הקראים

הדפס

מקור הכינוי "קראים" מגיע מהמילה מקרא. הקראים הנם בעצם יהודים אשר רואים את תורתם אך ורק במקרא, קרי בתורה ואינם מכירים במשנה ובתלמוד - ה"תורה שבעל- פה" הנה בעצם בגדר דברי חכמים ותו לא.

במאה השמינית לספירה, חל קרע/הפרדות בין היהדות ה"קראית" לבין היהדות ה"רבנית" המוכרת לרובינו ובמהלך תקופת ימי הביניים קטנה הכת ה"קראית" בצורה קיצונית עד כדי כך שנותרו רק כמה עשרות אלפי קראים בעולם המרוכזים בשני אזורים בלבד בסוף ימי הביניים: במצרים וכן בחצי האי קרים.

בשנות החמישים של המאה ה-20, לאחר חשיפת רשת ריגול יהודית ענפה במצרים כאשר מחציתה נחשבו קראים, וחלקם נידונו למוות כדוגמתהד"ר משה מרזוק, החלה עלייה מאסיבית של הקראים ממצרים למדינת ישראל. בין השנים 1956 ו- 1958 התיישבו היהודים הקראים בערים רמלה, אשדוד וכן במושב מצליח ,וכך הוקמה מחדש בארץ הקודש, בעזרתו של הנשיא השני יצחק בן צבי, הקהילה הקראית וכיום היא מונה בישראל כ-30,000 קראים.

הרצאה על ההיסטוריה של קראים ע"י רכז החינוך וממלא מקום דובר הקהילה:

על פי נשיאנו רבי ענן בן דוד הנשיא - "חפשו בדאורייתא שפיר", כלומר, עלינו ללמוד בתורה בלבד ואם נמצא דברים שאני עצמי לא מצאתי, הרי שזכיתם, כן יירבו ואני אשמח לתקנם .עוד אמר "ועל תשאנו על דעתי" כשהכוונה, המשיכו לעולם ללמוד ולהחכים וחיקרו בעצמכם ואל תישענו על דעת יחיד.

נתחיל מעט עם היסטוריה :
היהדות הקראית מתחילה אי שם כבר בימיו של אלכסנדר ינאי החשמונאי. במאורע מפואר בחצרו של המלך החשמונאי התפתח דיוּן לגבי אמו של אלכסנדר עליה נאמר כי חללה ולכן בנה, המלך אלכסנדר אינו כהן. אלכסנדר כעס מאוד וציווה להגלות וכן להרוג את כל החכמים היהודים שהתווכחו בנושא.

היו אלה 2 חכמים שהצליחו בכל זאת לברוח ולשרוד: האחד, יהודה בן גבאי שברח לבית שמש  והשני, שמעון בן שטח שהצליח לברוח למצרים. נהוג היה בקרב הקראים מאז המאה החמש עשרה והבאים אחריהם לאמור כי כל עם ישראל היו קראים עד לזמנו אלכסנדר ינאי המלך, אשר הרג בפקודה את כל החכמים (כמתואר ביוסיפוס קדמוניות סי"ג פ"י ה'), אבל מלבד שמעון בן שטח. בן שטח בעצמו, היה שחידש את דת הרבנים כך נהוג להגיד. בן שטח בדה מליבו כי יש עוד תורה נוספת המקובלת איש מפיו של איש עד למשה, והוסיף וכן גרע ושינה בפירושי התורה והמצוות כדרכו הוא. קל היה לו לשמעון להטעות, שכן היה החכם הכמעט יחיד ששרד בחיים.

במהלך המאה ה-16 הוסיפו הקראים לסיפור זה כי יהודה בן טבאי, שגם הוא שרד מזמן אלכסנדר ינאי המלך, קם להילחם נגד התורה ודבריו של שמעון בן שטח, והפך לראש אלה שנשארו נאמנים לדת מקורית והטהטרה לדבריו - הקראוּת.

המסורת הרבנית עברה ככל הנראה משמעון בן שטח אל אבטליון, וממנו להילל וממנו קבלת הרבנים - הקבלה.

לדברי הקראים הקבלה הנאמנה נמסרה מיהודה בן טבאי לשמעיה, ומשמעיה לשמאי "הצדיק והחסיד", וממנו מדור לדור עד ענן, שהיה חכם מובהק חסיד ועניו מכת הצדוקים (הקראים האחרונים יקדימו זמן ענן כמאה שנה). בגלל חכמתו וחסידותו קבלו אותו כל ישראל לנשיא, אב ב"ד הגדול וריש גלותא.

כאשר התחיל ענן לדרוש ברבים נגד התורה שבע"פ הנכללת במשנה ובתלמוד, ורצה להחזיר עטרת הקבלה הישנה והאמיתית לתוקפה, שנאו אותו הרבנים, התנכלו להמיתו, והלשינו עליו לפני המלך שהוא מורד בו. המלך רצה להרגו, אך ה' הצילו מידיו. ענן בחל ברבנות, התפטר ממשרתו והלך הוא בניו ותלמידיו לירושלים.

