הגן הארכיאולוגי

תגיות

אזור בירושלים

מערך הדרכה - הגן הארכיאולוגי בפינה הדרום מערבית של הר הבית נחשב לאחד מאתרי הארכיאולוגיה מהחשובים בעולם

הגן הארכיאולוגי ירושלים - מרכז דווידסון

קריית השלטון האומאית סביב הפינה הדרום-מערבית של הר הבית:
שרידי ארבעה ארמונות אומאים גדולים שנבנו בתקופתו של אל ואליד, בנו של עבד אל מאלכ, בשנת 705 לס', ושימשו כקריית השלטון. בבניית הארמונות עשו שימוש משני באבנים ההרודיאניות שנלקחו מההריסות של הנדבכים העליונים של קירות התמך של בית המקדש לאחר שנהרסו בשנת 70.

הארמונות היו מבנים גבוהים מאד (3-4 קומות) עם חצר פנימית, ולא היו בהם עיטורים שיש בהם משום פגיעה בדיבר השני. הכל היה מפואר, אבל העיטורים היו צנועים. לעומת זאת בארמונות הפרטיים של האומאים (בחרבת מפג'ר למשל) נמצאו שרידי עיטורי סטוקו עם תיאורי נשים וכו'.

לאבנים ההרודיאניות סיתות מאד אופייני: זיז חלק (חלק בולט במרכז האבן) ושוליים מסביב. כיום רק הנדבכים התחתונים של קיר התמך הם מאבנים הרודיאניות מקוריות, כי הנדבכים שהיו מעליהן התמוטטו והוחלפו במרוצת השנים.

במבט למעלה אפשר להבחין בשתי אבנים שמתחילות לייצר קשת, כהות יותר משאר האבנים: מכאן יצא החליף האומאי ונכנס ישירות בכניסה פרטית (גשר) למסגד אל אקצה.

"לבית התקיעה לה..."

צילום: רון פלד

בפינה הדרום-מערבית של הר הבית, על ראש מגדל קטן, בתא מיוחד, עמד הכוהן בימי ששי אחה"צ ובמוצאי שבת בזמן בית המקדש השני, ובעזרת חצוצרה הכריז על כניסת וצאתה. במקום נמצא חלק של כתובת: "לבית התקיעה לה..." (כיום הנטייה במחקר היא להשלים: "לבית התקיעה להבדיל" [בין קודש וחול]).

הצפירה שנשמעת היום בירושלים וערים נוספות בארץ עם כניסת השבת היא שמירה על המסורת הקדומה הזו, שבה תקעו בשופר להכריז על כניסת השבת: 6 תקיעות בסה"כ: תקיעה ראשונה לאנשים מחוץ לעיר, תקיעה שנייה לבעלי החנויות בשווקים, תקיעה שלישית עבור בעלי הבתים- לעשות הכנות אחרונות, ושלוש תקיעות אחרונות.

הרחוב ההרודיאני: זהו המפלס המקורי של הרחוב, שלאורכו היו חנויות. מעל מפלס החנויות היו שערי ברקלי ו-וורן, שלא השתמרו. לעומתם השתמר חלק קטן מקשת רובינסון שנישאה על גבי אומנות אדירות שנשאו את משקלה האדיר.
מתחת למפלס הרחוב היתה מערכת ביוב שפינתה את מי הנגר מהגבעה המערבית ועד אזור שער שכם והכל התנקז הנה. עומקה של התעלה- 4 מ', ורוחבה- 1.5 מ'.

הכותל המערבי ובסיס קשת רובינזון

צילום: רון פלד

קשת רובינסון היתה מחלף רחב שאיפשר תנועה של אלפי אנשים בו-זמנית ברחוב, ותנועה של רבים אחרים העולים לסטיו המלכותי ולהר הבית. הקשת ירדה מהר הבית מערבה ועשתה תפנית לכיוון דרום. כיום אפשר לראות בשטח גם התחלת העלייה של הקשת (של המדרגות), כאשר מה ששרד זה הקשתות. האבנים המעוגלות שימשו כקשת מקלה, אשר מפזרת את העומס אל האומנות.

