פורטים בנבל ושרים מזמורים שאפשר לקרוא עד היום בספר תהילים. מעבר לשערי ניקנור היתה עזרה צרה וארוכה לפני המזבח- עזרת ישראל. לכאן יכלו להגיע גברים ונשים שהביאו קורבנות, ומכאן ואילך רק כוהנים יכלו להיכנס, דרך הכבש שהוביל למזבח, ואל הכניסה להיכל.

בית המקדש חולק ל-3 מרחבים, כאשר המרחב האחרון, האחורי, נקרא 'קודש הקודשים' או 'הדביר' ונבנה על גבי אבן השתייה שלפי המסורת היא הסלע שממנו הושתת (נבנה) העולם. בתקופת בית ראשון עמד בדביר ארון הברית ובו לוחות הברית, ובתקופת בית שני ארון הברית היה חסר, ועד היום יש מסורות ואגדות רבות היכן הוא.

קודש הקודשים נחשב המקום הקדוש ביותר בעולם על פי היהדות, ורק אדם אחד היה יכול להיכנס אליו, פעם בשנה- הכוהן הגדול ביום הכיפורים, שנחשב ליום הקדוש ביותר ביהדות. הכוהן נכנס למקום בחיל ורעדה, כשהוא קשור בחבל, כי הוא ידע שאם הוא יעשה משהו לא כשורה- הוא ימות במקום, והיות שהכניסה לדביר מותר לו בלבד, צריך יהיה למשוך אותו משם בחבל. אם הכוהן יצא מהדביר בחיים, זה היה סימן לכך שכל עוונותיו של עם ישראל כופרו, והיתה חגיגה גדולה בירושלים.

הפנים של בית המקדש לא שוחזר בדגם, גם כי המודל הוא מודל ארכיאולוגי, ומנסים להתייחס רק לממצאים ארכיאולוגים ולא לדברים שיכולים להיות נתונים לפרשנויות שונות, וגם כי יש מחלוקת בהלכה בנושא מראהו של בית המקדש, ולא רוצים להיכנס לכך.

יוספוס מקדיש תיאורים רבים לסטיו המלכותי, ובין היתר מספר שהעמודים של הסטיו המלכותי היו כל כך גדולים, שנדרשו שלושה אנשים כדי להקיף כל עמוד. שנים רבות נטו לחשוב שיוספוס הגזים, עד שחפרו בגן הארכיאולוגי ומצאו עמודים שנדרשו 3 אנשים כדי להקיף אותם (בסיס אחד העמודים ניצב בכיכר בתי מחסה ברובע היהודי). ככל הנראה חלק מהעמודים הללו שימשו מאוחר יותר בבנייה משנית בכנסיית הניאה שנבנתה על ידי יוסטיניאנוס.

כשהרומאים החריבו את הר הבית ושרפו את בית המקדש בשנת 70, הם גם עלו על הכתלים וניסו להרוס כמה שיותר בצורה מכוונת, ועד היום אפשר לראות ברחוב ההרודיאני ערימות של אבנים שהופלו על ידי הרומאים. כשהרומאים עמדו לאורך הכותל הדרומי של הר הבית, הם הפילו דרומה בין היתר גם אלמנטים מתוך הסטיו המלכותי, ולכן עד היום אין עדויות ארכיאולוגיות לבית המקדש השני, אבל יש הרבה עדויות שמשערים שהן קשורות לסטיו המלכותי.

למרגלות קשת רובינסון אפשר לראות אבן גדולה שיש לה תדפיס עם דוגמה שמאפיינת שערים בתקופת בית שני, ומשערים שהיא קשורה לקשת.

בכל אחת מהפינות של הר הבית נבנה מגדל, כאשר המגדל הדרום-מערבי היה שונה והיה בו משהו שלא היה במגדלים האחרים: בראש המגדל עמד כוהן או לוי ותקע בחצוצרה, כאשר האבן שהוא עמד לידה נמצאה בחפירות ומוצגת כיום בגן הארכיאולוגי. האבן עם הכתובת הוצאה כדי שאפשר יהיה להציג אותה במוזיאון ישראל, ושאר האבן נשארה כאן.

