מקומות קדושים וזיהויים מוטעים בירושלים

הדפס

Select ratingלא משהובסדרטובממש טובמעולה

 

הם היו למקומות נערצים, מוקד לרחשי לב, תפילה והתרפקות לבני שלוש הדתות הגדולות, ולחלק מהמורשת והתרבות העולמית, התופסים מקום מרכזי ביצירות של גדולי הסופרים והאמנים בכל הדורות. האתרים ההיסטוריים והמקומות הקדושים מטביעים את חותמם על ירושלים, מהווים גורם מרכזי בעיצוב אופיה וייחודה, ומשמשים מושא להערצה עמוקה ומוקד עלייה לרגל למיליוני מאמינים.

כעיר בת אלפי שנים, המקודשת לשלוש הדתות הגדולות, שימשה ירושלים קרקע נוחה לצמיחת אגדות, מיתוסים ומסורות. מטבע הדברים ככל שהדבר נוגע לאתרים ולמקומות, הם לא נתפתחו באחת, אלא התגבשו במשך מאות שנים, וידעו חליפות ותמורות שהושפעו מצוק העתים. בעקבות המלחמות הרבות חרבה העיר ונבנתה מחדש לא פחות מ-17 פעמים, דבר שגרם ודאי לשינויים בצורת האתרים ולא אחת גם בזיהוים.

כאשר ניצב החוקר הבריטי צ'רלס וילסון על פסגת הר הזיתים (1864), הוא תמה אם יש קשר בין המקומות ההיסטוריים המקוריים לבין הזיהויים המקובלים בימיו. לבסוף קבע שהמקום היחיד שלגבי זיהויו אין לו ספקות הוא הר הזיתים...

הר הזיתים

לגבי המקומות הקדושים בירושלים קיימת שניות מעניינת: מצד אחד הם היו הראשונים שסבלו מחורבן ומהרס מעשה ידי הכובשים. מאידך, הם נבנו מחדש כמעט תמיד באותם מקומות, גם אם חרבו פעמים אין ספור. כאשר נבנו שוב, מקומם לא השתנה בדרך כלל בשל קדושתם ומסורת הדורות שנכרכה סביבם. כך הדבר בעיקר לגבי האתרים והמקומות המרכזיים היותר חשובים, שנבנו ממכלולי בנייה גדולים ומסיביים.

גם רוב הכנסיות שהוקמו שוב בזמן החדש, נבנו על שרידים קדומים, שסייעו בזיהוי מיקומם (גת שמנים, האלאונה, הדורמיציון, הכנסיות בביתניה ובעין כרם ועוד). מקרה מיוחד בהקשר לכך הוא כנסיית הקבר, שנבנתה במקום שהיה פולחן רומי-אלילי, שהוקדש לונוס, ששימש נקודת ציון לנוצרים הראשונים לזיהוי הקבר (כך עכ"פ מעידה המסורת, שאינה חפה ממיתוסים ומאגדות).

במאמרנו נתמקד במקומות הקדושים במסורת הנוצרית, שנודעת להם חשיבות יוצאת דופן שהשפיעה על תולדות העיר ואופיה. המקומות הקדושים וההתרפקות עליהם, מאפיינת יותר מכל את הדת הנוצרית ובעיקר את הזרם הקתולי. אין תמה שירושלים נמנית עם המקומות המקודשים ביותר עלי אדמות עבורה.

לירושלים קדושה יתרה גם במסורות היהודית והמוסלמית, ברם, הדיון בהן יובא במסגרת אחרת.

הצליינים הנוצרים המבקרים במקומות הקדושים מבקשים, מטבע הדברים, להתוודע למקומות מוחשיים, לראותם, לגעת בהם, להתרפק עליהם ולנשקם, להתפלל לידם, לראות בהם מקום מרפא והיטהרות מחטאים, ליטול מהם 'מזכרות', להזדהות עם האירועים הקשורים בהם וכיום גם להצטלם עמם, כחלק מחוויית הביקור.

המקומות הקדושים במסורת הנוצרית אינם בעלי ערך זהה. מרשימה שערך האב הפרנציסקני ליוואן דה האם בשלהי המאה ה-19 עולה, שיותר ממחצית מהחשובים שבהם מצויים בירושלים ובסביבתה. המקומות הנערצים ביותר הם אלה הקשורים לסיפור הכתובים אודות ישו. חשיבות מיוחדת נודעת למקומות הקשורים לשבוע האחרון בחייו בירושלים, הידוע כ'סבלו של ישו' ('The Passion').

מקום מרכזי נודע למקומות הקשורים לישו שנבנו לאחר נצחון הנצרות בראשית המאה הרביעית, ובראשם קבר ישו ואתריו, מקום העלייה על הר הזיתים, מקום הולדתו של ישו בבית לחם ועוד, שהונצחו בכנסיות מפוארות. שניים להם הם המקומות הקשורים למרים אם ישו. כנסיית הניאה, כנסיית סנטה אנה, קבר מרים בעמק יהושפט, כנסיית הביקור בעין כרם, כנסיית הדורמיציון, ובעבר – סנטה מריה לטינה וכנסיית הקתיסימה בדרך לבית לחם, 'כנסיית החלב' בבית לחם ועוד.

חשיבות רבה נודעת גם למקומות הקשורים ליוחנן המטביל, כמו הכנסייה במוריסטן סמוך לכנסיית הקבר והכנסיות בעין כרם, ליד מקום הטבילה בירדן ובסבסטיה שבשומרון. לאחריהן באים המקומות הקשורים לשליחים, ובעיקר לפטרוס, ראש השליחים, ולימים האפיפיור הנוצרי הראשון. בין המקומות הנערצים הקשורים לשליחים – כנסיית פטרוס גליקנטו, חדר הסעודה האחרונה – מקום ירידת רוח הקודש על השליחים וכנסיית סט ג'יימס הארמנית. בתקופה הצלבנית הצביעו בהר הבית על הקריפטה המוקדשת לשליחים שהנציחה את יציאתם מירושלים להפיץ את הנצרות. רוב הכנסיות האחרות המוקדשות לקדושים שונים, הן מאוחרות יותר, ומצויות ברובן במדבר יהודה וקשורות למנזרים שהוקמו שם בעיקר במאות החמישית-שישית.

כנסיית העלייה לשמיים על הר הזיתים

העירוב בין עובדות מוצקות למסורות ולמיתוסים בירושלים משמשים בה יחדיו, והם חלק מהווייתה של העיר ומעניקים לה את ציביונה המיוחד. ההתמודדות עם נושאים טופוגרפיים לא העסיקה את הנוצרים הראשונים שעסקו בקידוש המקומות וכמעט שלא התייחסו לזיהוי 'המקום המדויק' והאותנטיות שלו, כפי שמקובל בימינו. גישה זו, על הבעייתיות שבה, הטביעה את חותמה על חקר הנושא, המתמקד בדרך כלל בתולדות המקום למן התקופה הביזנטית, בעת שהכנסיות הוקמו לראשונה, ופחות בתקופה שקדמה לה. ככלל חילוקי הדעות בין החוקרים על האותנטיות של מקום זה או אחר, הם פחות רלוונטים לגבי המבקרים והמאמינים.

דומה שהמחקר המדעי והמסורת הם שני נושאים שונים, שברוב המקרים הקשר ביניהם מקרי למדי. רק לעתים רחוקות קורה שבכוחו של המחקר לשנות מסורות המושרשות מאות בשנים. רבים מהזיהויים במאה הרביעית היו שרירותיים משהו, ונקבעו בעיקר בשל נוחות הגישה והקרבה לדרכים ולמים, ולהיותם במקום שולט. חשיבות נודעה גם להמצאותם של מערה או סלע בולט במקום, שנקשרו להם מסורות קדושה, שקדמו בהרבה לתקופה הביזנטית.