לכל אורכו של הרחוב המרכזי (רחוב הגיא) היו חנויות. אורך הרחוב היה כקילומטר אחד. הדרישה לשטח בירושלים היתה גדולה מאד, ולכן ניצלו את עובייה של אומנת קשת רובינסון והכניסו לתוכה 4 חנויות קטנות הפונות אל הרחוב (רואים את הנישות). החנויות השתלבו במערכת החנויות שלצידי הרחוב הראשי. מכאן אפשר ללמוד על ניצול מרבי של כל פיסת קרקע.

כשהרומאים כבשו והחריבו את ירושלים בשנת 70, הם פירקו את החלקים העליונים של הבנייה ההרודיאנית (כמו גם את הקשת) והפילו אותם על הרחוב ההרודיאני. המקום שבו הרחוב שקוע בצורה הכי משמעותית הוא המקום שמתחת לקשת, ששקלה כאלף טון- הרחוב פשוט קרס למטה ושקע אל מערכת הניקוז, והשקעים שנראים במפלס הרחוב נוצרו בגלל המפולת.

הפינה הדרום מזרחית של הר הבית - קרן העופל

צילום: גד רייז

ערימת האבנים שנראית במקום איננה מקרית, אלא עדות וזכר לחורבן. אלו אבנים הרודיאניות מסותתות שהופלו במכוון מהחלקים הגבוהים של הכותל המערבי, והבנייה באבנים קטנות שרואים היום מייצגת תקופות מאוחרות יותר- ערבית, צלבנית וכו', וההבדלים בבנייה בולטים.

רואים 3 מפלסים של חריצים לאורך הכותל: המקום היה מלא בשפכים ומפולות שהצטברו במקום במשך כמעט 2000 שנה, והחוקר רובינסון ישב ממש מתחת לקשת כשאיתר אותה. הסברה הרווחת כיום היא שאלו מפלסים שונים של קירוי שהיו כאן בתקופות שונות, כלומר: החריצים מייצגים בנייה וקירוי בתקופות שונות.

נשאלת השאלה: כיצד הרימו את האבנים הכבדות?- מכתבי האדריכל ויטרוביוס אפשר ללמוד שלאבנים היו "אוזניים" (שהורידו אותן אח"כ) ובעזרתן קשרו את האבנים וגלגלו אותן על גבי מערכת גלילים מעץ, והרימו אותן בעזרת מערכת גלגלות.
ההולך מתחת לקשת, ליד הכותל, הולך על הריצוף ההרודיאני המקורי של ימי בית שני.

יוספוס מספר שבתקופת הנציב האחרון (פלורוס), ערב המרד, היו פועלים שעסקו בעבודות בינוי, וככל הנראה הם שריצפו את השלב הזה.

לאחר שמרבית העבודות על הר הבית הסתיימו, עשו עבודות מסביב, וכנראה שאת הריצוף הזה השלימו ממש ערב המרד הגדול. יוספוס מספר ש-18 אלף פועלים סיימו את העבודה והפכו להיות מובטלים. האבנים אינן שחוקות כי לא הספיקו להשתמש בהן הרבה. מתחת לאבנים מצאו מטבעות מתקופת הנציבים, מימי פונטיוס פילאטוס (קרוב מאד בזמן) ומעל הריצוף מצאו מטבעות מימי המרד, דבר שנותן לנו ממש שכבה חד-תקופתית- עם תקופת שימוש קצרה ביותר.

מבט אל הכותל הדרומי ומסגד אל אקצא

צילום: רון פלד

חדי העין (או מי שמכיר) יכולים להבחין בכתובת על אחת מאבני הכותל העליונות. לשון הכתובת: "וראיתם ושש לבכם ועצמותם" (מקביל לפסוק בספר ישעיהו: "וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה"). עד לחפירות בשנות ה-90 הפרשנות היתה שהכתובת נכתבה בימיו של יוליאנוס הכופר, שרצה להחזיר את הפגאניות והבטיח ליהודים לשקם להם את בית המקדש. הכתובת מבטאת את האופוריה והתקווה שאחזו ביהודים באותה תקופה.