היהודים הקראים, הם מקיימי ההלכה הקדומה ,על פי התורה הכתובה . כפי שנתנה למשה רבנו ע"ה במעמד הר – סיני וכפי שקיימו אותה בזמן מלכות ישראל, מבלי להוסיף על הכתוב או לגרוע ממנו. ההלכה הקראית מיוסדת על ספר- הספרים ,התנ"ך ,ממנו היא שואבת את מצוות השם, יתברך ויתעלה.

חלק מן המצוות כתוב בצורה מפורשת וברורה : מצוות אחדות יוצאות בהיקש על פי דעת חכמינו .
נוסף על אלה יש מצוות בתורה ,שנצטוו עליהם אבותינו וקיימו אותן עוד לפני מעמד הר- סיני (כגון ברית- מילה וקידוש החודש) ,אלא אופן ביצוען המפורט נודע רק מן ההעתקה המשתלשלת מאב לבן מדורי דורות .

היהודים הקראים ,כנביאי הצדק והאמת ,לא רואים לעצמנו זכות וסמכות לשנות דברי תורה ,שעליה נאמר : "תורת ה' תמימה". לעומתנו ,חכמי היהדות האורתודוקסית (הרבניים)  נטלו לעצמם סמכות להוציא הלכות שהן תוספת ,גריעה או ביטול של הלכות קדומות הנובעות מפשט הכתוב המקראי.

קיום מצוות התורה הכתובה לפי משמען ,על - ידי כלל עם ישראל יביא להגדלת ברכת השם ויקרב את הגאולה, כפי הבטחת השם לאבותינו .

תפיסה זו שונה מתפיסת היהודים האורתודוקסים (הרבניים), הדוגלים בדחיית השיבה לקיום המצוות לפי פשט התורה לאחר בוא הגאולה .

קביעת החגים במועדם מהווה דוגמא לייחוד ההלכה הקראית מן ההלכה הרבנית.

מרכזי הקהילה בארץ ובעולם -
רמלה  ( מרכז רוחני של העדה ) 2 בתי כנסת בעיר.
ירושלים : בית כנסת העתיק ביותר בארץ , נמצא ברובע היהודים ברחוב הקראים.

בת – ים , אשדוד, בית עזרא, קריית – גת , מושב מצליח, באר-שבע, ערד, אופקים, מושב רנן .
כל מרכז רוחני בארץ  מכיל בית כנסת ולרוב גם בית מדרש ו/או אולם כינוסים המשמש את בני הקהילה לצרכיו הדתיים (תפילות ,ברכות ,הדלקת נרות שמן ) והקהילתיים (בריתות , חתונות, אזכרות וכו' ) .

בכל מרכז מתקיימות בכל יום תפילות חול (בוקר וערב )  תפילות שבת ותפילות ראש חודש ותפילות חגים מועדים . מתקיים שעור תורה פעם בשבוע בנושא פרשת השבוע והלכות .

בכל ראש חודש מתקיימת תפילה חגיגית ואנו מקיימים מפגש קהילתי של כל בני הקהילה אשר מלווה בכיבוד קל ושירה ומטרתו לגבש את בני הקהילה .

כמו כן יש מרכזים רוחניים של העדה בתפוצות במדינות : צרפת , ארה"ב , טורקיה , רוסיה.

יסודות דתנו ועיקרי האמונה :
האמונה וההלכה היהודית הקראית מבוססת על 3 עקרונות :
הכתוב : כלל המצוות הכתובות בתורה הקדושה אשר ניתנה למשה במעמד הר סיני ("מצוות עשה"
ו "מצוות לא תעשה ").

ההיקש : לימוד פירושים של חוקי התורה  ע"י השוואתם לחוקים אחרים שבתורה . התאמת חיי האדם ומעשיו בכל עת לרוח המצוות שנכתבו בתורה בלי להוסיף או לגרוע מהכתוב ,לדוגמא : "ארור משגה עיוור בדרך" (דברים כ"ז ,18 ) ההיקש הוא : איסור כל ענייני הערמה והעלמה במשא ובמתן בין בענייני מסחר עסק וכל דבר אחר.

סבל הירושה : (או העתקה המשתלשלת) מסורת או מנהגים (כגון אופן ביצוע : שחיטה ,מצוות המילה , וטקס הנישואין ) אשר עוברים מדור לדור ובתנאי שאינם סותרים את הכתוב בתורה הקדושה . מצוות אלו כתובות והתורה לא הרחיבה עליהם את הביאור ואופן עשייתם והניחה הדבר על המנהג הקדום .

עשרת  עיקרי האמונה :

ידוע לכל שלדתנו , הדת היהודית ,ישנם עיקרים שכל יהודי חייב להאמין בהם והם נקראים  "עיקרי האמונה". הראשון בין כל חכמי האומה היהודית שכתב את עיקרי האמונה היה האבל , הרב רבנו יהודה בן אליהו הדסי זצ"ל, בספרו "אשכול הכופר"  המכונה "ספר הפלס"  ספר אשר נכתב בשנת 1148.

בעקבותיו הלך הרמב"ם וכל חכמי ישראל ,הקראים והרבניים כאחד. אולם יש ביניהם שחילקו זאת לשלושה עשר עיקרים ,ויש שחילקו לעשרה וגם יש אשר חיברו אותם כשישה עיקרים . עם זאת אם נעיין בשלושה- עשר העיקרים או בעשרה או בשישה - נמצא את התוכן של כולם שווה , מאחר שאלה שחיברו אותם כעשרה או כשישה עיקרים חברו שניים או שלושה עניינים יחד.

