הבריחה הגדולה - כלא אסירי המחתרות במגרש הרוסים

הדפס

Select ratingלא משהובסדרטובממש טובמעולה

 

"אני חייב לצאת מפה!"

כמעט ארבע שנים עברו על אנשל שפילמן, לוחם המחתרת 'לח"י', ב"בית הסוהר המרכזי" הבריטי בירושלים. בכל אותן שנים לא השלים שפילמן הצעיר עם מעצרו אפילו לרגע, ובכל יום רקח תכניות בריחה.

אך "בית הסוהר המרכזי" היה מבתי הכלא השמורים ביותר: הוא היה מאובטח בדלת ברזל כבדה, שנשמרה בקפידה בידי קציני משטרה. אפילו אם היה שפילמן מצליח להתגבר על הדלת ולצאת, היה מוצא אז את עצמו מול שער ברזל נוסף, שהוביל רק אל חצר פנימית, ממנה אפשר היה לצאת דרך שער מאובטח בשומרים רבים.

הכניסה אל מוזיאון אסירי המחתרות במגרש הרוסים

גם לו גבר שפילמן על כל המחסומים האלה, אזי היה מגלה כי ארוכה הדרך אל החופש: "בית הסוהר המרכזי" שכן בלב אזור מבוצר, שנקרא "מגרש הרוסים". באזור זה שכנו מוסדות השלטון הבריטיים, אשר עייפו מהתנכלויות לוחמי המחתרות, ובדקו בשבע עיניים כל נכנס ויוצא. אפילו נשים מוסלמיות נאלצו להסיר את הרעלה, כדי להוכיח שאין מדובר בתחפושת.

אם כן - סיכויי ההצלחה לבריחה היו אפסיים, אולם שפילמן לא חדל מלהגות בכך. "בחוץ משתוללת מלחמה", טען באוזני חבריו הלוחמים בכלא, "חברינו שם בחוץ דוחקים את הבריטים אט אט אל מחוץ לארצנו, ואילו אנו נרקבים כאן בחוסר מעש!"

רבים מן השומעים חייכו בסתר לטרוניותיו של הצעיר הנלהב. איש כמעט לא האמין בסיכוייו, אולם שפילמן לא וויתר: במשך שבועות ארוכים תכנן בקפידה תכנית נועזת ומסוכנת, ופנה לעזרת חבריו מחוץ לכלא."לא היה דבר שרצינו מבחוץ", כך סיפר כעבור שנים, "שלא הצליחו להביא לנו מבחוץ, חוץ מחופש, כמובן".

לבקשתו, הוגנבו עבורו פנימה בגדים מטונפים ומדיפים ריח רע של מנקה ארובות. מסתבר כי בכלא ביקרו מפעם לפעם בעלי מקצוע זה, שתפקידם היה לאוורר את ארובות המטבח והמכבסה. לרוב עסקו בכך פועלים ערבים תחת החברה הבריטית לעבודות ציבוריות. שפילמן בחר בתחפושת זו כדי להימלט מן הכלא.

ביום הגורלי, בצהרי ה-22 באוקטובר 1947, עטה שפילמן על עצמו את בגדי מנקה הארובות. חבר לתא, תימני חבר 'לח"י', תרם לשפילמן כמה מתלתלי שיער ראשו השחורים לשפם מזוייף, ואת פניו וידיו הבהירים מרח הנמלט במשחת נעליים חומה כהה.

"הסתכלתי בראי", נזכר שפילמן בצחוק, "אפילו אני לא הכרתי אותי!"
החצר הפנימית במוזיאון אסירי המחתרות

על פי התכנית, החלו שניים מן החברים לתא לקרוא לסוהר שיפתח להם את הדלת, כדי שיוכלו ללכת ללמוד עם חברים בתא אחר. הלימוד בצוותא היה מקובל, ולא פעם ביקשו אסירים לעבור לתא אחר לשם כך, אולם הפעם היתה הדרישה בעייתית במכוון: היה זה אך דקות מעטות לפני הספירה הקבועה של השעה 12:00 בצהריים, בה וידאו הבריטים כי אין אף אסיר נעדר. ואכן, הסוהר סירב לאפשר לשניים לצאת לפני הספירה.

התפתחו צעקות וחילופי דברים, ובסופו של דבר אירע מה שצפה שפילמן: הסוהר, שידוע היה ככנוע וחסר ביטחון, ניאות לתת לצועקים לצאת. הוא פתח עבורם את פשפש התא והם יצאו ברעש, כשבעקבותיהם, בתיאום צעדים וצללית מופלא, הזדנב שפילמן המחופש. היו אלה רגעים הרי גורל ועוצרי נשימה. הלבבות פעמו בעוז וכל שריר בגוף נמתח כקפיץ. הדלת הוגפה וקשקוש מפתחות הדהד בכל המסדרון.

