המסע הלילי של קפטן וורן במנהרת הכותל

הדפס

"'המסע שלך לתוך ביב השופכין על גבי דלתות היה אמיץ במיוחד. כולם מדברים על זה'. כך כתב לי החודש מר גרוב, ובהחלט שמחתי שהכירו בעובדה זו, שכן היתה זו בהחלט פרשה מסוכנת".

מלים מעוררות תהייה אלו נכתבו על ידי הגנרל צ'ארלס וורן, ששירת בחיל-ההנדסה המלכותי של בריטניה. צ'ארלס בילה כמה שנים מרתקות, אך מתישות למדי, בארץ ישראל, אליה נשלח בשנת 1866 כארכיאולוג מטעם "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל". בזקנותו פרסם צ'ארלס את דפי יומנו בספר מדהים בשם "ירושלים של מָטה", בו הוא מתאר את חפירותיו והרפתקאותיו בארץ ישראל.

הפעם, לכבוד חנוכה, בחרנו הרפתקה אחת, שהתרחשה בתעלת מים חשמונאית בירושלים. הסיפור נשמע כהמצאה אחת גדולה, והיינו חושדים שמא צ'ארלס מספר מעשיות, אילולא הנזירות הזקנות ממנזר "האחיות ציון" בעיר העתיקה בירושלים, היו נשבעות שהסיפור קרה גם קרה.

הכניסה אל מנהרת הכותל - נתגלתה לראושנה בידי צ'ארלס וורן במאה ה-19

 הכל התחיל בסופו של יום חפירה שיגרתי באזור הכותל המערבי, והפועלים המוסלמים, שהיו מותשים מיום העבודה המפרך, מיהרו לארוז את חפציהם, כאשר לפתע הבחין מנהל החפירה, הלא הוא צ'ארלס וורן, בפתח צר, מוסתר מן העין, שהחביא מאחוריו חלל חשוך - תעלה. צ'ארלס לא ידע זאת אז, אך אנו יודעים היום, כי התעלה שנגלתה לעיניו, היתה "התעלה החשמונאית" – תעלה חשובה, שהובילה מים לבית המקדש. היתה זו הפעם הראשונה, לאחר כמעט אלפיים שנה, שתעלה זו ראתה אור יום. "רוחב התעלה היה בן 4 רגליים (מטר ורבע)", כותב צ'ארלס בהתרגשות, "צדדיה היו חלקים ודביקים, והיא היתה מלאה בשפכים עמוקים."

מסתבר שהתעלה, שנקברה במשך שנים מתחת לעפר והריסות, ניקזה ביוב ושפכים של הבתים שמעליה. הריח היה בלתי נסבל וגם המראה, שלא לדבר על סכנת הטביעה בתוכה: "אילו היינו נופלים פנימה", משחזר צ'ארלס את רגעי היסוסו, "לא היה לנו סיכוי למלט את נפשותינו, אלא שאני הייתי נחוש בדעתי לחקור את התעלה". להזכירכם, היה זה סוף היום, הפועלים התכוונו ללכת הביתה כדי לאכול ולנוח, אך עיניו הסקרניות של צ'ארלס נדלקו כמו שני פנסים. "בבקשה", הוא התחנן, "איני יכול להיכנס לשם לבד. אני צריך מישהו שיעזור לי, שיחפש איתי לוחות עץ, עליהם נשוט ונבדוק לאן מובילה התעלה". "מחר", משכו הפועלים בכתפיהם, ואספו את אחרוני חפציהם. צ'ארלס המאוכזב הספיק לראותם מסתלקים במהירות עם השמש הנעלמת, מפטירים מאחוריהם "מָג'נוּן – משוגע".

"אני אבוא אתך", הוא שמע לפתע קול מאחוריו. היה זה הסמָל בירטלס, חברו הטוב והנאמן, שרק כמה שבועות קודם לכן חלה בקדחת קשה. "השתגעת?!", הזדעק צ'ארלס, "עוד לא החלמת מהקדחת וכבר אתה רוצה להכניס את עצמך לתוך ביב שופכין מסוכן? בשום אופן לא!". "בחייך צ'ארלס", חייך בירטלס בערמומיות, "אני בסדר גמור. חוץ מזה, הרי לא תניח את התעלה הזאת בלתי בדוקה עד מחר, רק בגלל שלפני יובלות סבלתי מקדחת, נכון?!...". פיו של צ'ארלס נפתח לסרב, אך עיני הפנסים שלו, שהמשיכו לדלוק בעוז, וחיוכו המפתה של בירטלס, גרמו לו להיכנע. "קדימה, נבזה!", הוא צחק לבסוף, "בוא נחפש לוחות עץ."

"השגתי מספר דלתות עץ ישנות וערכתי מסע הרה סכנות על גבי השפכים למרחק של כמה מטרים", משחזר צ'ארלס את רגעי המתח. "השפכים לא היו מימיים לגמרי, אך גם לא בוציים לגמרי, כך שדלת שהונחה עליהם לא לגמרי צפה, אבל גם לא שקעה עמוק מדי". עד מהרה גילו צ'ארלס ובירטלס כי לא יוכלו לשבת יחד על דלת אחת, שכן הדלתות יכלו לשאת משקל רק של אדם אחד.