קבר מרים למרגלות הר הזיתים

מקומות אלו, ובעיקר סלעים ומערות, הפכו לא אחת למוקד הכנסייה והמקום הנערץ ביותר. מטבע הדברים הם היו פחות חשופים להרס ולפגעי הזמן, שידעו הבניינים. הם גם היו לגורם שסייע בזיהוי המקום לאורך ההיסטוריה. ירושלים וההרים סביבה משופעים בסלעים ובמערות, ואין תמה שברבות מהכנסיות החשובות בעיר (ולא רק בה) הם משמשים כלב הכנסייה ומסורות רבות מסתופפות סביבם. במקרים רבים המערות הוסבו למסתור (קריפטה) וכמעט תמיד הן נחשבו למקום הנערץ ביותר בכנסייה, ונקשרו אליהן מסורות קדומות, כגון שתי המערות בכנסיית האלאונה על הר הזיתים (מערת השליחים והקרֵדו), מערת היגון בגת שמנים, המערה בכנסיית יוחנן המטביל בעין כרם, מערת הלידה בבית לחם וספיחיה, המערה (קריפטה) בכנסיית סט. אנה, ועוד.

באופן דומה גם סלעים ובעיקר הבולטים שבהם ובעלי צורה יוצאת דופן, שימשו מקומות פולחן מימים קדומים, ולא אחת הם נחשבים למקום הנערץ ביותר בכנסייה (או במסגד). כך הדבר בכנסיית הקבר (סלע הגולגותא), בגת שמנים, בכנסיית (מסגד) העלייה, בביתניה, בבית פגי ועוד, ולהבדיל – בכיפת הסלע, הנקראת על שם ה'סלע' שבמרכזה, ומצויה בה גם מערה.

קבר חולדה הנביאה או הנזירה פלגיה או בכלל נזירה מוסלמית בשם רבעה אל עדואייה...

קיים קשר בין הזיהויים הרבים של המקומות הקדושים, טיפוחם ואחזקתם, לבין מצב הקהילות הנוצריות בירושלים, שהיו בכל הדורות כמעט מיעוט מבוטל הנתון במצוקה מתמדת (למעט בתקופות הביזנטית והצלבנית). הכמרים היו תלויים במידה רבה לפרנסתם ולהישרדותם בצליינים. הטיפול בהם, הגנתם, הובלתם, הדרכתם, אכסונם והדאגה לבריאותם ולרווחתם, ומכירת מזכרות ו'חפצים מקודשים' שולמו בעין יפה.

אך מעל לכל נודעה חשיבות לתרומות שהעלו לאחזקת המקומות הקדושים ולרווחת הכמרים שנשאו תפילות עבורם. היה זה מקור הכנסה חשוב שסייע בהישרדותם תחת שלטון המוסלמים, שלא חסכו מהם את שבטם וגבו מהנוצרים מחיר גבוה עבור כל שירות, זכות או היתר, לרבות טיפוח המקומות הקדושים ומימוש החזקה עליהם. אין תמה שבימי הביניים ובעיקר בתקופות הממלוכית והעות'מאנית 'זוהו' מקומות חדשים רבים כדי למשוך את עולי הרגל, כחלק מהתחרות בין העדות השונות על לב הצליינים, ואולי גם כדי להמעיט את התלות במוסלמים.

תופעה מיוחדת לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט היא זיהוי המקומות הקדושים והאירועים הנלווים אליהם במקומות שונים בידי עדות שונות, בעיקר בידי היוונים אורתודוכסים והקתולים. כך, למשל, כנסיית סקילת סטפנוס מזוהה בידי היוונים בעמק יהושפט מול שער סטפנוס (האריות), בעוד שהקתולים הדומיניקנים מצביעים עליה בדרך שכם (כנסיית ה'אקול ביבליק', סט. אטיין).

כנסיית עליית ישו לשמיים על הר הזיתים מונצחת במספר מקומות: כנסיית האלאונה, מסגד כנסיית העלייה, הכנסייה הרוסית וכנסיית אוגוסטה ויקטוריה בצפון הר הזיתים. מקום לידת מרים מזוהה בידי הקתולים בכנסיית סנטה אנה. בה בעת זוהה המקום בידי הצלבנים גם בציפורי שבגליל, כביתם של יהויכים ואנה הוריה של מרים, ואין אלו אלא דוגמאות מעטות. מקום מיוחד בזיהוי המקומות הקדושים והחזקה עליהם שמור לאבות הפרנציסקנים, שהיו הראשונים מבין העדות הקתוליות לשוב לארץ הקודש במאה ה-13. לכן נמצאת בידיהם החזקה על רבים מהמקומות הקדושים החשובים, בירושלים ומחוצה לה.

אי שם בעין כרם...

כדי להעניק תחושת הזדהות והמשכיות ולהדגיש את הערך ההיסטורי של האתרים, ערכו הפרנציסקנים חפירות ומחקרים מקיפים במקומות שברשותם: בכנסיית הקבר, בגת שמנים, בדומינוס פלביט, בעין כרם, בבית לחם, בכפר נחום, בהר תבור, בבית צחור ועוד. הכנסיות שהקימו בירושלים (ובמקומות אחרים) מצטיינות בממדיהן המרשימים ובפארן הרב, והן מטביעות את חותמן על נופה של ירושלים. רבות מהכנסיות בירושלים ולא רק בה הן פרי תכנונו של האדריכל הפרנציסקני המחונן אנטוניו ברלוצי.

במקרים רבים עדות נוצריות אחדות נאחזות באתרים מרכזיים, וחולקות ביניהן את המקום בדקדקנות לפי כללי ה'סטטוס קוו' – תופעה הידועה כמעט רק בירושלים ובסביבתה. כאלה הן כנסיית הקבר, כנסיית קבר מרים בעמק יהושפט, כנסיית העלייה על הר הזיתים וכנסיית המולד בבית לחם. סיפור מיוחד במינו קשור לקבר חולדה הנביאה על הר הזיתים המקודש לשלוש הדתות, שכל אחת מהן מעריצה כאן דמות אחרת. אף שבמקורות צוין שחולדה נקברה בירושלים, החל מהמאה ה-14, הוא נזכר בידי אשתורי הפרחי על הר הזיתים, מסורת המקובלת גם כיום. הנוצרים לעומת זאת מזהים כאן את קברה של פֶּלָגיה, נזירה קדושה שהגיעה מאנטיוכיה שבסוריה והתבודדה כאן עשרות שנים כדי לכפר על חיי ההוללות שניהלה בצעירותה כרקדנית נחשקת.

חיי הדת והסיגוף שניהלה בתא הקטן על הר הזיתים היו מחמירים עד כדי כך, שכאשר הלכה לעולמה, הופתעו הנזירים לגלות שמדובר באישה ולא בגבר... הקבר נערץ גם במסורת המוסלמית, שלפיה קבורה כאן משוררת האהבה המוסלמית הנודעת מבגדד, מהמאה התשיעית, ראבעה אל-עדויה.
האם כאן נקבר ישוע וכאן קם לתחייה? כנסית הקבר ברובע הנוצרי

בין האירועים המתוארים בכתבי הקודש הנוצריים המתייחסים לימיו האחרונים של ישו והשליחים בירושלים, ועד לנצחון הנצרות והקמת כנסיית הקבר (326-335), והתפתחות הגאוגרפיה הקדושה של ירושלים, חלפו קרוב ל-300 שנה. הנוצרים הראשונים נאבקו על השרדותם ונושא המקומות הקדושים לא העסיקם. יתרה מזו; המאמינים הראשונים שנהו אחרי ישו, האמינו שקץ העולם ממשמש ובא, והם לא ראו חשיבות בזיהוי מקום זה או אחר.
ברבע הראשון של המאה הרביעית, הפכה הנצרות לדת שלטת באימפריה הרומית, והנוצרים הורשו לקיים את פולחנם באין מפריע ולהקים כנסיות.

