החרב שאבדה בקבר דוד המלך

הדפס

Select ratingלא משהובסדרטובממש טובמעולה

 

זה היה חיזיון שלא נראה כמותו בירושלים זמן רב: המושל התורכי, מוקף בפמליה אדירה של נושאי כלים, נראה צועד ברחובות העיר העתיקה. על גופו גלימת משי אדומה כדם, על ראשו תרבוש מוזהב ובידו החזיק את חרב הסולטן בכבודו ובעצמו.

היתה זו חרב למודת היסטוריה וקרבות, חרב מוזהבת ומשובצת יהלומים, חרב שעברה בשושלת בית המלוכה הסולטנית כבר בשלהי המאה ה-16. רק לפני כמה ימים זכה המושל להחזיק אותה אצלו למשמרת, ועתה הוא מסתובב ברחובות העיר ומציגה לראווה.

מכל מרפסת וחלון הביטו בו ביראת כבוד והערצה תושבי העיר, מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד, והוא, עוטה ארשת חשיבות, פנה אל שער ציון, בדרכו אל קבר דוד המלך. "מי אם לא נֵבִּי דָאוּד – הנביא דוד, אשר עשה לי את הכבוד הזה", חשב לעצמו, "חובה עלי ללכת אל קברו הקדוש".

בהגיעה השיירה אל קבר דוד הצטופף ההמון באולם והביט במושל המנופף בחרב ומקפיץ אותה מעלה ומטה.

קבר דוד במתחם הר ציון

והנה לפתע נשמטה החרב היקרה מידו ונשרה הישר אל פי מערתו של דוד המלך.

שקט השתרר באולם, ורק צלילה המתכתי של החרב הנופלת ופוגעת ברצפת המערה הדהד לכל עבר.
המושל הסמיק במבוכה. היטב ידע כי איש לא יעז לרדת אל מערת קברו של דוד. אמונות עתיקות סיפרו על אלה שנכנסו למערה ולא חזרו. אפילו הנוסע היהודי, רבי בנימין מְטוּדֶלָה, שביקר בארץ כמה מאות שנים קודם לכן, כתב בספרו על כך.

"גש הנה", רעם קולו של המושל אל אחד החיילים התורכיים. "רד לשם" הצביע המושל אל הפתח, "והשב לי את החרב". השקט באולם הפך לעמוק יותר. "לרדת לשם?" לחש החייל בפחד, "הלא אדוני יודע מה גורלו של הנכנס למערה זו". " עשה מיד את שציוויתי עליך ", התרגז הסולטן, "ולא - תמות". ההמון ליווה בנשימה עצורה את החייל המסכן, ששלשל עצמו אט אט אל המערה.

דקות ארוכות חלפו, אך החייל לא שב. לאחר שעה ארוכה הבינו כולם כי משהו נורא קרה. "הבא בתור", פקד המושל על חייל אחר. הלה התחנן על חייו אך הסולטן איים להרגו. משלא חזר אף הוא - פשטה האימה בקהל. למותניו של החייל הבא נקשר חבל, ומשבושש לחזור, משכוהו החוצה בעזרתו. מראה מזעזע נגלה לעיני ההמונים: החייל היה מת, ועל פניו הבעת זוועה שאין לתאר. סערה פרצה באולם. המונים מיהרו לנוס על נפשם והמושל עמד חסר אונים.

"יש לי הצעה", שמע לפתע המושל לחישה באזנו מפי יועצו האישי. "למה שלא נשלח איזה יהודי? הרי דוד היה המלך שלהם ואולי יחוס עליהם. שלח יהודי למטה, ואם ייכשל תוכל לפחות להוכיח שאמונתם היא שקר מוחלט".