העיקר הראשון: שהמציאות כולה ,השמים והארץ וכל אשר בהם ,ואף המלאכים ,אך זולת הקב"ה הכול נברא ולא היה קודם לכן ,העולם כולו נברא מלא כלום - יש מאין . זוהי אמונת חידוש העולם.

העיקר השני: שכל הנמצאים בעולם יש להם בורא ,והוא יתברך שמו לעד ,ברא את כל העולם בחוכמתו וביכולתו הבלתי בעלת תכלית ( שאין לה קץ). הוא עצמו ,לא נברא ,וגם לא ברא את עצמו .
הוא ,היה ,הווה ויהיה תמיד,והוא ברא את כל העולם .לכן מציאות השם הוא יסוד היסודות ועמוד תורתנו הקדושה וחוכמתנו ולא ימצא שום כוח בעולם שיוכל לקעקעה .

העיקר השלישי: מתחלק לשלושה סעיפים :
1. שהקב"ה אין לא דמות ,ואינו דומה לשום נמצא בעולם, כמו שכתוב : "ואל מי תדמיין אל ומה דמות
    תערכו לו? " וכו'. (ישעיה מ' 18) וכן כתוב" "למי מדמיוני ותשוו ותמשילוני ונדמה "? (ישעיה מ"ו 5),
    ועוד כתוב: "ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש" (ישעיה מ' 25 .(
2. שהוא ,יתברך שמו ,איננו גשמי ,כי אם רוחני . זה למרות שמצאנו לו תיאורים כגון : עלה ירד ,ישב ,
    ראה ,שמע וכיוצא באלה . כי כל אלה נאמרו על דרך המשל ,בלשון בני אדם ,על מנת שיבינו
    השומעים כי הוא ,יתברך שמו לעד ,פועל בהיותו משגיח על העולם, והוא הכול יכול .
3. שהוא ,אחד ויחיד מכל צד,ואין לו שום תחליף ,ככתוב: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"
   ( דברים ו' 4) . אנו מחזקים את ייחודו ואומרים בכל תפילותינו : אחד אלוהינו גדול אדוננו ,
   קדוש ונורא שמו לעולם ועד".

העיקר הרביעי: כי הקב"ה שלח את משה רבנו בשליחות שהיה ראוי לה ,ומשה מילא אחר שליחותו במסירות נאמנה ,והוא אב וראש הנביאים ,ולא קם ולא יקום עוד נביא כמוהו ,ככתוב: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" ( דברים ל"ד 10).

העיקר החמישי: כי הקב"ה נתן למשה תורה אחת תמימה (=שלמה) ,כתובה ,נאמנה ואמיתית ,      והיא התורה הנמצאת בידינו עד היום הזה ,ואסר עלינו להוסיף עליה ולגרוע ממנה ,ככתוב : "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" ( דברים ד' 2) . ועוד כתוב : "תורת ה' תמימה" (תהלים י"ט 8) .

העיקר השישי: חייב המאמין לדעת לשון תורתנו ופירושה ,וכי היא לשון הקודש ,וחייב הוא לדעת את הדברים בהם יגיע אל ידיעת המקרא ופירושיו ,ושיהיה הפירוש על פי הפשט הנכון היוצא מתוך הכתוב , ולא יסתור את הכתוב .

העיקר השביעי: שהשם ניבא את שאר הנביאים ( גרם להם שיתנבאו) , ושהוא ית"ש שלח אותם על מנת שהשגחתו על עמו תהיה באמצעותם . ועם כל זה לא היו שומעים לקולם ולכן הייתה ההשגחה בורחת מהם ,וכתוצאה מכך גלה ישראל מארצו . ויש להאמין שההשגחה האלוהית כיום מתקיימת דרך משכילי העם וחכמיו ,כי אחר הנפש הנבואית באה הנפש השכלית ,שהם החכמים ,ולפי זה ראויה להיות מדרגת חכמים בזמן הגלות כמדרגת הנביאים בזמן המלכות כך שכל קהילה וקהילה ,אם יבוזו וילעגו לחכמים - עונשם גדול מאוד.

העיקר השמיני : חייב האדם להאמין שיש אחרית ויש תחיית המתים ,הוא יום הדין הגדול והנורא . בזה היום ייתן האדם דין וחשבון על כל מעשיו אשר עשה ,אם טוב ואם רע ככתוב : "ורבים מיישני אדמת עפר יקיצו ,אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדיראון עולם ,והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"( דניאל י"ב 2-3 ) כלומר שהצדיקים יהיו לנצח ואילו הרשעים יהיו לחרפה בעולם.

העיקר התשיעי: שהקב"ה גומל לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ,אם טוב ואם רע ,וזה בשל ידיעתו והשגחתו בעולם כולו ועל כל ברואיו בכל דבר ודבר, ככתוב : "ה' צדיק יבחן ,ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו"  ( תהלים י"א 5 ), והאדם בעל בחירה הוא ואינו מוכרח בפעולותיו.