כדי להתגבר על הבעיה הם השיגו שלוש דלתות ישנות וכל אחד מהם ישב על אחת. את הדלת השלישית הם העבירו קדימה, זה שישב על הדלת האמצעית עבר אליה, ומי שישב אחרון התקדם לדלת האמצעית. את כל זה נאלצו השניים לעשות בעזרת כמה מוטות עץ, ששימשו כמשוטים, ובאורם הקלוש של שני נרות קטנים ומהבהבים, עליהם הצליחו אך בקושי לשמור מליפול אל תוך הביוב. כשחזרו על הפעולה עם הדלתות הצליחו צ'ארלס ובירטלס להתקדם לא רע, אלא שהביוב נספג בדלתות: "הדלתות שישבנו עליהן שקעו לצד אחד ואז לצד אחר", נזכר צ'ארלס, "בעוד אנו מנסים כמעט ללא הצלחה לשמור על שיווי משקלנו".

ואז – הפתעה מרעננת: "אחרי התקדמות בת ששים רגל (בערך 20 מטרים) הגענו לסכר, שנבנה לרוחב התעלה וחסם את השפכים בצד הצפוני. הם היו גבוהים מן השפכים עליהם שטנו עד כה, אך נקודה זו היתה יבשה. כאן העמדנו את דלתותינו וחנינו לדקות אחדות כדי להחליף כח." השניים נחו, אך במהרה הסתבר שההמשך קשה יותר: "אחרי הסכר הפך הכל לחלקלק כל כך בגלל השפכים", ממשיך צ'ארלס, "עד כי נאלצנו להקפיד הקפדה חמורה בהעברת הדלתות, שמא צעד פזיז וביש-מזל יגרום להחלקה אל תוך הנוזל המרופש, החלקה שעלולה היתה להסתיים באסון. והרי אין זה מכובד כלל", מציין צ'ארלס בחצי צחוק, חצי רצינות, "למות כעכברוש בביצת מי-שפכים..."

ההתקדמות היתה מסוכנת ביותר, אך אט-אט הפכו השפכים למוצקים יותר, ואז הגה צ'ארלס רעיון מטורף למדי – להשתמש במשוטים כקביים מאולתרים: "אחרי שגמאנו מרחק מסויים, יכולנו להלך על השפכים בעזרת המוטות, אשר נשענו על הקרקעית וספגו חלק נכבד מכובד משקלנו." באופן זה התקדמו השניים, שהיו כבר מותשים לגמרי, עוד כמה עשרות מטרים, עד שהגיעו להפתעתם, לבריכה ארוכה, נקייה למדי, שהתחברה באופן חלקי אל התעלה. כך, לאחר שעות ארוכות של מסע ארוך ומתיש, טבלו צ'ארלס ובירטלס בתוך מימיה הרדודים של בריכה נעימה, והתקדמו אל קצה הבריכה. "אני לא  מאמין, מדרגות!", התנשף בירטלס, שאותות העייפות, הריח הרע והטחב, גרמו לו להשתעל בחוזקה. "מדרגות!!!", חזר אחריו צ'ארלס, מזנק אל גרם מדרגות אבן ישן, שהעפיל בחושך אל תקרת הבריכה.

"איפה אנחנו?" שאל בירטלס, לאחר ששבה אליו נשימתו, והתשובה לא איחרה לבוא: מעל לראשם נפתחה דלת, ושתי דמויות כהות הצטיירו מבעד לאור מנורה. האור שנזרק פנימה היה כה מפתיע, עד כי שני ההרפתקנים המלוכלכים והעייפים, מצמצו בעיניהם, מנסים להבין את המתרחש. שניה לאחר מכן נשמעה צריחה חדה, מקפיאת דם, מלווה בצווחות היסטריות. "הם נראו כמו שני שדים, שהגיחו באמצע הלילה", סיפרו אחר כך הנזירות במנזר "האחיות ציון", אחרי שעות ארוכות של הסברים והתנצלויות. הסתבר שצ'ארלס ובירטלס הגיעו הישר אל בריכת המים, המכונה "בריכת הסְטרוּתיוֹן", שהיתה, ועודנה, בקומת המרתף של המנזר. איש לא ידע עד אז כי ניתן להגיע אל הבריכה לא רק דרך גרם המדרגות, היורד מן המנזר, אלא גם דרך תעלה חשמונאית, עתיקת יומין ונהדרת.

קיר החסימה מתחת למנזר האחת ציון שנבנה בעקבות ההרפתקאה של וורן

עד כאן על הרפתקאותיהם של צ'ארלס ובירטלס (שאגב, חלה כל כך, עד כי נשלח הביתה לאנגליה, וחזר רק מאוחר יותר), ולמי שמתעניין בתעלה החשמונאית נספר, שבחפירות שערכה מדינת ישראל נוקתה התעלה מכל שפכיה והיום, כשבאים לטייל ב"מנהרות הכותל", אפשר ללכת בה ולהתפעל מיופייה. באמצע הדרך ניתן לראות את אותו סכר קטן, שאיפשר לצ'ארלס ולבירטלס לנוח קצת, ובסוף מגיעים אל קצה בריכת הסטרותיון.

למה אנחנו אומרים "קצה"? מפני שאחרי ההרפתקה הלילית הסוערת, החליטו הנזירות שהן לא מוכנות לעוד "שדים" שיטפסו אליהן מן המרתף, ובנו קיר חזק  ואטום, שחוצץ בין הבריכה שלהן ובין החיבור לתעלה החשמונאית. מה שרואים היום זה רק קצת מהבריכה ואת הקיר החזק והאטום, מזכרת לימים ההם.