גל של התלהבות והתעוררות דתית חסרי תקדים היו נחלת הכלל. הוקמו כנסיות ומקומות פולחן רבים ומפוארים, הקשורים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה. מקדשים אליליים נהרסו או הוסבו לכנסיות, ונוצרים רבים נהרו לארץ כדי להסתופף במקומות הנזכרים בכתבי הקודש, שרובם היו בירושלים – תחילה בירושלים ובסביבתה ואחר כך בכל הארץ.

בתקופה זו התרחש מאורע מכונן שהביא להתפתחות אתרי הקודש בירושלים: 'גילוי' הקבר הקדוש והגולגותא בירושלים. הלנה, אמו של קונסטנטינוס, הגיעה לארץ ישראל חדורת התלהבות דתית, ו'גילתה' מקומות קדושים רבים. בעקבות מסעה זוהו ונתקדשו אתרים רבים בירושלים ומחוצה לה, ובהם קבר ישו, הגולגותא, מקום מציאת הצלב, מקום עליית ישו השמיימה בהר הזיתים, מקום לידת ישו בבית לחם, אלוני ממרא ליד חברון ועוד. הוקמו בהם כנסיות מפוארות במימון ממלכתי, שהיו לכנסיות הראשונות ברחבי האימפריה הרומית שנבנו בפאר כה רב.

גילויו של קבר ישו בירושלים הביא לעליות לרגל המוניות לארץ ישראל ותרם לזיהוים ולהתקדשותם של אתרים רבים. המוני הצליינים ביקשו ללכת בעקבות ישו והשליחים, ולזהות בשיטתיות את המקומות הנזכרים בכתובים, תחילה ביקרו בירושלים ובית לחם ואחר כך בנצרת ובכנרת וסביבתה. תוך זמן קצר התפתחו אתרים קדושים נוספים, עד כי בראשית המאה החמישית כל ארץ ישראל הפכה למקודשת, ונודעה מאז כ'ארץ הקודש'. לצדם הוצגו 'חפצים מקודשים', הקשורים לישו ובמרכזם הצלב, שהיה לסמל הנצרות.

מאוחר יותר שרידי קדושים הפכו לגורם העיקרי לייסוד כנסיות בארץ ומחוצה לה. בין השרידים הקדושים היו כלים ואביזרים שבאו במגע עם המקומות הקדושים המרכזיים. כך, למשל, במאה החמישית, נהגו עולי הרגל לקחת עמם למזכרת צפחות שמן מן המנורות שבכנסיית הקבר, שיוחסו להן תכונות רפואיות ואחרות. הצפחות היו עשויות ברונזה ועל חזיתן הוטבעה תמונה של קפלת הקבר, ששימשה מקור חשוב לשחזורה בתקופה זו.

השפעה רבה על התפתחות המקומות הקדושים הייתה לנזירות, שאחד ממרכזיה החשובים ביותר היה במדבר יהודה, והיא השפיעה רבות על הכנסייה ותפיסת עולמה ועל התפתחות המקומות הקדושים בירושלים. רבים מהנזירים היו דמויות מוכרות בהיררכיה הכנסייתית בירושלים, ושלושה מהם אף שימשו כפטריארכים של ירושלים. הידוע שבהם, סופרוניוס, היה זה שמסר את כתב כניעת העיר לידי עומר עם הכיבוש הערבי במאה השביעית.

הנזירים נטו לכרוך את מראות הארץ והווייתה בימי ישו לתקופת המקרא, כדי להדגיש את הרצף הדתי והגאוגרפי של הנצרות, והוסיפו להם סיפורים מהתנ"ך. למנזר המצלבה נקשר סיפור נטיעת העץ שממנו הוכן הצלב בידי לוט, כך שדמו של ישו היה יכול לכפר על החטא הקדמון, על ידי שדמו נטף בעת הצליבה על גולגלתו של אדם הראשון. במנזר סט. ג'ורג' שבוואדי קלט הצביעו על המערה שבה הסתתר אליהו הנביא, וכד'.

פריחת האתרים הנוצריים והתחדשותם קשורה גם לגידול שחל באוכלוסייה הנוצרית. עד למאה הרביעית הנוצרים בארץ היה מיעוט מבוטל, שתרם אך מעט להתפשטות הנצרות ולהתקדשות מקומות קדושים. מתקופה זו ואילך הלכה האוכלוסייה הנוצרית וגדלה על ידי הגירה של נוצרים לארץ ישראל, ולהתנצרות התושבים המקומיים, שנעשתה לעתים בכפייה. במאות החמישית-שישית חדרה הנצרות לכל מקום, אפילו לאזורים שבהם היה יישוב יהודי צפוף. רוב האתרים הנוצריים הקדושים בירושלים ובארץ ישראל בכלל התקדשו בתקופה הביזנטית, ומספרם הגיע למאות. בירושלים היו במאה השישית יותר משמונים מקומות קדושים! והנוצרים יצרו בעיני רוחם תמונה ברורה אף אם דימיונית לעתים של העיר בימי ישו, חרף השינויים מרחיקי הלכת שחלו בה מאז ימי בית שני.

בנוסף למקומות כמו קבר ישו והגולגותא ומקום העלייה לשמיים על הר הזיתים, שנתגלו, כביכול בהשראה אלוהית, הם ידעו להצביע על ביתו של כייפא, הכוהן הגדול שדן את ישו בהר ציון, על מקום קבורתה של מרים ומגוריה בירושלים, המקום שבו גדל העץ שממנו הוכן הצלב ואת מקום מאסרו של ישו באנטוניה, והעץ שעליו יהודה איש קריות תלה את עצמו.

רוב האתרים הנוצריים לא התקדשו בהקשר טופוגרפי, אלא על סמך שיקולים דתיים ונוחות הגישה אליהם. בחירת האתרים והתקדשותם הושפעו כאמור רבות מדרכי התעבורה. רובם נבנו לצדי דרכים ראשיות של אותם ימים, כדי לאפשר לצליינים להגיע אליהם בקלות יחסית. הסכנות הרבות באזורים מרוחקים ונידחים וקשיי ההשרדות בהם וכן הדרכים העקלקלות, השפיעו ודאי גם הם על הנטייה למקם את האתרים החשובים במקומות נגישים ונוחים.

הצליינות הנוצרית בתקופה הביזנטית הייתה מאורגנת היטב. היו אמנם גם נוסעים בודדים, אולם בדרך כלל הביקורים היו מאורגנים בקבוצות, מלווים במדריכים – על פי רוב נזירים, שהיו בקיאים בזהות האתרים ובמקומם.

המקומות הקדושים החשובים לא נועדו רק לביקור, אלא שימשו להתעוררות דתית, לעריכת טקסים ותפילות ולהשמעת הסברים היסטוריים על האירועים ומשמעותם. הם היו חלק בלתי נפרד מההוויה הדתית ומהאמונה הנוצרית, ותרמו לעיצוב תפיסת עולמה והשפיעו על התפתחות הליטורגיה והפולחן הנוצרי הקדום. התפתחו בהם טקסי דת, תהלוכות ותפילות מיוחדות, שהפכו במשך הזמן לחלק בלתי נפרד מהפולחן הנוצרי, שהתפשט מירושלים לכל רחבי העולם הנוצרי.

בכנסיית הקבר, למשל, נערכו החל מאמצע המאה הרביעית, טקסים מיוחדים כמו טקס לכבוד קומו של ישו לתחיה ותהלוכות לכבוד הצלב (הידוע שבהם, טקס האש הקדושה, ראשיתו במאה התשיעית).
טקסים שונים נערכו גם בכנסיית 'ציון הקדושה' המפוארת שבהר ציון, או בכנסיית קבר מרים בגת שמנים ובכנסיית המולד בבית לחם.