העיקר העשירי: שהשם ,לא מאס את אנשי הגלות ולא שכח אותם למרות שאנו נמצאים תחת ייסוריו  כי אילו היה הקב"ה מואס בנו ,היינו נכלמים והולכים עד שהיינו כלים לגמרי בגלות בין השונאים.

 כמו כן עלינו לקוות לביאת משיחנו ולביאת אליהו הנביא עליו השלום ,ככתוב : " הנה אנוכי שולח לכם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" ( מלאכי ג' 23) . המלך המשיח יהי מזרעו של דוד המלך ע"ה לא יוסיף על הכתוב ולא יגרע ממנו ,ולא יבטל מהתורה שום מצווה ממצוותיה ,והוא יילחם מלחמות השם וינצח את כל האומות שיקומו על ישראל ,ויקבץ נידחנו ויבנה בית מקדשנו ,וכל ישראל ילכו לפי התורה הכתובה אשר נתן אותה הקב"ה למשה רבנו ע"ה במעמד הר סיני כאמור לעיל.

קידוש ראשי החודשים והבדלים בימי החגים :
הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. זוהי השיטה שבה נהגו לקדש חודשים בימי בית ראשון ובית שני. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

קידוש החודש על- פי ראיית הירח הוא הלכה קדומה בישראל. הלכה זו, מהווה אחד המאפיינים של מקיימי ההלכה השורשית ומהווה דוגמה לייחוד ההלכה הקראית מן ההלכה האורתודוקסית (הרבנית). לכן דאגו חכמי היהודים הקראים להנציח זאת בספרי התפילה ובשטרות הנישואין.

בתפילה - הקהל מאמת "וראשי החודשים בראיית הירח אמת".

בטכס הנישואין – החתן והכלה נשבעים "לשמור את מועדי השם המקודשים בראיית הירח" וחותמים  על כך.
התנ"ך כולל בתוכו את מובן קידוש החודשים לפי ראיית הירח כעולה מן המשמע של המלים :           "אות, ממשלתו, עֵד וחודש".

אות  ככתוב: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, 14 )

ממשלתו ככתוב: "אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:" (תהילים פרק קלו 9).

עד ככתוב: "כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה": (שם פ"ט 38)

חדש ככתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות פרק י"ב 2).

בזמן המלכות היו מתיישבים בית- הדין ומקבלים עדות מאלה אשר צפו בירח, והיו חוקרים אותם עד היותם משוכנעים כי קיבלו עדות נאמנה. קידוש על- פי ראיית אור הירח קראו חכמינו "דעת הברור", כי זוהי הידיעה הוודאית. כאשר נבצר מיכולת חכמינו לקבל עדות על זיהוי  אות – התחדשות אור הירח, מסיבות מקריות של עננות, אובך וכדומה, נסמכו על- פי דרך שלדעתם מביאה את הידיעה הקרובה ביותר לאמת ולזו קראו "דעת ההקרבה", שנחשבה בעיניהם כראייה ממש. הקרבה אשר לא עמדה במבחן המציאות, דחו אותה. ההתפתחות הטכנולוגית, קידום הידע  האסטרונומי  ולמידת ממצאי תצפיות אור הירח אפשרו לנו להגיע לתוצאות חישוב המביעים את המצב הטבעי לראייה הראשונה של הירח בצורה המדויקת ביותר, לתופעה זו קראו חכמינו "אפשרות הראייה".

"אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כ"ג 4) :
לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה ,ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים. הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר ־ לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית", וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי. לעומתם, הרבניים פירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון לחג הראשון של פסח.

לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע בזמן הזה. יש לציין שלפי דעות הרבניים השונות מרס"ג שטענו שבעבר לא נהגו על פי הלוח העברי שבו נוהגים בימינו אלא נהגו על פי ראיית הירח, לחודש ניסן ואייר לא היה אורך קבוע ולכן תאריך חג השבועות יכול לזוז יום אחד קדימה או אחור.

הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת.

הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע . ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית, כלומר ביום ראשון.

נימוק נוסף שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, והדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע, וגם אם לא היה לו תאריך קבוע, במידה וסופרים מהיום הראשון של חג המצות יכול היה להיות מצב שבו יהיו 8 שבתות בין פסח לשבועות, דבר הסותר את כוונת התורה באמרה "שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".

לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה. ובנוסף על כך, אפילו יום תרועה - ראש השנה בשמו המקראי, נמשך אצל הקראים יום אחד בלבד.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז. כמו כן בחנוכה מברכים הרבניים את אלוהים בברכה "... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", למרות שאלוהים לא ציווה על הדלקת נרות . לדברי הקראים אם מברכים את אלוהים על דבר כאילו הוא ציווה אותו, כאשר לא הוא המצווה, אלא חכמים, מעלים את החכמים לדרגת אלוהים וחוטאים בשני חטאים: "עבודה זרה" ו"הוספה על דברי אלוהים".

הקראים מציינים את פורים במשך שני ימים בכל מקום שהוא.

הקראים כן מעברים שנה , אך יחד עם זאת חלים הבדלים כך פורים יחול תמיד באדר א' .