אבל בחפירות מאוחרות יותר התברר שיש בעיה עם הגבהים: המפלס שעליו עמדו ע"מ לכתוב את הכתובת לא יכול להתאים לא יכול להתאים לתקופה הביזנטית. המפלס שעליו עמדו שייך לתקופה הערבית הקדומה, אולי אפילו פאטימית- צלבנית- מאות שנים מאוחר יותר.

השערה נוספת הקשורה בכתובת: בקרבת הכותל מצאו קברים, שלפי צורת ההנחה של הנפטרים משערים שחלקם של ערבים וחלקם של יהודים (זה לא הוכח בצורה מדעית). עלתה ההצעה שאולי מדובר בכתובת ישועה שקשורה לקברים היהודים. בד"כ לא קוברים יהודים בתוך העיר אלא מחוץ לה, אבל להיקבר קרוב למקדש היה תמיד משאת נפש עבור היהודי, כי עם ביאת המשיח, הראשונים שיקומו יהיו אלו הקבורים שם.

פיר שמאפשר לראות לאיזה עומק יורדים הקירות: מתחת למפלס הרחוב ועד הסלע הטבעי יש כ-8 מטרים.

אבנים עם חריץ- שריד לתעלה לשטיפת ידיים, ששייכת ללטרינה שלא התגלתה. במקור האבנים הן אבנים של מתקן שעשועים- תיאטרון או היפודרום או מתקן אחר, ששימשו לאחר מכן בשימוש משני בלטרינה, ובשימוש שלישי בארמונות האומאים.

הלטרינה היתה שייכת לבית מרחץ רומי ביזנטי שעמד כאן, ועדיין אפשר לראות את שרידי ההיפוקאוסט שלו, חלקו מקורי וחלקו משוחזר.

בית מגורים מהתקופה הביזנטית עם רצפת פסיפס יפה, מקורה ומהווה מקום נעים לשהות בו בימים חמים.

מקווה טהרה מקורה: לפני הכניסה לבית המקדש היה על עולי הרגל להיטהר ע"י טבילה במקווה, והיות ומספר עולי הרגל לירושלים (במיוחד בשלושת הרגלים) היה גדול מאד, אפשר למצוא פה מספר רב של מקוואות טהרה.

המחיצה שלאורך גרם המדרגות הפרידה כנראה בין היורדים אל המקווה לפני הטהרה לבין העולים ממנו לאחריה. בד"כ נכנסו אחד-אחד, טבלו במהירות ויצאו. בד"כ המקוואות מותאמים לטבילת יחיד. אם נשים רוצות להיכנס, הן ייכנסו בנפרד, במועד שונה או מקווה נפרד מהגברים. כאן מדובר בהמוני עולים לרגל ולכן אולי צריך הפרדה כזאת.

אפשר לראות אבנים שהיו חלק ממושבים של מתקן שעשועים, אולי תיאטרון. בחפירות ברחוב ההרודיאני התגלו 10 אבנים כאלו, ובהן חורים. האבנים היו פעמיים בשימוש משני: במקור הן היו חלק מהתיאטרון שאיננו יודעים את מיקומו (רק שלא היה באזור כנסיית הניאה), וכשהתיאטרון יצא משימוש הן נלקחו משם והשתמשו בהן בלטרינה (שירותים ציבוריים).
אבל את האבנים האלו לא מצאו בלטרינה, אלא משולבים בארמונות האומאים- בשימוש שלישי.

מול שערי חולדה (בחלק הדרומי של הר הבית): מבט אל השערים המערביים (השמאליים), ששימשו ליציאה ממתחם הר הבית. מסגד אל אקצה נמצא מאחורי הקיר. חלק מהמדרגות הנראות במקום (העולות אל השערים) עתיקות וחלקן מאוחרות. המדרגות בנויות ללא סימטריה: חלק עם שלח רחב וחלק עם שלח צר- אולי כדי למנוע מאנשים לרוץ כאן ולחייב אותם לעלות להר הבית בצעד מתון ומתוך כבוד.

