חורבן ירושלים ובית המקדש - עשרה בטבת

הדפס

Select ratingלא משהובסדרטובממש טובמעולה

 

"יש גבול לכל דבר!" התרתח המלך יְהוֹיָקִים, מנופף בידו באגרת המלכותית מבבל, "נְבֻכַדְנֶאצַּר הזה פשוט מטורף! כמה מסים הוא עוד רוצה שנעלה אליו? אולי בכלל נסגור את ממלכת יהודה, נמכור את אדמותינו ואת כל הכסף נשלח אליו לבבל?" "מה הוא רוצה עכשיו, אבא?", שאל יְהוֹיָכִין, בנו הצעיר של יְהוֹיָקִים. "מס חדש!" הטיח יְהוֹיָקִים את האגרת על שולחן העץ הכבד, "מס על בּקָּר.

שמעת מימיך דבר כזה? הבבלים השתגעו. אני מתכוון לדבר עוד השבוע עם מלכי מצרים, צור וצידון, ויחד נראה מה לעשות". "אתה מתכוון למרוד, נכון אבא?" שאל יְהוֹיָכִין בקול שקט. "אני לא יודע", השיב יְהוֹיָקִים לאחר דקה ארוכה, "הדבר האחרון שארצה הוא להתעמת עם הרשע הבבלי האכזר הזה, נְבֻכַדְנֶאצַּר, אבל מצד שני נמאס לי שעושקים אותי. העובדה שנְבֻכַדְנֶאצַּר השתלט על כל מרחב ארץ ישראל לפני שלוש שנים, לא נותנת לו זכות לגזול אותנו כך".

החומה הרחבה - חומת ירושלים מימי הבית הראשון

עוד באותו שבוע התכנסו מלכי מרחב ארץ ישראל להתייעצות דחופה. "אם נתאחד כולנו, נצליח לגרש את השלטון הבבלי מכאן", קבע מלך מצרים, "עד עכשיו קיבלנו בשתיקה את שלטונו המתעמר של נְבֻכַדְנֶאצַּר", הוסיף מלך צידון, "אבל לא נמשיך! מרד מסים משותף אמנם יביא הנה את הבבלים במהירות, אך אנו נעמוד מולם בעוז!" כך, בשנת 602 לפני הספירה, במלאות 14 שנה לשלטונו של המלך יְהוֹיָקִים בירושלים, מרדו מלכי יהודה, מצרים, צור וצידון בנְבֻכַדְנֶאצַּר מלך בבל. כפי שצפה מלך מצרים, נְבֻכַדְנֶאצַּר הגיב על המרד בזעם איום, ומיהר לשלוח צבא למרחב ארץ ישראל. המלכים הסתגרו מאחורי חומותיהם, וביניהם גם יְהוֹיָקִים, שהסתתר בארמונו בירושלים.

המצור הבבלי היה קשה ועשוי היטב. מחסני המזון ומאגרי המים בירושלים הלכו והתדלדלו במהירות, ותוך פחות משנתיים מצא יְהוֹיָקִים את מותו ברעב. היהודים ההמומים המליכו את בנו יְהוֹיָכִין, אך גם הוא היה כבר כה חלש ורעב, עד כי בתום שלושה חודשים נכנע בפני נְבֻכַדְנֶאצַּר. החיילים הבבלים פרצו לבית המקדש ושדדו מכל הבא ליד: מנורה, חצוצרות זהב, שולחן לחם הפנים, כלים, חפצי נוי, יריעות ומנורות. יְהוֹיָכִין ואוצרות המקדש נלקחו לבבל בתהלוכת שבויים גדולה.

ירושלים נותרה עזובה ומוכת רעב תחת פיקודו של צִדְקִיָּהוּ, דודו של יְהוֹיָכִין, אשר מונה לשליט מקומי על ידי נְבֻכַדְנֶאצַּר. רוח העם נשברה. הנותרים בציון ייחלו לשובו של המלך הגולֶה ולהחזרת האוצרות האבודים, ואילו השבויים והגולים נשאו עיניהם בציפייה לשוב לירושלים ולכונן את עפרה.
* * *
בינתיים בירושלים נאלץ צִדְקִיָּהוּ, "ממלא מקום המלך", להישבע אמונים לנְבֻכַדְנֶאצַּר, ולכנות את ממלכתו המשועבדת בשם הנורא "ממלכה שפלה". "הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם" קונן על כך הנביא יחזקאל, "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה". ידם הקשה של הבבלים התחזקה, ונטל המסים על יהודה ושכנותיה, שנשברו אף הן במצור הכבד, גדל שבעתיים. איש לא העז אפילו לחלום שוב על מרד בבבלים, ובמיוחד לא צִדְקִיָּהוּ, שזכה לכתר המלוכה רק בזכותם.

