דרמה בבית כנסת " החורבה "

הדפס

"לאן הוא נעלם?" לחשים ורחשושים עברו בקהל החגיגי. אוחזי מוטות החופה החלו לנוע באי-נוחות גוברת והולכת. אף אחד לא הבין מה קרה: לפני כעשרים דקות יצא החתן, ממש רגע לפני התחלת הטכס, ולא חזר. הוא מלמל משהו על כך שהוא שכח לעשות משהו דחוף ביותר, אבל כמה זמן זה לוקח?

מתחת לחופה המתינה, מבויישת, הכלה הקטנה. בני משפחתה הביטו בה בדאגה, וחיפשו ללא כרף את החתן הנעלם. כל מה שהוא הספיק לעשות לפני הסתלקותו זה לכסות את פני הכלה, והיא קמה וצעדה אל מתחת החופה בנעליה הקטנטנות, והנה עכשיו, היא פה לבדה והוא – איננו!

בית כנסת החורבה ברובע היהודי

מוזמני החתונה התאספו באותו לילה חורפי בשמחה ובששון אל בית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה בירושלים. היתה זו שמחה כפולה ומכופלת, שכן שני המחותנים – אבי החתן ואבי הכלה – היו ידידים משכבר הימים, ולפני שנים, כשרק נולד לאחד בן, וזמן קצר לאחר מכן נולדה לשני בת, הועידו האבות את ילדיהם זה לזו.

והלילה, סוף סוף, זכו שתי המשפחות להגשים את ההבטחה ולהתאחד בנישואי ילדיהם, שנפגשו לראשונה, כמנהג האשכנזים, מתחת לחופה. שמחה והתרגשות אפפו את הלילה הזה, אך לאן נעלם החתן לדקות כה ארוכות?

אילו היה מישהו מבאי החתונה מציץ באותם רגעים אל שער יפו, לא הרחק מבית כנסת 'החורבה', היה רואה דמות כהה חומקת בחושך, בורחת אל תוך הלילה. היה זה החתן הנעלם. לבו דפק בפראות וידיו הזיעו. הוא חפן את מעילו בשתי ידיו ורץ כנגד הרוח הצולפת. "איזה נבל אני" חשב, "לעשות דבר משפיל כל כך לאדם חף מפשע, ועוד לבתו של חבר משפחה.

אבל אני פשוט לא מסוגל להינשא לה! הרי שאלתי את אבא אלף פעמים" חשב במרירות, "איך נראית הבחורה הזאת. ביררתי איתו מה הגובה שלה, והוא ידע יפה כמה רציתי אישה גבוהה, וזאת – פצפונת, אולי מטר ארבעים!". הוא החיש את צעדיו, מסתלק מן המקום במהירות. "איזו דרך טיפשית להתחתן", מלמל לעצמו חרש. אל החתונה, כך החליט, לא יחזור בשום אופן.

ובינתיים, בבית כנסת 'החורבה' מבוכה גדולה והולכת. אין ספק כי החתן התחרט וברח לו, מותיר אחריו הורים המומים, אורחים מאוכזבים, ומעל הכל – כלה אומללה. חלק מהמוזמנים התחילו להתפזר, אחרים התלחשו בקול, והכלה – התגמדה עוד יותר מתחת לחופה, חשה כי כל עולמה חרב עליה. נראה היה שהלילה הזה ייזכר לנצח בין לילות ירושלים, כאחד הלילות העגומים והכואבים בהיסטוריה של הישוב היהודי בעיר.

בתוך ההמולה עמד לבדו בחור צעיר, חובש כובע מצחייה ועוטה בגדים פשוטים. הוא היה עולה חדש, ולמען האמת הגיע לחתונה, לא מפני שהכיר את החתן או הכלה, אלא כדי שיהיה לו מה לאכול לארוחת ערב. "בוא הערב לבית כנסת 'החורבה'" הזמין אותו הרב, שאמור היה לסדר את הקידושין, "אני בטוח שמשפחות החתן והכלה ישמחו לעזור לאדם נזקק ביום שמחתם". רב זה היה מכּרו משכבר הימים עוד בחוץ לארץ.