ומכאן שהחגים בעולם הרבני יחוגו בתאריכים שונים מימי החגים הקראים וכך נראה את ימי החגים :
ביהדות הרבנית :                                                                      אצל הקראים :
פסח : לא יחול בימים ב',ד',ו'                                                      י"ד בניסן כפי שכתוב בתורה .
כיפור : לא יחול בימים א',ג',ו'                                                     י' בתשרי .
ראש השנה : לא יחול בימים א',ד',ו'                                            יום תרועה , א' בתשרי (יום אחד).  

היחס לתורה שבעל פה - רוב המשנה והתלמוד דברי אבותינו הם ,וחכמים חייבו ללמוד מהם .
אין היהודים הקראים דוחים את התורה שבעל פה מכל וכל. יש בה באורים טובים ובאורים זרים, פרושים אמיתיים ופרושים משובשים. על הפרושים המשובשים והזרים מעידים ספרי ההיסטוריה בהם כתוב: "מפני שחסרים היו בשפה העברית סימני קריאה, הייתה הקריאה בתנ"ך קשה, והמילים נשתבשו במבטאן. כן גרמה הקריאה המוטעית לסירוס המקרא ולהבנת הכתוב שלא כהלכה".

ר' יהודה הנביא אסף וקיבץ את כל הביאורים והפרושים האמיתיים והזרים כתב אותם ואמר: "כולם הלכה למשה מסיני". כך ,לעם ישראל יש שתי תורות שהשנייה לפעמים סותרת את הראשונה.

אבל חכמינו סותרים כל פירוש הסותר, המוסיף או הגורע מן הכתוב בתורה . על הכתוב: "על פי הכתוב אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"   אמרו אחינו הרבנים "אפילו יאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין, אפילו יהיו שוגגין, אפילו יהיו מטעין, חייבים ישראל לשמוע להם" .  אנו היהודים הקראים אומרים : "אין אנו חייבים לשמוע אם יהיו שוגגין או מטעין ואומרים על ימין שמאל ועל שמאל ימין" כי במינוי שופטים צוותה התורה שיהיו חכמים ונביאים, אנשי אמת, יראי אלוקים, שונאי בצע, אבל על המהפכים שמאל לימין וימין לשמאל אמר הנביא ישעיה: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, כך שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיה, ה', 21-22). ועל השוגגין ועל המוטעין אמר: "כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין וגו )ישעיה, כ"ח, 7). ובנבואות מלאכי נאמר : "ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה ..., וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה" (מלאכי, ב', 8-9). מכאן שאין לעם ה' לשמוע אל הכוהנים, אל הלווים ואל השופטים הגורעים או הסותרים את דברי דת משה.

הרקע ההיסטורי לייסוד כת הקראים                                                                               הקראות נוסדה ב- 767 ע"י ענן בן דוד. לאחר פטירתו של שלמה בן חסדאי ראש הגולה בבבל, היה ענן המועמד הראוי הראשון, הזכאי לקבל משרה מכובדת זו, בזכות היותו תלמיד חכם מובהק, והבכור בין שני אחים.

אולם הגאונים, ראשי הישיבות, התנגדו למינויו, "משום ויתור פריצות וחסרון יראה שהייתה בו". לדבריהם, השקפתו הייתה פגומה, ולא היה ראוי לאיצטלא זו. הם מינו במקומו את אחיו הצעיר חנניה, "משום ויתור ענוה וביישנות ויראת שמים שהייתה לו".

הראב"ד (רבי אברהם בן דוד הלוי, אבן דאוד, בן המאה הי"ב בספרד), בעל "ספר הקבלה", מספר על הגורמים להתפתחותה של הקראות: ובימיו (של ר' יהודאי גאון) היה ענן ושאול בנו, שם רשעים ירקב. וענן זה מבית דוד היה, ותלמיד חכם היה בתחילה, והכירו בו שמץ פסול. ומפני זה לא נסמך לגאון. וגם לא סייעוהו מן השמיים להיות ראש גלות. ומפני טינא (קנאה) שהייתה בלבו, העלתה שרטון ועמד להסית את ישראל מעל קבלת חכמים, ונעשה זקן ממרא… ובדא מליבו חוקים לא טובים… כי אחר החורבן נידלדלו המינים (הצדוקים), עד שעמד ענן  וחיזקם.

בכעסו הגדול על אי בחירתו לראש גולה, התייצב ענן בראש 14 כתות משרידי הצדוקים, שהיו מצויות ביהדות הבבלית והפרסית, שכפרו בתורה שבע"פ והתנגדו לסמכות התלמוד. ענן ליכדם והקים את "כת העננים", וחסידיו בחרו בו כראש הגולה. לאחר שענן נכלא כבוגד במלכות, בגלל בחירתו כראש גולה נוסף, בניגוד לרצונו של הח'ליף אל מנצור, הצליח ענן להשפיע עליו (בעצתו של המלומד המוסלמי אבו-חניפה), והח'ליף הכיר בענן כראש פלג נפרד ביהדות.