הקשיב המושל רוב קשב, והיסה את הקהל הרוגש: "מחר בשמונה בבוקר יתייצב כאן נציג הקהילה היהודית, שירד להשיב אלי את החרב האובדת. אם לא אראה כאן נציג יהודי מחר, רע ומר יהיה סופה של הקהילה כולה".
קבר דוד במתחם הר ציון

באותו ערב התכנסה כל הקהילה היהודית בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי ברובע היהודי. רב הקהילה היסה את הקהל המתייפח והביט נכחה בדמעות. "יהודים יקרים", פתח בקול שבור, "גזירה קשה ניחתה עלינו היום, אולם עלינו לבטוח בה' ולהתפלל לישועתו. למרות זאת עלינו גם להתכונן למחר. מישהו מאתנו יצטרך לרדת אל קברו של דוד המלך בהר ציון, אחרת נמות כולנו. האם מישהו מתנדב למשימה?"

איש מן הנוכחים לא הרים את ידו. במקום זה התגבר הבכי וגברו הדמעות. "אין לנו ברירה", נשבר עוד יותר קולו של הרב, "זוהי שאלה של פיקוח נפש – אחד מאתנו יוכל להציל את העדה כולה".
"אני מציע להפיל גורל", הציע מירכתי בית הכנסת אחד מחברי הקהילה, "הבה ניתן לקב"ה להכריע בשאלה זו שהיא שאלת חיים ומוות".

הצעתו של האיש התקבלה ואל קופסא גדולה במרכז בית הכנסת נאספו פתקים עם שמותיהם של כל הגברים מגיל בגרות. בנשימה עצורה ליוו מבטי כולם את ידו של הרב אשר שלפה פתק אקראי מן הקופסא. הרב פתח את הפתק, הביט בכתוב מולו ובפנים חיוורות מלובן לחש: "רבי אלעזר השמָש".
זעקה פרצה בבית הכנסת – רבי אלעזר השמש? הזקן, האחראי על בית הכנסת כבר 50 שנה? אשתו וילדיו קרעו את בגדיהם ופרצו בבכי, אולם היה זה דווקא רבי אלעזר שאמר: "בחר הקב"ה בי. עלי להתכונן למשימתי".

כל אותו הלילה לא עצם איש עין. כולם ישבו בבית הכנסת, בכו והתפללו לשלומו של רבי אלעזר, ובבוקר, כשהגיעה השעה, ליוו את רבי אלעזר השמש אל הר ציון.

המון רב כבר המתין בקבר דוד המלך. המושל הביט ב"נציג היהודי" ולא הסתיר את לעגו: "בחרתם לכם איזה זקן, מה?" אמר. רבי אלעזר התעלם מעוקצנותו של המושל, ניגש בצעד בטוח אל פתח המערה ושלשל עצמו פנימה.

דקות ארוכות של ציפייה עברו על הקהל. היהודים מלמלו פרקי תהילים, הלא הוא הספר שכתב דוד המלך בכבודו ובעצמו.

ופתאום - צעקה בקהל: רבי אלעזר נראה בפתח המערה ובידו החרב האובדת. "בבקשה", הגיש אותה למושל הנדהם, "החרב שאיבדת". הניח רבי אלעזר את החרב ביד הסולטן ופנה ללכת אל ביתו, מלווה באשתו הבוכה מאושר, בבני משפחתו הצוחקים ובכל היהודים שבאותו יום קיימו חג הודיה.

במשך שנים ארוכות סרב רבי אלעזר לספר את שארע לו באותו יום במערה. רק בשכבו על ערש דווי, והוא בן קרוב למאה שנים, ניאות רבי אלעזר לגלות את הסוד: "כשנכנסתי אל המערה ראיתי חושך מוחלט ובקצה המערה נר דולק", סיפר, "התקרבתי אל הנר ושם ראיתי יהודי עטור זקן שיבה, עוטה גלימה לבנה ובידו האחת נבל עתיק. "שלום עליך רבי אלעזר", האיר אלי פנים, "שב ונלמד יחד קצת תורה".

ישבתי עמו, למדנו קצת והוא האיר את עיני בגילויים מופלאים. לבסוף אמר לי שעלי לחזור. "קח", הושיט לי את החרב, "קח והשב לגוי את אבדתו והצל את בני קהילתך". נפרדתי ממנו בכבוד רב, עליתי על פני האדמה ואת השאר - הלא אתם כבר יודעים".