היבט זה של המקומות הקדושים, כמקור השראה להתפתחות הפולחן והליטורגיה, הוסיף להם חשיבות ותרם למעמדם. המקומות הקדושים מילאו אפוא בתקופה זו תפקיד חשוב ומרכזי בגיבוש האמונה הנוצרית ותולדותיה.

לעתים זיהויים של המקומות הקדושים שנעשו בימים עברו באופן שרירותי וזמני, מטעמי נוחות ונגישות, או כדי לאפשר לעולי הרגל להזדהות עמם באין מפריע, הפכו ברבות הימים ל'אתר עצמו'. כאלו הם למשל רבים מהאתרים, ובעיקר המשניים שבהם בכנסיית הקבר ובדרך היסורים. חלק מהאירועים המתייחס לימיו האחרונים של ישו, לא התרחשו במקום אחד. ואמנם בימים עברו הצביעו עליהם במקומות שונים בירושלים, אלא שעולי הרגל שפקדו מקומות אלו, שהיו ברובם במקומות פתוחים, הוטרדו לא אחת מהתנכלות המוסלמים והעיר ההומה, ולא היו נוחים לתפילה ולהתייחדות. משום כך כונסו רבים מהאתרים, אל נכון מטעמי נוחות ותכלית מעשית, בכנסיית הקבר.

מה שהיה תחילה כוונה תמימה, להקל על עולי הרגל להתרפק על המקומות הקדושים שנועדו לסמל אירוע זה או אחר, מבלי לנסות ולהצביע על מקום ההתרחשות, הפכו ברבות השנים ל'מקום עצמו', שבו התרחשו הדברים. באופן זה 'כונסו' בכנסיית הקבר עשרות אתרים ומקומות, המנציחים מסורות שונות כ'אתר האותנטי' שבו התרחשו כביכול הדברים, והם היו למקומות קדושים חשובים.

'ירידת הדת ועליית הדעת' בזמן החדש, לא שינו מצב זה, לפחות לא במה שנוגע לאתרי העלייה לרגל למבקרים מן השורה. חלק מן הפרוטסטנטים דוחים את זיהוי כנסיית הקבר על הבעייתיות שבה, ומצביעים על מקום אחר, בקבר הגן (אף שכיום ידוע שמדובר במערת קבורה מימי בית ראשון). ראוי להדגיש שקבר הגן הוא המקום הקדוש האחרון שזוהה והונצח בירושלים (1894). בכך נחתם סופית נושא התפתחות המקומות הקדושים לנוצרים וזיהוים בירושלים, ומאז לא זוהו יותר מקומות חדשים.

רבים מהזיהויים הרווחים בספרות עולי הרגל הם מימי הביניים ואילך, כאשר העיר העתיקה עמדה על תלה, וקווי מתארה, בנייניה ורחובותיה דמו למצב בימינו, והיא לא ידעה שינויים מרחיקי לכת עד לשלהי המאה ה-19.

מעניין לציין שרבים מהזיהויים הקדומים והחשובים של האתרים המרכזיים הנזכרים בכתבי הקודש הנוצריים נעשו בחלקם באזורים שמחוץ לעיר, ונבנו בהם כנסיות מפוארות במיוחד. זאת בין היתר משום שבניגוד לעיר עצמה, היו בהם שטחים פתוחים רחבי ידיים, שהתאימו להקמת מבנים גדולים ומפוארים, ומגמה זו הלכה וגברה עם השנים: בין הכנסיות – האלאונה על הר הזיתים, כנסיית לזרוס בביתניה, גת שמנים, כנסיית סטפנוס (סט. אטיין), שהצטיינה בממדים יוצאי דופן ויכלה להכיל כעשרת אלפים איש, הגיה ציון (לימים דורמיציון), כנסיית יוחנן המטביל, כנסיית הביקור בעין כרם, מנזר המצלבה, ועוד.

הגדולה שבהן 'הגיה ציון' – 'אם כל הכנסיות' שהוקמה על הר ציון, הייתה בעת הקמתה במאה הרביעית מחוץ לחומות העיר, ונכללה בהן רק במאה החמישית בידי הקיסרית אבדוקיה, וכך היא מתוארת במפת מידבא מהמאה השישית בתוך החומות. בזמן החדש הוקמו מחוץ לחומות מכלולים כנסייתיים גדולים במיוחד, שהשתרעו לעתים על רבעים שלמים וכללו מוסדות חינוך, צדקה וחסד ושירותים לצליינים, כמו מגרש הרוסים, רטיסבון, נוטרדם ושנלר. עוד נציין שכדי להגן על הכנסיות שמחוץ לעיר, הן הוקפו ברובן בחומות גבוהות וחזקות, ששרדו בחלקן עד היום.

הזיהויים המאוחרים מתייחסים בחלקם למבנים או לאתרים בולטים שהיו בעיר עצמה, שעוררו אסוציאציה כלשהי וברבות הימים התפתחו סביבם מסורות שונות, לעתים בלתי קבילות. ואמנם זיהויים אלו היו לא אחת 'נזילים' למדי, ועברו תמורות במהלך השנים. כזהו למשל מבצר האנטוניה שמצפון להר הבית ששימש בתקופה הרומית כמבצר ומושב השליט. החל מהמאה ה-12 זוהה כמקום מושבו של פונטיוס פילטוס, שבו שפט את ישו, ולימים הוא אף נקבע כתחנה הראשונה בדרך היסורים.

מעטים כמובן נתנו את דעתם לעובדה שהעיר חרבה עד היסוד בידי טיטוס במאה הראשונה. לעומת זאת עורר המקום את דמיון המאמינים בשל המבנה המרשים והעובדה שבימי הביניים שימש כמושב השליט המוסלמי ואף היה בו בית כלא, שהמסורת העממית קשרה אותו למאסרו של ישו.

קרבתו של האזור למרכז הנוצרי-הצלבני החשוב בהר הבית וסביבתו, על אתרי הפולחן שבו והאוכלוסייה הנוצרית שהתגוררה מצפונו, גרמה לכך שהנוצרים ביקשו לקרב אליהם את דרך היסורים, והמסורת הקדומה של מוצא הדרך בהר ציון הועתקה לצפון הר הבית ולאנטוניה, ונותרה כך עד ימינו.

ריצוף לוחות האבן שנמצא במנזר 'אחיות ציון', זוהה כחלק מ'הגבתא' עליה ישב פילטוס בארמונו בעת משפטו של ישו, ו'משחק המלך' (בזיליאוס) המשולב ברצפה הקדומה, אישש כביכול זיהוי זה. העובדה שנקבע חד משמעית במחקר שהרצפה וכמוה קשת האקה הומו הם מימי איליה קפיטלוניה מהמאה השנייה לסה"נ, לא שינתה בהכרח את המסורות הקשורות אליה. דוגמה מובהקת לזיהויים המיתולוגיים הרבים שצמחו בירושלים מימי הביניים ואילך (כלומר, אתרים ומבנים בולטים או חריגים שהוצמדו אליהם מסורות), היא כאמור קשת האקה הומו, הקשת הבנויה על רחוב דרך היסורים זוהתה כמקום שבו פילטוס אמר לישו 'הנה האיש' (לטינית 'אקה הומו'), והחלונות בקשת זוהו כמקום שבו פילטוס עמד כביכול...

זיהוי דרך היסורים על אתריה ותחנותיה השונות בתוואי הנוכחי הוא מאוחר יחסית, ואינו קודם למאה ה-15. עד אז הלכו אמנם לאורכה – בתוואי ששונה לא אחת במהלך הדורות, בעיקר במה שנוגע לתחילתה (יעדה הסופי – הגולגותא – לא השתנה כמובן אף פעם). ה'תחנות' שזוהו במקומות שונים, נתגבשו סופית רק בשלהי המאה ה-19. פעילותן של העדות הנוצריות בעקבות חדירתן של המעצמות בתקופה זו, והזכויות שהוענקו להן בידי השלטון התורכי לאחר מלחמות קרים (1856), השפיעו רבות על אופי הדרך, והתחנות שלאורכה מוסדו בין היתר על ידי הקמת כנסיות, שהנציחו את האירועים השונים בדרכו של ישו לגולגותא, שרק בודדים מהם נזכרים במקורות.