הסוהר לא הבחין בנמלט.

בעוד השניים פונים לתא חבריהם, חלף שפילמן במהירות במסדרון אל דלת הכניסה הראשית. בהגיעו לדלת הברזל, נקש שפילמן בחוזקה וקרא: "אִפְתָח אִל בָּאבּ!" (פתח את השער!)

"מי שם?" שאל קצין המשטרה מן העבר השני, "אָנַא, מִן פָּאבְּלִיק ווֹרְקְס" (אני, מהעבודות הציבוריות), השיב שפילמן במבטא הערבי ביותר שהצליח לגייס. הקצין פתח את הדלת הכבדה ונרתע כשראה את הדמות המטונפת שמולו. בתנועת סלידה הורה הקצין לשפילמן להתרחק ממנו ומהר. שוטר ערבי, שהיה אחראי על שער הברזל הנוסף, ראה כי הקצין הראשון איפשר ל"מנקה הארובות" לעבור, ומבלי לשאול דבר, מיהר אף הוא לפתוח את השער שלו - העיקר שהיצור המסריח יתרחק כמה שיותר מהר מהמקום.
גג מוזיאון אסירי המחתרות

שפילמן מצא עצמו בחצר הכלא. שני מכשולים כבר היו מאחוריו, אך טרם הגיעה העת לנשום לרווחה: חצר הכלא וגבולות "מגרש הרוסים" עוד עמדו לפניו. שפילמן סקר את החצר. הוא הבחין במנהל הכלא הבריטי ובשני סגניו - יהודי וערבי -  עומדים בלב חבורת שוטרים וסוהרים ומתכוננים יחד לספירה של 12:00. הוא ידע כי לא יוכל לצאת דרך השער הראשי, שכן כדי לעבור שם יהיה עליו להציג תעודת כניסה ויציאה (וזו כמובן לא היתה לו). התכנית היתה להגיע אל פשפש צדדי, המחבר בין חצר הכלא וחצר קטנה, ומשם לצאת אל מגרש הרוסים, אך שוד ושבר - מנהל הכלא וחבורתו עמדו באמצע בדרך.

"כאן הבנתי", מספר שפילמן, "שהצלחת הבריחה תלויה רק בי. אם אהסס, אוריד ראשי או אעשה תנועות העלולות להחשיד אותי - אני אבוד. רק חוצפה תועיל לי".

ואכן, בחוצפה מעוררת פליאה, ניגש שפילמן הישר אל החבורה, מוכן להתחכך באנשים בבגדיו המטונפים. הסגן הערבי, שידוע היה כשחצן וגנדרן, מיהר לקרוא: "זוזו, שלא תתלכלכו!" בהבעת גועל. החבורה מיהרה לזוז, ושפילמן, בצעד גאה ובלב דופק מהתרגשות, המשיך אל הפשפש. משם מיהר אל החצר הקטנה וממנה פנה אל רחבי "מגרש הרוסים".

עתה עמדה בפניו שעת המבחן הגדולה: לצאת מ"מגרש הרוסים"!

בשער המרכזי עמדו חיילים בריטים ובדקו כל אחד, כאמור, בשבע עיניים. שפילמן נעמד בתור, ובכל פעם שהתקרב - חזר לסוף התור. כעבור זמן התעייפו החיילים והתחילו להתרשל בבדיקה. שפילמן ניצל את ההזדמנות וחמק החוצה עם ההמון.

"רציתי לצעוק בכל גרוני: אני חופשי! אני חופשי!" משחזר שפילמן את רגעי האושר, "אבל היה זה מוקדם מדי. 'על ראשי בער עדיין הכובע': הספירה בכלא כבר החלה. בכל שניה עלולים היו לגלות שנעלמתי, והמשמרות יתעוררו לקול צפירת האזעקה".

כצל חולף חמק שפילמן לבית הרב אריה לוין, רבם של אסירי "בית הסוהר המרכזי". משם הועבר לאחר כמה ימים לביתו של הרב גורן, ולבסוף, מששככו החיפושים אחריו, הוגנב על ידי 'לח"י' לתל אביב.
ברבות השנים הוציא אנשל שפילמן ספר מרגש בשם "כך ברחנו לחזית", ובו תיאורי בריחה של אנשי מחתרות נוספים מבתי כלא בריטיים. כדאי לקרוא!