זאת מפני שענן פירש פירוש אחר את מצוות התורה, וקבע את החגים והמועדים על פי הראייה, מולד הירח, כמו המוסלמים, וכן הכיר בייחודם של מוחמד וישו כנביאים ושליחים לעמם. מטרתו הייתה למנוע את השרשת התלמוד ושלטון הישיבות והגאונים ביהדות כולה, ודרש להסתמך רק על התורה שבכתב.

ענן שאף להחזיר את היהדות להווי תקופת המקרא ולמנהגי בית ראשון, לעומת ה"רבניים" שהתבססו על תקופת בית שני, על המשנה, התלמוד וההלכה של הגאונים. חסידיו נקראו גם "הקוראים", ש"קראו" להפיץ את תורתו ברבים, וה"מולידים", שקבעו את החודש לפי ראיית ה"מולד". 

ענן כתב את "ספר המצוות" בלשון הארמית, ואמר לחסידיו: "עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי".  

                                                                                                                  לענן ייחסו בטעות את האמירה המפורסמת: "חפשו שפיר באורייתא (חפשו היטב בתורה) ואל תשענו על דעתי", שהוזכרה מאוחר יותר, במאה 10. ענן דרש לאפות מצות לפסח רק משעורה, אסר למול בשבת והתיר למול רק במוצאי שבת, למרות הפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויק' יב ג).

הוא דרש למול רק במספרים ולא בסכין, ככתוב "ויעש לו יהושע חרבות צרים, וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות" (יהו' ה ג), ולשים על המילה שמן אגוזים בלבד. ענן גזר לצום בכל יום ז' בחודש ושבעים ימי צום נוספים, מי"ג בניסן ועד כ"ג בסיון, כנראה בהשפעת צום הראמאדן המוסלמי. הוא גם המליץ לחסידיו לצום בשני ימי הפורים, במקום לעלוז בהם.

הוא אסר להתרפא אצל רופאים, על סמך הכתוב "כי אני ה' רפאך" (שמ' טו כו), וכן ללמוד את חכמת התכונה, כי היא שייכת לניחוש ואסטרולוגיה, ככתוב: "לא תנחשו ולא תעוננו" (ויק' יט כו). ההיסטוריון משה גיל מייחס את פרישת הקראים לא לענן בן דוד הראשון, אלא לענן השני, בן דניאל, בן המאה ה- 9, נינו של ענן הראשון. רבי נטרונאי גאון, בן המאה ה- 9, שראה בו סכנת ממשית, נידה אותו ואמר עליו: "ענן ירקב שמו".

במאבק נגדם עסקו הגאונים בקודיפיקציה, וחוברו ספרים כמו: "הלכות גדולות" של רבי שמעון קיירא, "הלכות פסוקות" של רבי יהודאי גאון, חיבוריו הרבים של רבי סעדיה גאון , ואף חיבור ה"יד החזקה" של הרמב"ם (במאה הי"ב), היה מכוון נגדם. כמו כן הונהג לימוד פרקי אבות בשבתות, ובוטל המנהג לעמוד בשעת קריאת "עשרת הדיברות" בבית הכנסת.

סלמון בן ירחם (פולמוסן קראי במאה ה 10) הבחין בארבע דרגות בהתפתחות הקראות עד זמנו: ענן, בנימין הנהוונדי, קראים ו"שושנים". בנימין הנהוונדי (מאה 9, פרס) הוסיף גדרים נוספים, ארגן את הכת מחדש והזכיר לראשונה את "בני מקרא", ו"בעלי-מקרא".

הקבוצה החשובה והמעניינת ביותר בין הקראים במאה 10 היא החבורה שעלתה מארצות האסלאם לירושלים, ביניהם אנשי הגות, שכונו ע"י מעריציהם ה"שושנים" ו"אבלי ציון". חבריה חיו חיי סגפנות, פרישות ואבלות, לבשו שחורים וקראו לבני העדה לעלות לעיר הקודש כדי להחיש את הגאולה ע"י תפילות וצום. סהל בן מצליח, אחד מהחבורה (מאה 11), תבע לבצע תכנית עזרה כדי לתמוך בחבריהם על חשבון הנשארים בחוץ לארץ.

דניאל אלקומסי, ממנהיגי החבורה הזו (בפרס במאות 9-10), שיגר איגרות לחו"ל וקרא להם לעלות לא"י. מאות 10-11 היו "תור הזהב" של הקראות, שהתפשטה לצפון אפריקה, ספרד וביזנטיון. במאה 12 מצא הנוסע בנימין מטודלה בקושטא 500 משפחות קראיות  עשירות, מתוך 2000, ובדמשק 200. באותו זמן פעל בקושטא יהודה הדסי, שחיבר את הספר "אשכול הכופר", פירוש למצוות הקראים. אליהו בשייצי, שפעל במאה 15 באנריאנופולי, היה האידיאולוג של האסכולה שפעלה להתקרבות בין הקראים ל"רבניים". הוא חיבר את ספר הדינים "אדרת אליהו", ונטה להקל בחומרת מצוותיהם. 

בסוף המאה 15, בעת כהונתו של הרב ר' אליהו מזרחי (רא"ם) בקושטא, שופרו היחסים בין שתי העדות, והקראים ביקשו מ"הרבניים" ללמדם תורה שבכתב, תורה שבעל פה ומדעים. קושטא הפכה אז למרכז עולמי של הקראים. הנוסע, ר' פתחיה מרגנשבורג, מסר במאה 12, שמצא מינים (קראים) בדרום רוסיה וקידר (קרים). ואכן חיו קראים גם במאות הבאות ברוסיה, אוקראינה, קרים, ליטא, פולין וגליציה.