יתר על כן, לאורך הדרך זוהו – חלקם עוד בשלהי ימי הביניים – אתרים נוספים, שעליהם נרמז בכתובים, שלא נחשבו ל'תחנות' אך עולי הרגל מזכירים אותם. בהם היו 'המדרגות המקודשות' למרגלות הפרטוריום (סקלה סנטה) שהועברו מאוחר יותר לכנסיית סנטה מריה מג'ורה ברומא, ביתו של הורדוס בסמטה שמצפון לאנטוניה, המוליכה לשער הפרחים ו'בית העשיר הרע' לא הרחק מהתחנה החמישית. לזיהויים אלה אין כמעט זכר, ואינם זוכים כיום להתייחסות כלשהי בידי עולי הרגל ומדריכיהם, וגם לא בספרות ההדרכה בזמן החדש.

אחת הדוגמאות המעניינות לזיהויים מוטעים ביודעין, היא זיהוי הגליל על הר הזיתים. הכמרים המקומיים לא היססו לזהות את צפון הר הזיתים עם הגליל, ואף הצביעו שם בפני הצליינים על 'כפר כנה והתבור', בין היתר כדי למנוע את תלאות הדרך לגליל, שבימי הביניים היה מקום מסוכן לביקור. הד למסורת זו (ר' א' שילר, הר הזיתים, עמ' 77) היא כנסיית וירי גלילאִי היוונית אורתודוכסית במקום, הנקראת כך החל מימי הביניים, על סמך הנאמר בכתובים "ואתם אנשי הגליל מה תעמדו פה" (מעה"ש א, י, יא). בימי הביניים נבצר מהצליינים הנוצרים מלבקר בחלק מהמקומות הקדושים (כמו הר הבית למשל). פליקס פאברי (1482) מעיד, שהצליינים נהגו להשקיף מווירי גלילאי לעבר המקומות הקדושים הסגורים בפניהם ולהביע כלפיהם מכאן את רחשי לבם.

אחדים מהמקומות המרוחקים זוהו בידי מורי הדרך, כאילו הם מצויים על הדרך המוליכה לירושלים, כמו עמק האלה – מקום הקרב בין דוד לגלית באזור מוצא, מודיעין ליד צובה ועוד. זיהויה של אמאוס, במקום המקובל בלטרון, שם אף הוקמה כנסייה מפוארת בתקופה הביזנטית, הועתק מאוחר יותר לאבו גוש, כדי להקל על עולי הרגל לבקר במקום. אך בתקופה העות'מאנית כאשר הדרך לירושלים והמעבר באבו גוש היו מסוכנים מדי, הועתק המקום לקוביבה, שמצפון לירושלים, שהייתה מסוכנת פחות למעבר בתקופה העות'מאנית.

לאחר הכיבוש המוסלמי, ובעיקר במאות ה-10 וה-11 חלה ירידה ניכרת במצב הנוצרים ועמם מצב המקומות הקדושים, שרבים מהם חרבו בפלישה הפרסית בראשית המאה השביעית ולא שוקמו עוד.

בתקופה הצלבנית, בשנים 1099-1187, הגיעו עולי רגל רבים לירושלים, והוקמו מסדרים חדשים. התקופה נתייחדה בקנאות ובהתלהבות דתית, בדומה לתקופה הביזנטית. כן נוספו רבדים חדשים לדת ולמסורות הנוצריות ולא אחת חלו שינויים במשמעות המקומות. מסורת שלא הייתה ידועה עד אז יוחסה בידי הצלבנים לקריפטת השליחים בהר הבית, שממנה יצאו כדי להפיץ את הבשורה של ישו (המסורת על מיקומה לא נשתמרה). מהמדריכים הרבים שנכתבו בתקופה זו אנו למדים על מסלול פחות או יותר קבוע בירושלים שבו הלכו עולי הרגל: הם נכנסו בשער דוד (שער יפו), המשיכו לכנסיית הקבר, לכנסיית סנטה מריה לטינה שבמוריסטן ומשם לביקור בהר הבית, וממנו לעמק יהושפט ולהר הזיתים ואתריו המקודשים (איריס שגריר, קתדרה 138, עמ' 57-82). בין היתר 'נתגלו' ונתקדשו אתרים חדשים רבים. מהם שנהרסו ונעזבו בתקופה הערבית חודשו ואף נבנו מחדש, ולעתים נעשה שימוש במקומות שנתקדשו בידי הערבים. מפת האתרים הקדושים בירושלים הושפעה במידה רבה מ'הגאוגרפיה הקדושה' של התקופה הצלבנית. הצלבנים שהשתייכו לכנסייה המערבית, ראו בנוצרים המזרחים מאמינים מדרגה שנייה, והם גורשו מרוב האתרים והמקומות הקדושים, ונאלצו למצוא חלופות, שהביאו להתפתחות אתרים חדשים נוספים.

הנוכחות הצלבנית בירושלים הטביעה את חותמה על רבים מהמקומות הקדושים, ששוקמו או שנבנו מחדש, ואף נבנו כנסיות חדשות, שהבולטות שבהן היו כנסיית סנטה מריה לטינה במוריסטן, כנסיית סט. אנה ליד שער סטפנוס (שער האריות) וכנסיית העלייה על הר הזיתים שנבנתה על שרידי הכנסייה הביזנטית במתכונת שונה. כותרות צלבניות נאות במיוחד שרדו במקום עד ימינו. כן נבנו כנסיות רבות נוספות בתקופה זו (ר' מפה בעמ' 42 וכן באנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, עמ' 712-725).

שינויים רבים, בעיקר באתרים משניים ובתוספות של פריטים אדריכליים ואומנותיים נעשו גם בהר הבית (להלן). ברם, השינוי הבולט ביותר נעשה בכנסיית הקבר, שנבנתה בחלקה מחדש וחלקיה השונים אוחדו למבנה אחד. רבים מהרכיבים האדריכליים והעיטורים האמנותיים הם מתקופה זו. הבולטים שבהם הם המשקופים הנהדרים של הכניסה, המוצגים כיום במוזיאון רוקפלר, ועיטור של ישו על תקרת הגולגותא, ששוקם פעמים רבות. פריטים צלבניים נאים במיוחד שרדו בקפלת מרים בתחנה העשירית, בדרך היסורים, בקצה גרם המדרגות מימין לכניסה לכנסייה. למעשה כנסיית הקבר בימינו היא בעיקרה מהתקופה הצלבנית. נציין שרבים מהפריטים הצלבניים שייצגו בעיני היוונים אורתודוכסים את הכנסייה המערבית הקתולית, הוסרו על ידם בעת שיקום הכנסייה בעקבות השרפה ב-1808, ובהם הרס קברי המלכים הצלבנים בקפלת אדם הראשון (מימין לכניסה לכנסייה).

שינוי מרחיק לכת בתקופה הצלבנית נעשה בהר הבית, שהיה למרכז החשוב ביותר של אבירי הצלב בירושלים. עד אז לא הייתה למקום שום חשיבות במסורת הנוצרית. במשך כל התקופה הביזנטית היה זה מקום חרב, בבחינת עדות לנבואתו של ישו, כי במקום לא תישאר אבן על אבן, וחורבנו היה עונש על שהיהודים סירבו להכיר בישו (יש המערערים כיום על הדעה, שהמקום היה חרב בתקופה הביזנטית, כעדות הממצאים הרבים מתקופה זו במפעל הסינון בהר הבית, בראשות ד"ר גבריאל ברקאי).

