בית הכנסת הקראי בירושלים

הדפס

ראשיתה של העדה הקראית בבבל בסוף המאה השמינית לספירה, ע"י ענן בן דוד, בנו של ראש הגולה. בד"כ ההנהגה עברה מהאב לבן הבכור, ואם הבן הבכור לא התאים לשמש בתפקיד, בן אחר קיבל את התפקיד. ענן בן דוד היה בנו הבכור של ראש הגולה, אך מסיבות שונות (שיש עליהן ויכוחים היסטוריים עד היום) הוחלט שלא להעביר אליו את הנהגת ראש הגולה. ענן כעס והחליט לעשות דבר ולהקים תנועה שתלך אך ורק לפי המקרא, ולא לפי הרבנים. התנועה נקראה "הקראים", וחבריה אינם מקבלים את חוקי התורה שבע"פ ואת ההלכה הרבנית, וידועים ויכוחים גדולים בין הרבניים ובין הקראים, כמו עם הקראי סאהל אל מצליח בשנת 910 בירושלים, אשר האשים את הרבנים אישומים רבים, כמו ההשטחות על קברי צדיקים (דיברנו על זה בקבר רבי יוסי הגלילי בדלתון).

ההבדל המרכזי בין הקראים ובין הצדוקים (שנוטים להשוות ביניהם פעמים רבות) הוא שכשהצדוקים עשו את זה, לא היתה קנוניזציה של ההלכה של התורה שבע"פ: לא היו המשנה והתלמוד וההלכות.
הקראים נחשבים כזרם בעם היהודי. הקהילות הגדולות שלהם כיום נמצאות ברמלה, באשדוד ובמושב מצליח, ובירושלים יש קהילה קראית קטנה. מספרם של בני העדה הקראית בארץ נאמד בכ-7,000 נפש.

המשפחות הקראיות שבירושלים קוברות את מתיהם בבית הקברות הקראי בגיא בן הינום.

אף על פי שמעמדם החוקי בישראל אינו מעמד של עדה דתית עצמאית, יש להם בית דין משלהם לענייני נישואין וגירושין.

כנראה שראשוני העדה הגיעו לירושלים כבר בסוף המאה ה-9, כשמטרת בואם: לחיות בה ולהתאבל על חורבנה. לשכונה שחיו בה, מדרום להר הבית, הם קראו "צלע האלף". במרתף החצר נמצא בית הכנסת הקדום המיוחס לענן בן דוד שייסד את העדה.

בניגוד לבתי הכנסת הרבניים האחרים, שתפיסתם היא שאין בונים בתי כנסת אלא בגובהה של עיר, ועל בתי הכנסת להיות מפוארים, התפיסה הקראית דוגלת ביישום הפסוק: "ממעמקים קראתיך ה'", ולכן מלכתחילה בונים הקראים את בתי הכנסת שלהם במרתפים ובמעמקי האדמה, מתוך אידיאולוגיה וכדי לבטא את העובדה שהם פונים אל הקב"ה דווקא מתוך החושך והמצוקה והתחתית.

הקראים מקפידים על חוקי ההלכה היהודית אך אינם מקבלים את ההלכה שנפסקה במשנה ובתלמוד ע"י חז"ל- הם טוענים שהם פוסקים הלכה על סמך התורה שבע"פ בלבד, ולכן פיתחו שיטות משלהם לפירוש התורה. הם התירו פירושים שונים זה בצד זה, ומכאן התרומה הגדולה שתרמו חכמיהם לפרשנות המקרא ולדקדוק העברי.

העברית שבכתביהם המסורתיים רובה מקראית, ואולם יש בה חידושים רבים בגזירת בניינים ומשקלים. בתקופת הגאונים תקפה הקראות את היהדות הרבנית בחריפות רבה, והיהודים הרבניים, בהם סעדיה בן גאון יוסף, השיבו מלחמה. במאות ה-15 וה-16 התמתנה במידת מה המחלוקת בין הקראים לרבניים, והיו פוסקי הלכה רבניים שאף התירו נישואין עם קראים.

גם המזוזה הקראית שונה מהמזוזה הרבנית: מאחר שהתורה מצווה: "וכתבתם [את דברי התורה] על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא, כ), ניתן להסתפק בהדבקת נייר ועליו פסוק כלשהו מן התורה על מזוזת הדלת. אך מקובל יותר לעצב מזוזה בצורת שני לוחות הברית ועליהם עשרת הדברות, ודוגמא לכך אפשר לראות מימין לבית המשפחה הקראית שגרה צמוד למבנה בית הכנסת ומתחזקת אותו.

במלחמת העצמאות נפגעה החצר, בית הכנסת נשדד כולו אך לא נהרס. לאחר איחוד ירושלים נבנתה החצר מחדש ובית הכנסת שוקם ונחנך בסוכות תשמ"ב (אוקטובר 1981).