בתקופת השואה ניצלו אלפי קראים בארצות אלה, מפני שטענו שאינם יהודים. ר"ע מברטנורא מצא     ב- 1488 במצרים כ- 150 משפחות קראיות עשירות, מתוך 700. ב- 1950 חיו שם  כ- 10,000 קראים, וכמעט כולם עלו לישראל. 

הקראי ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזאר, הואשמו בריגול והועלו לגרדום ב"עסק הביש" ב- 1956.        

יעקב קרקסאני, גדול ההיסטוריוגרפים הקראים בן המאה ה- 10 , שכתב קובץ שיטתי של הלכות בשם "המאורעות והתצפיות", העיד על הקראות בזמנו, שלא הייתה חטיבה אחת, והיו מחמירים ומקילים בהלכות שבת. הייתה כת קראית בפרס שכונתה ה"תוסתריים", שהחמירו מאוד במצוות השבת. הוא וחוגים קראים נוספים ראו את ראשית המחלוקת עוד מימי הבית הראשון. שורשה, לטענתם, בפרישת ירבעם בן נבט, שיורשיו בדו מלבם את המצוות וההלכות מהתורה שבעל-פה והשליטו אותן בכוח הזרוע בעוד שהקראים רואים את עצמם כיורשי בית דוד (רחבעם בן שלמה).                                    

"הקראים (הקרעים) אינם מתאחים לעולם" - אמרה זו המיוחסת לרב סעדיה גאון, מביעה את יחסינו לקראים, שאינם יכולים לחזור אלינו לעולם. ההיסטוריון רפאל מהאלר ראה בקראות תנועה חברתית, אופוזיציונרית, בתוך החברה היהודית, שדגלה ברעיון הצדק הסוציאלי והגאולה הלאומית, נגד הממסד הרבני.

התקיף יחס הפוסקים לקראים: רבי משה איסרליש הרמ"א, מגדולי הפוסקים בפולין מאה 17 פסק: "הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים, ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור". למה? מפני שנישואי הקראים תופסים, ואילו גירושיהם נערכו שלא כדת ישראל. לכן, אישה שנתגרשה ונישאה מחדש לאדם אחר, בניה וכל צאצאיה, נחשבים לספק ממזרים. בעקבותיו פסקו גם פוסקים אשכנזים רבים, וכן פסק הרב אליהו אברגיל, אב"ד באר-שבע, ב- 1994 מאידך, היו פוסקים גדולים במצרים, שביקשו לקרבם ליהדות הרבנית, בתנאי שיקבלו עליהם דברי חברות, וינטשו את עקרונות הקראות.

ו"כמעשה שאירע סוף מחזור רס"ז (בשנת 3131) מקהל גדול מהם (קראים), שהתייהדו ביום אחד במצרים ע"י הנגיד רבינו אברהם נר"ו" (נינו של  הרמב"ם) כששאלו את הרמב"ם איך יתנהגו הרבנים עמהם, השיב: כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון (אלכסנדריה) ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד, להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עימהם במנהג הענווה, ובדרך האמת והשלום, כל זמן שגם הם התנהגו עמנו בתמימות, ויסירו מהם עיקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי רבנים שבדור, כל שכן כשישמרו לשונם מלהלעיג  ומלהתלוצץ בדברי רבותינו ה"ע. גם ר' דוד בן זמרא (פוסק בן מאה 16 במצרים ובא"י) פסק כמו הרמב"ם: "ומ"מ מודה אני, שאם היו מסכימים כולם לבא לדת חברות ולקבל עליהם קבלת רז"ל להיות כמונו, הייתי מתירם לבוא בקהל עם הסכמת החכמים וכו'".

גם הרבנים הראשיים לישראל, רבי ב"צ עוזיאל, ר' יצחק נסים ור' שלמה גורן והרבנים ברוך טולדנו ונסים אוחנה זצ"ל, ויבדל"א הרב הראשי עובדיה יוסף והרב דוד חיים שלוש, הסכימו לקרבם ולהתירם במקרים מסוימים להינשא לרבניים. הרב עובדיה יוסף העיד: "כי עוד בהיותי במצרים בשנת התש"ח, בא אלי מעשה, וישבתי על מצוקה זו, ואחרי עיון בדברי רבותינו הפוסקים, ראשונים ואחרונים, באתי לכלל מסקנה, שיש מקום להתירם לבא בקהל ה'".

מצוות הקראים:
"לא תעשון מלאכה בשבת" : ע"פ דת הקראים לא קיים דבר כזה "גוי של שבת" הגר גם צריך לנוח ואסור להעביד אותו.

 "לא תבערון אש בשבת"  : ז"א ביטול שעון שבת ללא שום הקלות ,אסור להשאיר אש דולקת לפני כניסת השבת ,הם אוכלים אוכל קר בשבת. עד המאה ה16 היה נהוג לחיות בשבת בחושך ולא להשאיר אור דולק מיום שישי או הפעלת שעון שבת אך בעקבות תאונות ביתיות הותר כי יהיה אור לצורכי בטיחות בלבד.