אם בזיהויים מוטעים עסקינן, הרי שהצלבנים נתנו כאן דרור לדמיונם הפורה, כחלק מניכוס הר הבית והסבתו למרכז שלטון ולמקום מקודש במסורת הנוצרית. המסורות המוטעות הרבות שצמחו בתקופה זו נעלמו ברבות הימים ואף טושטשו במתכוון בידי המוסלמים לאחר שהמקום שב לידיהם (למעט אורוות שלמה). לאחר כיבוש העיר, רוכזו בהר הבית מוסדות השלטון, ונכרכו אליו מסורות קדושה רבות שמקורן במקרא ובכתבי הקודש הנוצריים. מסגד אל-אקצא כונה 'טמפלום סלומוניס', והיה למרכז השלטוני והמנהלי של ממלכת הצלבנים בארץ. במקום התגוררו השליטים הצלבנים הראשונים של העיר, גודפרי מבויון, ובלדווין הראשון והשני, וכאן נערך טקס בחירת הפטריארך של ירושלים דאימברט (1099).

לאחר שמלכי ירושלים עזבו את הר הבית, בימיו של בלדווין השני, ועברו לארמונם החדש סמוך למגדל דוד, נמסר הבניין לידי האבירים ה'טמפלרים' ('אבירי ההיכל') ששיפצוהו. האולמות התת קרקעיים בדרום-מזרח הר הבית שוקמו והוסבו למחסנים ולאורוות ענקיות ונפתחה גישה אליהם דרך ה'שער היחיד'.

כיפת הסלע זוהתה בידי הצלבנים עם בית המקדש וכונתה 'טמפלום דומיני' – 'מקדש האדון'. יש שראו בה כנסייה נוצרית שהוקמה בידי הלנה אם קונסטנטינוס (או יוסטיניאנוס), לכבוד ישו ומרים, שהפכה בידי המוסלמים למסגד. היה זה לאחד מהאתרים החשובים בירושלים הצלבנית, ושני בחשיבותו רק לכנסיית הקבר. הוא נמסר לנזירים האוגוסטינים של 'מקדש האדון', שנוסד במיוחד לצורך זה בידי גודפרי מבויון.

אורוות שלמה מתחת למסגד אל אקצא. יש קשר לשמה המלך?

החל משנת 1115 נערכו במקום שיפוצים שנמשכו כעשרים שנה, אשר במהלכם הוכשר הבניין ליעודו. אבן השתיה, שריכזה סביבה את המסורות הנוגעות למקדש האדון, כוסתה בשיש והוקם עליה מזבח. היא הוקפה בשבכת מתכת, ולא היה ניתן עוד לגעת בה. בכך הושם קץ למנהג שרווח בקרב שומרי המקדש לשבור מהאבן חתיכות ולמכרן לעולי הרגל תמורת זהב. הקירות עוטרו בתמונות ובכתובות נוצריות, ועל כיפת המבנה התנוסס צלב שבלט למרחקים.

בהר הבית התמקדו עתה מסורות מהתנ"ך ומהברית החדשה. על אבן השתיה הראו את מקום חלום יעקב; כאן העמיד שלמה את ארון הברית שהכיל את המן ומטה אהרון שפרח והצמיח פירות ושקדים; כאן הוצבו לוחות הברית; כאן הופיע המלאך גבריאל בפני זכריה הכהן לבשרו שיזכה לבן בערוב ימיו, הוא יוחנן המטביל (לוק' א, יג); על הסלע ב'טמפלום דומיני' הראו את עקבות רגלי האדון, שעה שנחבא ויצא מן המקדש כשהיהודים אספו אבנים לסקלו (יוח' י, נט), ועליו ראה דוד המלך את המלאך המשחית ניצב וחרב שלופה בידו (שמ"ב כד, טז); ובמערה בכה באומרו "הנה חטאתי ואלה הצאן מה עשו" (שמ"ב כד, יז).

אבן השתייה בכיפת הסלע

בחג שהנציח את כיבוש ירושלים (15 ביולי 1099), נערכה תהלוכה מכנסיית הקבר ל'מקדש האדון', ונאמרה לידו תפילה מיוחדת. התהלוכה המשיכה לבית העלמין שליד החומה המזרחית שבו נטמנו חללי הצלבנים שנפלו בעת כיבוש העיר. בין החגים הנוצרים שהתקשרו להר הבית, היו 'יום הראשון של כפות התמרים', 'חג הטהרותה של מרים' ו'רוממות הצלב הקדוש'. ההר נכלל במסלול הצליינים שביקרו בירושלים בשל מעמדו והמסורות שנכרכו אליו.

פינת החומה הדרומית-מזרחית זוהתה כמקום בו נוסה ישו בידי השטן (לוק' ד, ט), משם הושלך והומת גם יעקב אחי ישו, הבישוף הראשון של ירושלים. אבן גדולה בין כיפת הסלע לכיפת השלשלת, זוהתה כמקום מותו של זכריה אבי יוחנן המטביל, כיפת השלשלת עצמה הפכה ל'קפלת יעקב הקדוש', אחי ישו, שמקום קבורתו הועבר לכאן מעמק יהושפט, בפינה הצפונית-מערבית של הר הבית הוקמה 'קפלת המנוחה' של ישו, בנושאו את הצלב על גבו בדרכו לגולגותא.

לשערי הר הבית נכרכו מסורות שונות. שער הזהב (שער הרחמים), היה לשער דרכו נכנס ישו לירושלים ביום ראשון של כפות התמרים. לפי האגדה כאשר קרב ישו לשער, הוא נפתח מעצמו ומנעולו נפל, ובמקום הוקמה קפלה שבה נשמרו שרידי אותו 'מנעול פלאי'.

ואין אלו אלא חלק מן המסורות שנכרכו להר הבית (ר' א' שילר, הר הבית ואתריו, אריאל 64-65, עמ' 30-32).
הצלבנים הטביעו את חותמם על הר הבית מבחינה אדריכלית ואמנותית, כעדות השרידים הרבים ששרדו בין היתר במסגד אל אקצא וב'קפלת העלייה' ליד כיפת הסלע, הבנויה בסגנון צלבני מובהק ומזוהה כמבנה צלבני ששימש לטבילה.

בתקופה הממלוכית במאות ה-14-13 ועד למאה ה-16, ובתקופה העות'מאנית עד למאה ה-19, התנהלו מלחמות ירושה על האתרים הקדושים בין הכנסיות, שנמשכו עד לאמצע המאה ה-19, כאשר נחתם בפריס הסכם הסטטוס קוו במקומות הקדושים (1853), שלא פתר את המחלוקות בין הכנסיות, אלא הותיר את המצב כפי שהוא.

סיכום
כוונתו המקורית של המאמר הייתה להצביע על זיהויים מוטעים בירושלים, שאינם עומדים במבחן הביקורת המדעית, אלא שחיש קל הסתבר לנו, שמקומות אלה, גם אם נעסוק בחשובים שבהם בלבד, מונים עשרות רבות, והתייחסות של ממש לנושא חורגת בהרבה מהמצע הנוכחי, ומצריכה מחקר מעמיק וממושך, בהיקף של ספר שלם. ניתן, על כן, לראות בעבודתנו, מעין מבוא לנושא חשוב זה. מעבר להקדמה המורחבת, הסתפקנו במבחר מצומצם של אתרים בולטים, ובהם הר ציון והר הצופים וקברי אישים. נמנענו ברוב המקרים מלעסוק במקומות מקודשים במסורות היהודית והמוסלמית שיובאו אולי במאמר אחר. כך או אחרת, אין זו אלא 'טעימה ראשונה' מנושא חשוב זה, וודאי יימצא לו המשך בחוברות הבאות, כמו למשל זיהוי כיפת הסלע ובעיקר מסגד אל אקצא ככנסייה במאה ה-19 ואפילו ברבע הראשון של המאה ה-20!