הירידה אל פיר וורן בעיר דוד

שנים חלפו, ומשאבי הממלכה התדלדלו במהירות. זעם ועלבון החלו מבעבעים בעם, שלמרות עבדותו הקשה חי בעוני ובצמצום. "אי אפשר יותר!" זעקו שרי המלך, "כמה נמשיך לתת את צווארינו בעול הבבלים? כמה נעבוד, ויאכלו הם את פרי עמלנו?" צִדְקִיָּהוּ לא ידע כיצד להגיב. "אבל מה נעשה?" שאל בהיסוס, "אם נמרוד בנְבֻכַדְנֶאצַּר, הרי שאנו מסתכנים שוב במצור ובעונשים חמורים".

"שטויות!" ביטלו השרים את דבריו, "הקשב לדברי כמה מן הנביאים בירושלים. אלה נשבעו כי אם תמרוד בבבל, ירושלים תינצל, ונְבֻכַדְנֶאצַּר ירד מכסאו". צִדְקִיָּהוּ המבולבל לא ידע כיצד לנהוג. השרים והנביאים התסיסו אותו, ומצד שני חש כי על מרד נוסף לא יעבור נְבֻכַדְנֶאצַּר בשתיקה ובהגליה. היסוסיו רק גברו כאשר שמע כי הנביא ירמיהו מסתובב בחוצות העיר ומזהיר מפני מרד בבבלים. "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר", התריע ירמיהו, "וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים [הבבלים] הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה.

אל תמרדו בנְבֻכַדְנֶאצַּר! תנו צווארכם בעול הבבלים ותחיו!" לבו של צִדְקִיָּהוּ נטה לקבל את דברי ירמיהו, אך שריו התסיסו אותו ואת העם, עד כי לבסוף הכריז על מרד בבבל. ירמיהו הנדהם סבב בעיר, כשהוא משמיע נבואות זעם. בעקבות כך כלא אותו המלך, ולא אפשר לו להשמיע את דבריו. שם, בבית הסוהר, מעבר לסורגי החלון, הכתיב ירמיהו המיואש לתלמידו נבואת חורבן ארוכה וקשה על ירושלים המורדת, שמתחילה במילים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם?"

המרד עלה לצִדְקִיָּהוּ ביוקר; בעשרה בטבת שנת 589 לפני הספירה הסתער צבא של מאות אלפי בבלים על ירושלים והטיל עליה מצור כבד. בראש הצבא עמד נְבֻכַדְנֶאצַּר, כשהוא רותח מזעם ועיניו בוערות. "פשפש קטן!" צווח מעבר לחומה אל צִדְקִיָּהוּ המבוהל, "מי עשה אותך מלך ומי נתן בראשך כתר, אם לא אני? באיזו עזות מצח אתה מורד בי? חכה שאניח את ידי על צווארך!" מילותיו המאיימות של המלך הזועם הדהדו בכל עמק קדרון, ונפלו על בתיה הדוממים של ירושלים החרדה. נְבֻכַדְנֶאצַּר שב לבבל ומינה במקומו את נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו הידוע לשמצה בכינוי "רַב טַבָּחִים", כדי שינהל באופן אישי את המצור על ממלכת יהודה.

עיר דוד

כמעט שנתיים עמדה ירושלים במצור, אך "בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי... בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרַף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב' פרק כה). צִדְקִיָּהוּ נלקח לבבל, שם שחט נְבֻכַדְנֶאצַּר את שני בניו לעיניו. "זהו עונשך על חוצפתך!" סינן, רגע לפני שניקר באכזריות את שתי עיניו של המלך המייבב.

ממלכת יהודה נפלה, אחרון שושלת מלכי בית דוד מת בעליבות ובחוסר כל אי שם, ובית המקדש הראשון חרב. עם ישראל יצא לגלות בבל, כדי לשבת שם על נהרותיה ולבכות על ציון. הנחמה היחידה שליוותה את העם הגולֶה היתה נבואתו של ירמיהו, שהתגשמה כעבור שבעים שנה: "כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם. וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".