"לא תבשלו גדי בחלב אמו" : כפשוטו וכמשמעו. הם יכולים לאכול עוף עם חלב בקר,שכן האיסור מדבר מפורשות על אכילת  גדי/עגל /טלה המבושל יחדיו עם אמו ולכן אין כל איסור על אכילת בשר כבש עם מאכל מחלב בקר וכו , לכן אין גם הפרדת כלים למאכלי בשר וחלב.

"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ח כ"ב): כלומר  יש איסור על שחיטת בע"ח צעיר עם אמו באותו יום .

תפילין ,מזוזה , צום וכיפה :
היהדות הרבנית רואה בתפילין מצווה גדולה מאוד – אם כך הדבר מדוע אינו נזכר כלל בתורה .
בעוד שאצל הקראים אין תפילין או מזוזות שכן נאמר במפורש : "ושמתם את דברי אלה על ... והיו לטוטפות בין עינכם"  .

נשאלת השאלה מהם דברי אלה ומה צריך לקשור ?

הקראים רואים בפסוק זה אמירה מטפורית ,שכן העניין הוא דבר רוחני וככל שהאדם קורא ומספר את התורה,מלמד ולומד ומעבירה הלאה.

המזוזה בשבילם זה רק סמל ומופיעה בצורת עשרת הדיברות וללא קלף שכן המזוזה מסמלת את מהות המצוות "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם , בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" ולכן המזוזה היא בצורת עשרת הדברות.

כך גם לגבי הציצית , על ציצית קראית יהיה גם פתיל תכלת ככתוב :"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"

צומות:

אצל היהדות הרבנית ישנו צום ט' באב על חורבן ביה"מק . אצל הקראים הצום הזה חל בשני תאריכים : ב - ז' ו – י' באב , ככתוב: "ובחודש החמישי בשבעה לחודש.." שכן ביום זה עלה נבוכדנאצר על ירושלים ושרפה וזהו תחילת החורבן שמצוינת בז' באב ויש את סוף החורבן המצוין בי' באב ולכן הצום חל בשני ימים אלה.

מי שהולך עם כיפה זה אדם העוסק בקדושה ,אדם רגיל לא הולך עם כיפה . בבית הכנסת גם גבר וגם אשה חייבים בכיסוי ראש .

מעמד האשה :
אישה בזמן המחזור שלה לא יכולה לישון עם בעלה באותה מיטה וגם לא באותו חדר. לאחר המחזור היא צריכה להיטהר ,וטהרה לא צריכה להיות במקווה אלא מספיק להתנקות במים זורמים ולהחליף לבגדים חדשים.

אשה בזמן נידתה אינה רשאית להיכנס לבית הכנסת בשל טומאתה.

אשה יכולה לגרש את בעלה שכן אף היא רשאית לחתום על הכתובה ומכאן גם זכותה לדרוש ולקבל גט שלא כמו ביהדות הרבנית שלאשה אין כל אפשרות לגרשו.

אשה קראית יכולה לשמש בכל תפקיד ציבורי כולל מוהלת כמוזכר במקרא (משה וצפורה).
 
עליה לקברי צדיקים נחשבת בעיני הקראים כמעט כמו "עבודת אלילים" היות וע"פ גרסתם כל אדם יכול לפנות ישירות לאלוהיו ואין הוא צריך לבקש בקשות ו/או ברכות דרך "גל עצמות" הנתון בקבר...

בית הכנסת:

דיני טומאה וטהרה מכובדים גם הם ע"י הקראים ככתבם וכלשונם: למשל אין נכנסים עם נעליים לביהכנ"ס - ככתוב "של נעליך מעל רגליך כי המקום בו אתה עומד מקום קודש הוא"... בבית הכנסת הקראי אין ספסלים וכסאות - ככתוב "בוא נשתחווה ונכרע"... כל הכתובים הקראים כתובים בשפה העברית בלבד (ולא בארמית).  בהשקפה הארמית יש מעמד מאוד נכבד לרב - אך עם זאת הסמכות הקובעת הלכתית היא סמכות התורה (שכל אחד רשאי לפרשה) ולא הסמכות הרבנית.

רואים את ארון הקודש כשיש ספר תורה זהה לחלוטין לספר תורה יהודי.

ע"פ הקראים – יהודי הוא רק מי שנולד לאם ולאב יהודיים !

כנ"ל גם קראי הוא רק מי שנולד לאם ולאב קראים ! לכן אחת הבעיות הגדולות ביותר המאיימות על המשך קיומה של הקראות - היא התבוללות בני העדה (ע"י נישואין) בקרב ה"יהדות הרבנית".
לסיכום, עדיין קיימת מחיצה בין הקראים לבין היהדות הרבנית. להם מוסדות נפרדים: רבנות, בתי דין, בתי כנסת שחיטה וקבורה. פעמים נדירות מתירים בתי הדין הרבניים להשיא זוגות מעורבים, בתנאי שיקבלו עליהם "דברי חברות", הלכות שולחן הערוך, וינטשו את מורשת הקראות.