שם נהגו שניהם ללמוד מדי שבת בצוותא והעריכו מאד זה את זה. הרב עלה לארץ ישראל כמה שנים לפניו, אך במוקדם או במאוחר הצטרף גם הוא, והנה עכשיו הוא ירושלמי גאה, אם כי רעב... עכשיו הוא עמד קצת נבוך בשל התפתחות האירועים הבלתי צפויה. "איזו התנהגות שפלה", חשב לעצמו, מתבונן בכלה המסכנה, שכבר ישבה על כסא וטמנה את ראשה בין שתי ידיה, "התנהגות כה מכוערת כבר הרבה זמן לא ראיתי.

לקום כך וללכת בלי לומר מילה? אין לו לב לאיש הזה?". הבחור התיישב על כסא, ושכח מארוחת הערב. כל מה שהעסיק אותו היה הטרגדיה, לה היה עד. "מה יכול היה לגרום לחתן להסתלק?", תמה בלבו, מתבונן שוב בכלה, "אני משער שהם לא נפגשו קודם והוא בטח התאכזב מהמראה שלה, אבל דווקא בעיני היא נראית נחמדה מאד. אני לא מבין איך אנשים מתחתנים בארץ הזאת!".

לפתע חש נקישה עדינה על כתפו. הוא הסתובב ומולו ראה את הרב, זה שהזמינו לחתונה, מסמן לו בידו ומושכו הצידה. "האם תסכים לשאת הכלה הצעירה לאישה?" שאלו, והצעיר המופתע בחן היטב את פניו, לוודא שאינו צוחק עליו. פני הרב הביעו רצינות גמורה: "אני מכיר אותך היטב וגם את הכלה, ואני חושב שזאת הזדמנות פז לשני אנשים כמוכם, במיוחד עכשיו, כשהחתונה כבר מוכנה". צמרמורת חלפה בגוו של הבחור הצעיר.

הוא הביט בכלה, אחר כך הביט ברב, וחשב לעצמו בכנות: "אולי לא סתם זימן אותי האל למקום הזה בלילה הזה. זהו מבחן עבורי, האם אסכים? אולי נועדתי להיות כאן, כדי להפוך את הערב הזה מערב של צער  לערב של שמחה, במיוחד בשביל הבחורה הנחמדה הזאת, שיושבת שם וממררת בבכי". "אני מסכים" אמר לבסוף בנחישות ובהתרגשות, והרב פנה בקול אל הקהל שעוד נותר: "האם יש כאן למישהו טבעת למכירה?".

שקט השתרר באותו רגע בבית כנסת 'החורבה' ופני האנשים שהסתובבו אל הרב הביעו תדהמה מוחלטת - טבעת? רחש עבר בין כולם, כשגברת מכובדת ניגשה אל הרב ובכף ידה טבעת יפה. הרב סימן בידו לבחור הצעיר והנרגש, שהוציא את כל הפרוטות המעטות שהיו בכיסו ושילם לגברת. הכלה, שהתרוממה מכיסאה, הביטה במתרחש. מבטה פגש במבטו של הבחור הצעיר.

הוא חייך אליה ונופף לה בידו, והיא השיבה לו חיוך גדול. החופה והקידושין חודשו, החופה נפרשה, והמוזמנים התאספו סביב הזוג הצעיר.

הרב הקריא את הברכות, ואחריהן פנה אל החתן הטרי: "אני רוצה לברך אותך" אמר לו, מלטף את ראשו בחיבה, "שתזכה לשנים ארוכות וטובות, וזאת בזכות טוב לבך ואצילות הנפש שבך, הראויים לשמש מופת לכל הקהל הזה".

את הסיפור הזה סיפר הרב ישראל גליס, הגר עד היום בירושלים, על סבו וסבתו. "סבתא היתה הכלה הקטנטנה וסבא היה העולה החדש. ברכת הרב התגשמה, וסבא וסבתא היו מאוהבים זה בזה כל ימי חייהם. סבא זכה לחיים ארוכים מאד – הוא ראה 37 בני נינים, עד שנפטר בשיבה טובה, ונקבר בירושלים".