קברי אישים וזיהוים בירושלים
ירושלים 'עיר הקברות' משופעת באלפי קברים מתקופות שונות. הם תופסים מקום חשוב במיוחד בהווייתה של ירושלים, בחקר עברה ובתרבותה החומרית. העיר חרבה פעמים הרבה, ונותרו בה שרידים מעטים יחסית מתקופות קדומות, והקברים, שהם תת קרקעיים ברובם, נפגעו פחות בצוק העתים ובמלחמות שידעה העיר, ונותרו עדות חשובה, לעתים יחידה לתיעוד העבר. הם מלמדים על אומנות ואדריכלות, על כלים, תכשיטים ומטבעות, ולעתים אף נמצאו בהם כתובות, שהן ממצא נדיר בירושלים. העיר מוקפת בתי קברות, ובהם קברים מונומנטליים בעיקר מימי בית שני.

רבים מהם מיוחסים לאישים רמי יחס במסורת היהודית מתקופת המקרא. עובדה מפתיעה היא, שהרוב המכריע של הזיהויים מוטעה. גם כאשר סגנונות החציבה והבנייה מסגירים את זמן ההקמה באופן ברור לימי בית שני, רבים מהם מיוחסים לאישים מקראיים. הבולטים שבהם הם קברי נחל קדרון, כמו יד אבשלום, קבר זכריה, מערת יהושפט, קבר חולדה הנביאה וקברי הנביאים חגי ומלאכי. גם הזיהויים המאוחרים כביכול של קברי דמויות מימי בית שני, כמו קברי הסנהדרין וקבר משפחת הורדוס, אין להם על מה לסמוך.

מעניין לציין, שהספרות הענפה שנכתבה על הקברים בירושלים, הרבתה לעסוק בסגנונות הבנייה של הקברים, ממצאיהם ותיארוכם, וכמעט שלא נתנה את הדעת על מסורות הזיהוי (המוטעות) הקשורות בהם. אין תמה שמופיעות טעויות לא מעטות בספרות בנושא זה, כמו למשל הקביעה שדה סוסי, הוא שהעניק לקבר הלני המלכה את השם 'קברי המלכים' (האנציקלופדיה החדשה לחפירות עמ' 671), אך מה לעשות ששם זה מופיע כבר במאה ה-17.

רוב הזיהויים של קברי האישים המקראיים הם מימי הביניים המאוחרים, והם נועדו ודאי לענות על ציפיות המבקרים ועולי הרגל מאתריה ההיסטוריים ולהעצים את חוויית הביקור בירושלים. מפתה היה להציע כי בשל העובדה שירושלים גדושה באתרים נוצריים ומוסלמיים, הרי זיהוי קברי האישים המקראיים נועד ליתן מענה לעולי הרגל היהודים, ולהעניק להם מקום נוסף לתפילה ולהתרפקות. אלא שספק אם דעה זו עומדת במבחן הביקורת, שכן אין זה מן הנמנע שחלק מהזיהויים נעשה בידי מוסלמים ונוסעים נוצרים דווקא. מיכאל איש שלום מביא בספרו רב החשיבות קברי אבות (הוצאה מחודשת אריאל, 2001, עם הקדמה נרחבת מאת פרופ' אלחנן ריינר) את תיאורי עולי הרגל של רוב הקברים הקדומים בירושלים, שמהם עולה, שרובם נזכר על ידם לראשונה במאות ה-16-14.

ראשיתן של מסורות אלו לוטה בערפל, והזכרתן בידי עולי הרגל בימי הביניים אינה מעידה כלל, שבתקופה זו הם זוהו לראשונה, ומהן הנסיבות שגרמו לזיהוי זה או אחר.

קברים רבים נוספים, נתקדשו במידה זו או אחרת ושימשו אתרי עלייה לרגל. קדושה מסוימת יוחסה לקברי המלכים, קברי הסנהדרין בצפון העיר וקבר חולדה הנביאה על הר הזיתים, ובסביבות העיר לקבר שמואל הנביא וקבר רחל, ששימשו אתרי עלייה לרגל בתקופות מסוימות של השנה, ללא קשר לבדיקת נושא האותנטיות שלהם. בניגוד לדעה המקובלת, מחקר חדש מצביע על כך, שקבר רחל לא נחשב לאורך ההיסטוריה כמקום קדוש, עד לראשית התנועה הציונית, ואזכוריו הרבים בספרות עולי הרגל יהודים, נוצרים ומוסלמים, מתארים את מראה המקום והתמורות שעברו עליו, אך עד לרבע האחרון של המאה ה-19, אין שום רמז לקדושתו, וגם המושג 'רחל אמנו' שייך לתקופה זו (ראה אריאל 128/29 עמ' 121-126).

פתח מערת הסנהדרין במתחם שמעון הצדיק

חשיבות מיוחדת במסורת היהודית נודעת לקבר דוד בהר ציון ולקבר שמעון הצדיק בוואדי ג'וז, אל נכון מקומות קדושים המשמשים אתרי עלייה לרגל גם בימינו. העובדה שזיהוי קבר דוד אינו עומד במבחן הביקורת, לא הרתיעה את המוני בית ישראל לראות בו כמקום הקדוש ביותר במדינת ישראל ומקום עלייה לרגל לרבבות מאמינים, במשך 19 שנים, תקופה שבה המקומות הקדושים החשובים ובהם הכותל המערבי והר הבית היו בתחום שלטון ירדן.
זיהוי הר ציון והר הצופים
אשר גרוסברג

הר ציון
השם הר ציון התייחס בימי בית ראשון ושני לעיר דוד, ללא מקום מוגדר. השם מופיע במקרא והיה בשימוש גם בימי החשמונאים, אך מקומו אינו ברור.
השם 'הר ציון' מופיע במקרא 18 פעמים מתוך 154 פעמים שנזכר השם 'ציון' בצורותיו השונות. השם 'ציון' והכינוי הפיוטי 'בת ציון' מופיעים במקרא פעמים רבות ככינוי לעיר כולה, ובמקרים אחרים השם ציון מתייחס גם לארץ ישראל ולעם ישראל (ומכאן המונח 'ציונות'). הר ציון יכול להתפרש כהר שעליו שוכנת ירושלים, ובמקרה זה הוא שם נרדף לירושלים. מאידך השם הר ציון מופיע גם כשמו של מקום מוגדר בירושלים, כמו הר הבית.

מתחם קבר דוד בהר ציון

ברוב האזכורים של הר ציון במקרא הכוונה לירושלים כולה, כעדות ההקבלות לירושלים באותו הקשר. רק במקרים מעטים ניתן לפרשו כמתייחס רק להר הבית. כך, לדוגמה, ניתן להבין את הפסוק באיכה ה, יח: "על הר ציון ששמֵם שועלים הִלכו בו". ואכן, כך הבינו את הפסוק במדרש ההלכה המספר על רבי עקיבא וחבריו שהגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים. חבריו של רבי עקיבא בכו והסבירו את הבכי בציטוט הפסוק מאיכה.
בספר מקבים א' נזכר הר הבית בשם הר ציון (מקבים א, ד ס [מהדורת א' רפפורט]).

'ציון' ו'הר ציון' בתקופות הרומית והביזנטית
בתקופות הרומית והביזנטית נקראה הגבעה הדרומית-מערבית של ירושלים בשמות 'ציון' ו'הר ציון', ככל הנראה כזיהוי לציון המקראית.

השם ציון כשמו של מקום גאוגרפי בירושלים מופיע כבר במאה הרביעית בימי איליה קפיטולינה. הנוסע מבורדו (333 לסה"נ) מכנה את אזור הר ציון של ימינו ואת הרובע הארמני של היום בשם זה. השם ציון כלל אפוא אזור שחלקו היה מחוץ לחומות העיר וחלקו בתוכן (תוואי החומות בתקופה זו דמה לתוואי החומות היום). גם אבסביוס, בראשית המאה הרביעית, התייחס כמה פעמים לציון כמושג גאוגרפי בירושלים – 'ציון הר בירושלים', בהתכוונו לגבעה הדרומית-מערבית של העיר, אך הוא השתמש גם בשם הר ציון. התייחסות גאוגרפית ל'ציון' לא כשם סמלי לכל ירושלים אנו מוצאים גם אצל כותבים נוספים מהמאה הרביעית ואילך.