זוהי אבן פינה שעליה כתוב: "לבית התקיעה לה..." (קטוע). משחזרים את הכתובת או "לבית התקיעה להבדיל בין קודש לחול" או "לבית התקיעה להכריז על כניסת השבת". בתלמוד כתוב שביום שישי, לפני כניסת השבת, היה עולה כוהן או לוי למגדל הזה והיה תוקע בחצוצרה שלוש פעמים: התקיעה הראשונה נועדה עבור החקלאים בשדות ובשטחים החקלאיים שסביב העיר שהגיע הזמן להיכנס אל העיר ולהתכונן לכניסת השבת.

התקיעה השנייה נועדה עבור הסוחרים בשוק, שהגיע הזמן לקפל את השולחנות, ללכת הבית ולהתכונן לכניסת השבת, והתקיעה השלישית נועדה להגיע לנשים בבתים שהגיע הזמן להדליק נרות של שבת. הכוהן / לוי חיכה עוד קצת, עד שירדה השמש, ואז תקע 3 תקיעות נוספות בחצוצרה, להודיע לכולם שהשמש שקעה והשבת נכנסה. עד היום גם בירושלים וגם בשכונות יהודיות בארץ ובחו"ל משמיעים קול של צופר כדי להודיע על כניסת השבת, כהמשך למסורת הזו שהתחילה בפינה הדרום-מערבית של הר הבית וממשיכה עד היום.

יוסף בן מתתיהו מתאר את המגדל בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (ספר ד, פרק ט, יב): "... והרביעי [המגדל] נבנה על ראש לשכות בית המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחרת בערב, כי האות הראשון לימד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני- לשוב אל המלאכה".

המגדל מתואר גם בתלמוד הבבלי וגם במשנה , ומעניין לראות את החיבור הזה בין 3 מקורות שונים ובין הממצא הארכיאולוגי בשטח.

בשנת 70 הרומאים החריבו את ירושלים ושרפו את בית המקדש, עמדו על הכתלים ודחפו אבנים למטה. האבן המדוברת נפלה למטה למרגלות הר הבית, ושם היא התגלתה על ידי הארכיאולוגים. כיום אם עומדים במקום בו נמצאה האבן ומביטים למעלה, אפשר לראות את המרחק העצום שהיא נפלה- מראש מגדל שהתנשא מעל החומות הגבוהות של הר הבית, שהיו אז יותר גבוהות מהחומות היום. הימצאותה של הכתובת שלמה היא בגדר נס.

נשאלת השאלה: מדוע יהודים מתפללים היום בכותל המערבי ולא בכותל הדרומי, בכותל המזרחי או בכותל הצפוני, שחלקים ממנו שרדו? התשובה: מבין כל הכתלים הכותל המערבי הוא הקרוב ביותר למקום בו עמד קודש הקודשים. בית המקדש לא עמד במרכז הר הבית אלא קצת מערבה, וקודש הקודשים היה החלק המערבי ביותר של בית המקדש. לכן רחבת התפילה נמצאת במקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים.

לאורך ההיסטוריה יהודים בירושלים התפללו במקומות שונים: בימי הביניים היתה נהוגה מסורת של סיבוב השערים מסביב להר הבית, מאוחר יותר התפללו גם לאורך הכותל המזרחי ולאורך הכותל הדרומי, ויש עדויות לכך בצורת 'גרפיטי'- חריתות של עולי רגל שחרתו את שמותיהם על אבנים בקירות הללו. בתקופה הפאטימית נבנתה חומה שקטעה את העיר, ובתקופה  העות'מאנית היה מאד מסוכן לצאת אל מחוץ לעיר ולהתפלל.

במקביל הרובע היהודי נבנה על גבי הגבעה המערבית, והאזור הנגיש ביותר מבין הכתלים של הר הבית היה הכותל המערבי, ולשם הגיעו כדי להתפלל. לשם נקשר מדרש שאומר ש"לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי" (שמות רבה, ב, ב). היום המדרש הזה מצדיק את מיקומו של הכותל וקדושתו. אולם למעשה הכותל המערבי הוא אחד מקירות התמך של הר הבית.

השטח הכללי של כל מתחם הר הבית היה 144 דונם- הטמנוס (מתחם מקודש) הגדול ביותר בעולם באותה תקופה, ומידותיו המדויקות:
אורכו של הכותל המערבי- 488 מטר- הכותל האורך ביותר.
אורכו של הכותל המזרחי- 460 מטר.
אורכו של הכותל הצפוני- 315 מטר.
אורכו של הכותל הדרומי- 280 מטר.
מהמידות ניתן להבין שהמבנה לא היה סימטרי אלא יותר טרפזי.