אשרי הברזל שכיבה להבות

הדפס

הכניסה כיום לכנסיית הקבר (או בשמחה הנוסף "כנסיית התחייה") הנה מדרום. הרחבה בין מסגד עומר הסמוך לפתח הכנסיה כיום ובין הכנסיות הקטנות של הארמנים והאתיופים. הרחבה המרוצפת מובילה את המבקרים לכוון צפון ומשם נכנסים דרך השערים הצלבניים המרשימים והמעוטרים אל מול אבן המשיחה. הכניסה המקורית לכנסיית הקבר הקדוש הייתה דווקא מצד מזרח. נהוג בנצרות שכנסיות פונות לכוון מזרח כנגד השמש העולה שכן כך הקלו על הפגאנים, הכפריים, את המעבר לאמונה המונותיאיסטית, כלומר, הכניסה למרבית הכנסיות בעולם הנה ממערב.

כמו כל כלל, גם בכלל זה ישנם יוצאים מהכלל כדוגמת כנסיית סנט פטרוס ביפו הפונה מערבה מתוך אמירה ברורה של יציאת הנצרות אל העמים שמעבר לים - מערבה. מפתיע שגם הכנסייה החשובה בעולם, כנסיית הקבר, נבנתה במקורה כאשר הכניסה אליה הפוכה, כלומר, ממזרח למערב. הצליין היה פוגש בכניסתו את מקום הצליבה (הגולגולתא), ממשיך לחצר פתוחה ומשם מערבה לכוון רוטונדה, מקום הקבורה והתחייה. את הכניסה ממזרח אנו מזהים כיום ברחוב בית הבד (ח'אן א-זית), בחנות המתוקים של  זלטימו.

ברחוב הנוצרים, מערבית לכנסיית הקבר, בחלקו הצפוני ובצידו המזרחי, ניתן לראות בין החנויות קטע של שער אטום בלבנים. השער תוחם את כנסיית הקבר ממערב. אין ספק ששער זה צלבני והוא חלק מתכנית הבנייה הכללית של השערים הדרומיים המפוארים ומגדל הפעמון. ה"כריות", חידוד הקשת והשילוב במבנה הכללי מראים זאת.  המיקום הוא בברור שער כניסה למכלול הפטריארך שהיה בחלק הצפוני של הכנסייה. כיום זהו  מתחם מסגד אלחאנקה  שהוסב ע"י צלאח א-דין לאחר כיבוש ירושלים ב-1187 למקום מגורי נזירים סופיים.

ארמון הפטריארך הלטיני של ירושלים שהיה צמוד צפונית למבנה האנסטסיס, היה קיים כנראה כבר בכנסייה הקונסטנטינית. כמו במקומות אחרים, הצלבנים שאפו לאחד את המבנים הבודדים (הצליבה, מציאת הצלב של הלנה, הקבר והתחייה) על ידי שינויים פנימיים אך בעיקר על ידי תוספת מסגרת מבחוץ. במקרה הנדון, ע"י בניית  חזית הכוללת את השערים שהשער הזה הוא חלק ממנו (אם כי "בצד") ככניסה למכלול הפטריארך.

אז מדוע מרים וממתי הקפלה של מרים הצמודה למגורי הפטריארך שניתן לקשר את השער אליו?
ברור שיש המון אתרים המזכירים את מקומה של מרים בסיפור הצליבה, החל ב"ספודיון" היווני האורתודוקסי (המקום בו היא התעלפה), דרך ה mater stabat (המקום בו היא עמדה לפי הלטינים) וכלה בשתי הכנסיות הלטיניות דרומה לכנסיית הקבר, מריה הגדולה והקטנה (או הלטינה). מבין שלושת הקפלות שצורפו לאנסטיס מדרום מערב שהוקדשו ליוחנן, לשילוש וליעקב היה כנראה אחד מהם (האמצעי)  מוקדש בעבר למרים.

קפלות אלה שייכות לתכנית תיקון הכנסייה ובנייתה מחדש אחרי ההרס שביצע החליף הפאטימי אל -חכים ומיוחסים לרוב לקונסטנטינוס מונומכוס (אמצע המאה ה11). יש חוקרים (פרינגל) הסבורים שתאריך שיפוץ הכנסייה אף מוקדם יותר בכעשרים שנה ומייחסים את הבנייה מחדש כחלק מתוצאות הסכם חילופי השבויים בין מצרים וביזנטיון בשנת   1027 . כלומר, קפלה על שם מרים בחלק הצפוני קיימת מהמאה ה 11 לפחות. השער שאנו רואים שהנו השער לחלק הזה של המכלול, נבנה על ידי הצלבנים אולם אין הוכחה לכך שהם קראו לשער על שם מרים.

עד לפני שנה וחצי היה "שער מרים"  חסום גם בסורג ברזל. מי הניח את רשת הסורג, מתי  ומדוע? אין לאף אחד תשובה ברורה. הרשת שהחלידה עם השנים, לא כיבדה את הרחוב התיירותי המרכזי ברובע הנוצרי ולא את הצד האחורי של הכנסייה החשובה בעולם. המרווח בין הרשת לשער האטום הפך לפח אשפה עד שהרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י) בשיתוף רשות העתיקות, החליטה לשמר את המונומנט. הפעולה הראשונה הייתה לעקור את הרשת ברזל הישנה והחלודה ולאחר מכן, ביצוע עבודות שימור נוספות כגון: ניקוי אבן ועוד. 

בירושלים כמו בירושלים, שום דבר אינו פשוט. כל פעילות הנה רגישה וודאי כאשר נוגעים באבנים בעלי משמעות ארכיאולוגית ומשמעות דתית. הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית חזרה בה מהסכמתה הראשונית והביעה התנגדות לשינויי המתוכנן. למרות זאת,  העבודות שימור יצאו לדרך, הסורג נעלם ושרידי השער נראו טוב יותר מבעבר.

בצוע הפעילות ללא הסכמה מלאה עם הפטריארכיה הותיר משקע מיותר בינם ובין הרשויות ונבדקו דרכים שונות לתיקון מערכת היחסים. בדיונים בין הפטריארכיה ורשות העתיקות הוחלט על התקנת מעקה נמוך  ואסתטי בגובה של 1.10 מ' ולאחר קבלת הסכמת הפטריארכיה, הותקן המעקה לשביעות רצון כולם.

בעיתונות המזרח ירושלמית יצאה הודעה מטעם הפטריארכיה על החזרת סורגי הברזלים לשער  של מתחם "החאנקה" ומבחינתם, הוחזרה העטרה ליושנה מבלי לפגוע ב"סטטוס קוו". בפועל, מדובר בסורג שונה, אסתטי המכבד את המקום ואת האתר.

שער הכניסה הצלבני אל כנסיית הקבר