מבט אל הכותל הדרומי ושערי חולדה

צילום: רון פלד

עומדים בפינה המערבית של מדרגות חולדה. משמאל קיר מאוחר שניגש אל הכותל הדרומי. בנקודת המפגש רואים פינת קשת של שער קדום שהקיר המאוחר מכסה את רובו: המדרגות הן במפתח רחב (יש שטח רחב של מדרגות), בעוד שהכניסה היא בשטח צר- כל אחד נכנס בקצב שלו, אבל יצאו מכאן בקבוצות גדולות, והמפתח הרחב נועד למנוע לחץ על היציאה.

כל המדרון שיורד מכאן לכיוון עיר דוד נקרא "העופל": משם העפילו (עלו) אל הר הבית.

חשוב לזהות איפה נמצא השער, כי במקום נראית קשת, וזה מטעה: שערי חולדה נסגרו ונסתמו ושונו בתקופת מאוחרות, והיום זה מבלבל. למדי. רק הנדבך התחתון של הקיר הוא הרודיאני, ושאר הקיר והנדבכים העליונים מאוחרים יותר. מכל מקום, זה קיר פוסט-הרודיאני, כי בתקופת הורדוס היה כאן מתחם גדול עם מדרגות, והשער היה מעבר למחיצה (איפה שהמילוי). ראש השער היה איפה שכיום הקיר הדרומי מתחבר לקיר המערבי, למעלה- רואים התחלה של כרכוב, ומתחת לו- אבני קשת טרפזיות, שהן הרודיאניות- אבני הקשת הן השריד לשער חולדה המערבי.

מימין לכרכוב אבן שעליה כתובת בלטינית. האבן שימשה בשימוש משני (יודעים את זה בגלל שהכתובת הפוכה), וכתוב עליה: "ירמיה בר גדליה דרבי יוסף". על פי מאיר בן דב שחקר את הכתובות כאן, האבן מתוארכת למאה ה-9 לס'- התקופה הערבית הקדומה, אז הגיעו לכאן עולי רגל והשאירו "גרפיטי".

בהמשך הקיר (לכיוון מזרח) כתובת נוספת ובה כתוב: "לאימפרטור קיסר טיטוס הליוס אדריאנוס אנטונינוס אוגוסטוס פיוס אבי המולדת כוהן אוגור [אוגור=כוהן על פי החלטת מועצת העיר]".

לאורך הקיר רואים בקיר חורים שחלקם סתומים- אולי למוטות שיצרו קירוי נמוך.

בצד המזרחי של הקיר נראות 3 קשתות. שלושת הקשתות הללו הן המקור לבלבול ולחוסר ההסכמה לגבי הימצאותם של 2 או 3 שערים בשערי חולדה המזרחיים (בדגם במוזיאון ישראל נראות 2 כניסות ואילו בתצוגה שבמרכז דווידסון נראות 3). רוב החוקרים מסכימים שהיו 2 כניסות.

מכל מקום, 3 הקשתות כאן מייצגות בנייה מאוחרת: למעשה היו כאן 2 כניסות גבוהות, סימטריות לכניסה המערבית. הקשתות הן לא שערי חולדה אלא קשתות חדישות יותר.

אבן אחת היא אבן מזוזה (האבן שבצד הפתח). גובה המזוזות כאן היה לפחות 4 מ'. על המזוזה כתובת נוספת: בר כלב נ"נ [נוח נפש- כלומר: זכרונו לברכה] בר יוסף נ"נ מותרף [הכוונה למישהו שנרפא]". זוהי כתובת של עולי רגל מהמאה 6-7 לס'- מישהו שהגיע לכאן רצה להנציח את זכר ידידיו או קרוביו.

חלק מהאבנים שמרכיבות את המדרגות שעולות אל שערי חולדה הן מקוריות, וחלק משוחזרות. המדרגות אינן בעלות מקצב אחיד- יש מדרגה רחבה-מדרגה צרה, וכך הלאה, וזה גרם לכך שאנשים לא היו יכולים לעלות מהר אל הר הבית אלא נאלצו להאט