בשנת 445 נזכר השם הר ציון על ידי אוכֶריוס, בישוף העיר ליון שבצרפת, שסיפר על בניית חומות העיר בידי אבדוקיה והכללת הר ציון בתוך החומות. גם הנזיר ארקולף, שביקר בירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה (680), מזכיר את הר ציון בגבעה הדרומית-מערבית של העיר.

השם 'ציון' ככינוי לגבעה הדרומית-מערבית, קשור לשמה של כנסיית ציון הקדושה, 'אֵם כל הכנסיות', שנבנתה בהר ציון בסוף המאה הרביעית. מאוחר יותר, בתקופה הצלבנית, הוקמה על חורבותיה כנסיית 'יד גבירתנו של הר ציון', המעיד על היקלטות השם הר ציון. מאז ועד היום משמש השם הר ציון למקומו כיום, מחוץ לחומות העיר העתיקה.

 

הר הצופים
בימי בית שני קראו 'צופים' לדרך היורדת לירושלים מצפון, שממנו נראו לראשונה העיר והמקדש, ואף ההר כולו נקרא בשם זה – 'צופים'. הר זה ראוי להיקרא היום בשם הר הצופים אף ששֵם זה אינו נזכר אצל יוסף בן מתתיהו וגם לא במקורות חזמערת ניקנור בגן הבוטני בהר הצופים

"ל. שם משמש השם 'צופים' במשמעות מורחבת של כל מקום שממנו נראים המקדש או העיר.

את ה'צופים' ואת הר הצופים ההיסטורי ניתן לזהות עם מקומה של הגבעה הצרפתית (גבעת שפירא) של ימינו, ואמנם כך הדבר במפות מהמאה ה-19. לעומת זאת מקובל היום לקרוא בשם הר הצופים לחלק הצפוני של רכס הר הזיתים, מקום האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה. כך הוא מזוהה במפות השונות ובספרות ידיעת הארץ. מאידך, במפות טופוגרפיות מתקופת המנדט הבריטי, מסומן הר הצופים בחלק הנמוך של מורד הגבעה הצרפתית של היום, בעוד שבמפות טופוגרפיות כיום, מופיע הר הצופים על החלק הצפוני של הרכס, שעליו בנויים האוניברסיטה ובית החולים הדסה – מזרחית להר הצופים ההיסטורי.

צופים והר הצופים בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות חז"ל

יוסף בן מתתיהו משתמש בשם סְקוֹפּוֹס למקום הנמצא על הדרך הבאה לירושלים מצפון שממנו נראו לראשונה העיר והמקדש. משמעות המילה סקופוס היא מקום שממנו ניתן לצפות – צופים – ויוסף מסביר כי המקום נקרא כך, מכיוון שממנו נגלו לראשונה מראה העיר והמקדש. השם 'סקופוס' התייחס אפוא לא רק לנקודת התצפית, אלא להר כולו הנמשך מצפון לעיר.

יוסף מזכיר מקום זה המזוהה כהר הצופים בשני מקרים: האחד בתשרי 66 בראשית המרד (מלח' ב, יט ד [528]), כאשר חנה שם צבאו של נציב סוריה קֶסְטִיוּס גאלוּס שהגיע לירושלים כדי לדכא את המרד. השני בתיאור המלחמה שלאחריה בא החורבן, כאשר הלגיונות ה-12 וה-15 שהגיעו מצפון חנו שם. יוסף העריך את המרחק מהר הצופים לירושלים בשבע סטדיות, שהן כ-1.3 ק"מ. את ההסבר לשם 'סקופוס' בהתייחסות לצפון העיר, הוא מביא בתיאור הגעת הלגיונות הרומיים בעת המלחמה:
בלילה הצטרף אל קיסר הלגיון אשר בא מאמאוס, ועם הנץ היום פירק את המחנה והתקדם לעבר סְקוֹפּוֹס – כך נקרא המקום אשר ממנו נגלים לראשונה העיר והמקדש הבוהק בכל גודלו והדרו; ובצדק כונתה גבעה זו, המחוברת לעיר בצפונה [הר ה]צופים. כאן, במרחק שבעה ריס (=סטדיות, כ-1.3 ק"מ) מן העיר, ציווה טיטוס להקים מחנה אחד לשני הלגיונות (מלח' ה, ב ג [67-68], תרגום ל' אולמן).

איתור מקום ה'צופים' והר הצופים
את המקום הנקרא 'צופים' בימי בית שני ניתן לאתר על פי תיאורו של יוסף, המקום שבו הבא לעיר מצפון רואה אותה ואת המקדש לראשונה. ההר הסמוך הוא אפוא הר הצופים.

הכביש הבא לירושלים מהצפון, עובר היום בחלקו הגבוה של הרכס ומגיע לאוכף קטן הנמצא בין שלוחת כתף גבעת המבתר במערב, לבין החלק הדרומי של הגבעה הצרפתית (גבעת שפירא) במזרח. הוא תואם את פני השטח וניתן על כן להניח שהדרך העתיקה עברה בתוואי דומה, אך במפלס גבוה מעט מהכביש של ימינו, שהונמך באופן מלאכותי. מראש האוכף ניתן לראות לראשונה את העיר והמקדש, ולפיכך המקום מתאים לזיהוי עם 'צופים' וההר הסמוך – הגבעה הצרפתית – מתאימה להיקרא בשם הר הצופים.

כמעט כל המפות מלפני מלחמת העולם הראשונה שהתייחסו למקום, עשו זאת בצפונה של ירושלים, במקום התואם את האיתור שהצענו. כך, לדוגמה, במפה של שיק ובנצינגר משנים 1894/95, מסומן צופים (Scopus) ממזרח לדרך המובילה לשכם, ומזרחה יותר מסומנת פסגת ראס אל משאריף (rās el-meschārif), אותה זיהו רוב החוקרים עם הר הצופים.

נדידת השמות 'צופים' ו'הר הצופים'
במפות ירושלים במאה ה-19 סימנו את מקומו של 'צופים' או הר הצופים מצפון לירושלים, קרוב לוודאי על סמך תיאורו של יוסף שכתב כי 'צופים' נמצא בדרך המגיעה לירושלים מהצפון. מקצת ממפות אלה מזהות את הר הצופים או 'צופים' עם ראס אל משאריף, שמקומו בפסגה המזרחית של הגבעה הצרפתית. גם במאה ה-20 הזיהוי של 'צופים' או הר הצופים עם ראס אל משאריף מופיע אצל חוקרים רבים.

התזוזה במפות של השם הר הצופים לחלק הדרומי של הרכס – למקום בו הוקמה האוניברסיטה העברית, קשורה לשימוש שנעשה בשם למקומה של האוניברסיטה, שהחל עם רכישת הקרקעות מגריי היל (Grey Hill) לבניית האוניברסיטה. גריי היל עצמו התלבט אם הקרקעות שברשותו נמצאים על הר הצופים או על הר הזיתים, אך כבר ב-1913, עם ראשית הפעולות לאיתור קרקע מתאימה להקמת האוניברסיטה, השתמשו בשם הר הצופים למקום בו נמצאת אחוזת גריי היל. בהזמנה לטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה שנערך בט"ו באב תרע"ח (24 ביולי 1918) נכתב שהיא תיערך על הר הצופים. הקמת האוניברסיטה תרמה לשימוש הנפוץ בשם, והביאה לקיבועו של הזיהוי ברכס עליו בנויה האוניברסיטה כיום.

 

מאמר זה נלקח מספריו של חוקר ירושלים, אלי שילר, הוצאת ספרים אריאל